"ליד העץ של בוריס" / סמירה עבד-אלקאדר
חג האוטיסטים, 18/06/2026
ביום חמישי, בחג האוטיסטים ליד העץ של בוריס, קרה לי משהו שקשה להסביר במילים רגילות.
פגשתי אנשים שאת רובם הכרתי עד עכשיו רק כסמל קטן של תמונת פרופיל עגולה ושם בפייסבוק או בוואטסאפ. ובכל זאת, כשהבטתי בהם, לא הרגשתי שאני פוגשת זרים.
הרגשתי שאני פוגשת חלקים מעצמי.
ראיתי את סמירה הרגישה. את סמירה המוצפת. את סמירה שמפזרת אהבה לכל עבר. את סמירה שמצליחה לתקשר בקלות. את סמירה שמתקשה למצוא את המילים. את סמירה שמחפשת פינה שקטה. את סמירה שסקרנית לגבי כולם.
עוד ועוד חלקים ממני הסתובבו שם בין האנשים.
כאילו התכונות האוטיסטיות שלי קמו מתוך הנפש, לבשו גוף אחר, והחלו להתהלך סביבי.
הרגשתי חיבור לכל אחד ואחת.
אני אוטיסטית, ולפעמים קשה לי ליזום קשר. עם חלק מהאנשים הצלחתי לגשת ולדבר. עם חלק פחות. אבל בלב שלי נוצר קשר עם כולם.
ראיתי את האוטיסט שנרתם מיד לעזור.
את האוטיסט שיושב מעט בצד כדי לווסת את עצמו.
את הממסכים, כמוני, שמחשבים ללא הרף את המרחק הנכון, המבט הנכון, המילים הנכונות.
וראיתי גם את אלה שמשילים את המסכות.
אלה שאינם עסוקים כל כך בלהתאים את עצמם לעולם, אלא פשוט נמצאים בו.
אני מודה שאני מקנאה בהם.
מקנאה בספונטניות שלהם.
בקלילות שלהם.
בחופש שלהם להיות.
ב־Being שלהם.
בכל כיוון שאליו הסתכלתי ראיתי קבוצות ובודדים.
אנשים שמחפשים פנים מוכרות.
אנשים שמתקבצים סביב תחום עניין אהוב.
אנשים שמתקבצים סביב חשחוש אהוב.
אנשים שמשוטטים לבד ונראים שלמים עם הלבד שלהם.
התבוננתי באנשים ששונים מהנוירוטייפ שהוא הרוב באוכלוסייה, אבל במרחב הזה הם לא היו החריגים.
הם היו הטייפ.לרגע אחד העולם התיישר סביבם.
הייתה שם קבוצת שייכות.
קבוצה להתאהב בה.
קבוצת זהות.
קבוצת מראות.
בכל אדם פגשתי השתקפות של חלק אחר בנפש שלי.
וכל השתקפות כזו עזרה לי לאסוף עוד רסיס קטן מזהות שהתנפצה כשקיבלתי אבחון אוטיזם בגיל שלושים וחמש.
ראיתי אוטיסטים שאובחנו בגיל מאוחר כמוני.
וראיתי בעיני רוחי את הסלעים הכבדים שהם נשאו שנים ארוכות.
את האשמה.
את הבלבול.
את השאלה המתמדת: "מה לא בסדר איתי?"
וראיתי חלק מהם מניחים לרגע את הסלע הזה על הקרקע.
נושמים.
פשוט נושמים.
וראיתי גם אוטיסטים שאובחנו בגיל צעיר.
והתאהבתי בזהות שבנו לעצמם לאורך השנים.
זהות שלא הייתה צריכה להתחיל את חייה בהתנצלות.
וגם שם הייתה בי קנאה.
אבל זו הייתה קנאה מהולה באהבה.
כזו שלא רוצה לקחת מהם דבר, אלא רק שמחה בשבילם על מה שהיה להם.
וראיתי גם את ילדיהם.
וחייכתי.
כי בכל ילד כזה ראיתי עוד גרסה אפשרית של אוטיזם.
