הבלוגיה של אס"י

95 פריטים הלקוחים מ 6 בלוגים

• ‫מרק אספרגוס ללא מתכון‬
  (אל הבלוג)
• ‫אי-שם על הקשת‬
  (אל הבלוג)
• ‫תרבות אוטיסטית בישראל‬
  (אל הבלוג)
• ‫מה עובר עליי?‬
  (אל הבלוג)
• ‫חיי כשייכת לספקטרום האוטיסטי‬
  (אל הבלוג)
• ‫בשורת האפוקליפסה‬
  (אל הבלוג)

רשומות אחרונות בבלוגיה של אס"י

‫מה עובר עליי?‬

• ‫מהפך בבלוג!‬

  פורסם: 12 בפברואר 2012 12:02

  החלטתי לעשות שינוי דרסטי בבלוג.
  מעתה הבלוג ייקרא "לשנות ת'עולם", ויעסוק בכתיבה, מדע, טכנולוגיות חדשניות, תרבות חופשית ותרבות האינטרנט, אקטיביזם וקצת אוטיזם.
  נתראה,
  דרור.

‫חיי כשייכת לספקטרום האוטיסטי‬

• ‫ועל הדרת אנשים עם מוגבליות שמעתם?‬

  פורסם: 20 בדצמבר 2011 9:10

  יש משהו שמפריע לי והוא הדרת אנשים עם מוגבליות. בפורום אוטיזם היה שירשור בו הראו שלילדים אוטיסטים רבנים לא נותנים לעלות לתורה. מבחינה הלכתית הם נחשבים שוטים ולכן אסר להם לעלות לתורה להתפלל. אספר כאן על אי קבלת אנשים אוטיסטים לעבודה. חיפשתי עבודה אחרי סיום הלימודים בבית ספר ולאחר גיל סיום צבא. לא התקבלתי לשום עבודה. לא עברתי רעיונות עבודה. כך זה נמשך ונמשך. תירצו המעבידים כי אין לי ניסיון. צעירה מידי . כשמצאתי עבודה זה היה במסעדה ושם מנצלים עובדים ממש . גם משם פוטרתי. חברה שלי הציעה לי עבודה בחנות צעצועים . לאחר יום פוטרתי מכיוון שיש לי בעיות בתקשורת. המעבידים לא רוצים להסיק אנשים עם מוגבליות . בנסף היכן שמסכימים נותנים שכר נמוך מהמינימום במשק. לא פעם ראשונה שאמרו שאני לא מתאימה מכיוון שיש לי בעיות בתיקשורת. מעטים המעבידים שמוכנים לקבל אספרגר לעבודה. יש מיזם לאנשי אספרגר שמתאימים לאיי טק להתקבל לבדיקת תוכנה. היוזמת הינה אסתר צבר. היום אני עובדת .

• ‫רגישות חתולית‬

  פורסם: 11 בדצמבר 2011 22:14

  יש לי חתולה מאוד רגישה לבני הבית.

  החתולה הזאת כשהיתה גורה בת חודשיים היא היתה נשכנית לא קטנה. היא נשכה אותי כאילו הייתי צעצוע לעיסה . שרטה לי את הכיסא החדש . קראה איתי ספרים ( ניסה לאכול אותם). קופצה עלי אם הציפוניים שלה וכך שרטה אותי. כל לילה קפצה על המיטה שלי עם העכבר הצעצוע שלה למרות שאסור לה. הרי היא חושבת שהחדר שלי זה החדר שלה. בלילה הפריעה לי לישון עד שהייתי צריכה ללכת לישון בחדר של אחותי שהתחתנה.

  אבל  ממש רגישה. 

  כשהגורה היתה בת שלושה חודשים , אמא שלי הרגישה לא טוב עד שהתעלפה . הגורה לא חדלה לייל . ממש . אני נגשתי אליה רק לרגע וחזרתי למא. רק כשהגיע מגן דוד היא נרגעה. בלילות היו חתולים שתקפו אותה. כל רעש של מריבה הקפיץ אותי מיד  תמיד באתי לעזור גם לפנות בוקר.

