מחקר פעולה משתף

מאז שנות ה-80, עם התחזקות המודל החברתי/קהילתי בתחום הנכויות, החל עידן חדש המאפשר לאנשים עם מוגבלות להשמיע את קולם; לתאר את ניסיון חייהם, לבקר את החברה, להביע את רצונותיהם השונים, ולדרוש מימוש של זכויותיהם.  

בתחילת שנות ה-2000 החלו להישמע קולות הטוענים כי מחקר צריך להתבצע עם אנשים עם מוגבלות ולא על אנשים עם מוגבלות. תומכי גישה זו טוענים כי המחקר המסורתי משרת, בדרך כלל, את האינטרסים של החוקרים ואנשי המקצוע ופחות את האינטרסים של אנשים עם מוגבלות. המודל המשתף נשען על תובנה כי הבנת סביבה מסוימת אפשרית באמצעות התבוננות דרך הפרספקטיבה של אלה שהינם חלק ממנה. הדגש הינו על החוויה הסובייקטיבית, וההתייחסות אל הנחקרים כאל בעלי ניסיון, עמדה ומחשבה.

מהו מודל מחקר פעולה משתף?

מחקר פעולה משתף רואה את משתתפי המחקר (מושאי המחקר) כבעלי קול, ידע וניסיון חיים הלוקחים חלק פעיל במחקר. מחקר כזה מאפשר לאנשים מוחלשים – ה"נחקרים" –  לקחת חלק פעיל כחוקרים בהליך המחקר על כל שלביו ותוצאותיו ולהביא את קולם לקדמת הבמה הציבורית. שותפות אנשים עם מוגבלות מתקיימת החל משלב התכנון דרך שלב הביצוע ועד להפצת המחקר, והיא תורמת לתקפות החברתית של הממצאים והמסקנות.

האפיונים המגדירים מחקר משתף הם:

  1. השותפים והחוקרים עוסקים באופן שווה בהליך המחקרי
  2. מתרחשת למידה הדדית
  3. המשתתפים עם המוגבלויות מועצמים דרך תהליך המחקר
  4. למשתתפים יכולת לקחת חלק בהחלטות המשפיעות ונוגעות לחייהם
  5. ישנו שיווי משקל בין המחקר המתבצע והפעולה המתבצעת כדי להתמודד עם שאלות המחקר ומסקנותיו.

תהליך הביצוע מחייב יישום של שלושה עקרונות עיקריים:

מערכת היחסים בין החוקר האקדמאי לבין החוקר העמית כרוכים בדילמות רבות וקשיים שונים. השותפות יכולה להיבחן בשלושה תהליכים עיקריים:

  1. שאלת המחקר מובאת בפני הקבוצה או נבחרת על ידה
  2. החוקרים והמשתתפים בעלי המוגבלויות עובדים יחד על כל שלבי המחקר
  3. ברית הנוצרת בין המשתתפים בעלי המוגבלות, החוקרים ואחרים עשויה לגרום לשינויים על בסיס ממצאי המחקר(ים) ומסקנותיהם.

דילמות וקשיים

מתוך מאמר מאת ד"ר דנה רוט – מנהלת מחלקת מחקר והערכה, בית איזי שפירא – 2009. קישור למאמר המלא.
מובא כאן במסגרת שימוש הוגן. ייתכן והזכויות שמורות לד"ר דנה רוט ו/או בית איזי שפירא.