עוד דרך להיות בעולם.
עוד צבע בפסיפס האנושי הזה.
והתרגשתי לראות כיצד הילד והמבוגר הולכים זה לצד זה, כמו שתי גרסאות של אותו סיפור.
ובכל הזמן הזה הרגשתי שאני בשבט שלי.
בבית שלי.
במחוז שלי.
במעוז שלי.
בשלי.
*****************************************************
אבל לצד כל היופי הזה, למדתי עוד משהו.
ראיתי סבלנות.
וראיתי סובלנות.
ראיתי אנשים שמצליחים להכיל נוקשות נוקשה משלהם.
רגישות תחושתית גבוהה משלהם.
מוצפות גדולה משלהם.
חשחוש אינטנסיבי משלהם.
עקשנות עקשנית משלהם.
ומוזרות מוזרה משלהם.
ופתאום הבנתי שאוטיזם הוא לא דבר אחד.
אוטיזם הוא אוטיזמים.
בדיוק כפי שאין "נוירוטיפיקל" אחד.
יש אנשים.
יש אינסוף דרכים להיות אדם.
וכפי שלפעמים קשה לנוירוטיפיקלים לקבל את מי ששונה מהם, כך לפעמים גם לנו, האוטיסטים, קשה לקבל אוטיסט ששונה מאיתנו.
יש אוטיסטים ממסכים.
כאלה שלמדו להתאים את עצמם לאחרים.
לחקות.
להתמזג.
להיבלע.
לעיתים קל יותר להיות לידם.
לפעמים אפילו קל לשכוח שהם אוטיסטים.
ויש אוטיסטים אחרים.
כאלה שיש מי שיחשוב שיש בהם "יותר מדי" מכל דבר.
יותר מדי קול.
יותר מדי תנועה.
יותר מדי נוכחות.
יותר מדי אמת.
אפילו ביחס לקהילה האוטיסטית עצמה.
אבל אם אני מבקשת מהעולם לקבל אותי כפי שאני, אולי עליי לזכור לקבל גם את מי שהאוטיזם שלו נראה אחרת משלי.
אולי במיוחד אותו.
כי אם אנחנו לא נלמד להיות סבלניים לשונות שבתוכנו, כיצד נוכל לצפות מאחרים להיות סבלניים לשונות שלנו?
*****************************************************
וכשחזרתי הביתה מהחג, נשארתי מוצפת.
מהקולות.
מהפנים.
מהסיפורים.
מהמפגשים.
אבל מעל הכול נשארתי עם תחושה אחת.
תחושה נדירה.
התחושה שלא פגשתי קבוצה של אנשים שחושבים אותו דבר, מתנהגים אותו דבר או חיים אותו דבר.
פגשתי קבוצה של אנשים שמרשים זה לזה להיות.
לא תמיד מסכימים.
לא תמיד מבינים.
לא תמיד מתחברים.
אבל מנסים לפנות מקום זה לזה בתוך המרחב.
ואולי זה מה שכל כך ריגש אותי.
לא שפגשתי אנשים בדיוק כמוני.
אלא שפגשתי אנשים שונים ממני, ועדיין הרגשתי שייכת.
אולי זו המשמעות העמוקה ביותר של בית.
לא מקום שבו כולם דומים לך.
אלא מקום שבו גם השונות שלך, וגם השונות של האחר, יכולות לשבת זו לצד זו בלי שאף אחת מהן תצטרך להיעלם.
ואולי זו המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי אתמול.
להיזכר שאוטיזם איננו רק אבחנה.
הוא גם קהילה.
הוא גם שפה.
הוא גם אוסף של נשמות שלמדו בדרכים שונות מאוד לנווט בעולם שלא תמיד נבנה עבורן.
ולכמה שעות, ליד העץ של בוריס, הרגשתי שאנחנו לא רק מנסים להשתלב בעולם.
אנחנו גם יוצרים עולם.
עולם קטן, זמני ושביר אולי.
אבל עולם שיש בו מקום להיות.

צילום ועיבוד: חן גרשוני