  העברתי את המזון מארון שבחנייה לחדר שלי . הגיעה צרעה. אני יודעת שלא צריך לזוז. פחדתי שהיא תעשה לי קן צרעות בחדר. כבר ראיתי דבורים וצרעות שניסו לעשות זאת. הצלחתי לגרש אותה, אבל היא חזרה. איזו טפילה. בשלב זה התחלתי לצעוק. .הגיענ החתולה והחילה לייל. בטח חשבה מה בשביל צירעה היא צועקת , היא צריכה לקצוף ולתוף אותה עם הרגל הקידמית שלה .  חודש אחרי שלקחתי אותה אלי היתה היה לי דימום באף. עד היום היא מריחה לי את האף כדי לבדוק עם אני בסדר.  כשהאחיין שלי בן שנתיים הרגיש לא טוב ואחותי צעקה שצריך לקרוא לאמבולנס החתולה יללה .  אין  ספק שמדובר בחתולת שמירה. כאחיין שלי נפל היא רצה אליו ממש קרוב.

  בשביל מה ? אני בטוחה שתבינו היא רצתה לבדוק מה שלומו ולא כדי לפגוע בו. עובדה היא לא נשכה. חוץ מזה כשהיתה גורה היא התאמנה עם אינסטינג הציד שלה עלי . היא פשוט ערבה לי וזינקה עלי ונשכה ופצעה אותי.

  יום אחד נכנס לי אוכל לקנה הנשימה והשתעלתי , כמובן היא החילה לייל  הרגעתי אות השאני בסדר.

  כהשתעלתי היא התנהגה כרגיל וכל הזמן יללה כדי שאשחק איתה . רק שתידעו שהיה לי חתול שברח ממני בזמן שחליתי. כבר ראיתי שאמא חתולה תוקפת את הגור שלה כשחלה.  רופאת אף אוזן גרון טענה שאני צריכה לעשות תצלום ריאות ושהשיעול בא מהריאות. גם המנהלת שלי בעבודה טענה שזה מהריאות ושאני חולה. לא היה לה מכשיר לבדיקת ריאות. איך שלא יהיה להיות אצל רופא אף אוזן גרון זה סיוט . לא יכולה לסבול את הרעש של שאיבת אוזניים. כואב לי כששואבים. היתה לי דלקת באוזן.  לא מספיק זה אני צריכה לשמוע שיתכן שיש לי דלקת ריאות או בסמפונות. קבעתי תור דחוף לרופאת משפחה  לאחרי יומיים.

  לא נלחצתי , דימיינתי שהחלמתי . לאחר יומיים הרופאה אמרה שהריאות שלי נקיים. חוץ מזה אני לא סובלת את המכשיר לבדיקת ריאות ולב , הקור של המכשיר מעצבן אותי.

  החתולה שלי לפני כמה ימים הפסיקה לאכול. אני קוראת לה והיא לא באה . נחה על כיסע ולא זזה. חשבתי שצריך ללכת איתה לרויטינר. אחרי יומיים ככה אחותי לקחה את האחיינית שלי לבית חולים. רק אז חזרה החתולה לאכול כרגיל.

  חתולים חיות טרף . הם חייבות לדעת אם הטרף חולה. אני בטוחה שהיא ידעה שאמא שלי התעלפה , שלהאחיין של יהיו  כאבים בבטן, שהאחיינית שלי היתה חולה ושאני הייתי עם שיעול לא בריא.

• ‫כלבים חתולים ואוטיזם‬

  פורסם: 22 בנובמבר 2011 22:26

  תארו לכם התרחיש הבא: חתולה בחברת כלבים. הכלבים בטוחים שהחתולה הינה כלבה. הכלבים מתייחסים אליה כאל כלב. חושבים איזו כלבה מוזרה זו הכול עושה הפוך. היא מכשכשת בזנב כשהיא עצבנית , מגרגרת מהנאה  הכלבה הזאת עוף מוזר. ממש מוזרה. לא יודעת לקרוא את ההנהגות שלנו כולל הבאות פנים. הכלבים מנסים לחנך אותה ולתקן את ההנהגות שלה. כועסים עליה ואפילו חלקם דוחים אותה. לא אוהבים את השונה . מרגישים שהינה נקבה נכותה בלהקה שלהם.
  החתולה חושבת איזה כלבים מעצבנים , הם לא מבינים שאני חתולה. רק חתולה. אי אפשר לשנות את ההנהגות שלי . זו התנהגות של חתולים. אני לא יכולה להיות כלבה אפילו אם ארצה בכך. כך עשה אותי הטבע. אין מה לעשות.  הכלבים צריכים להבין שיש לקבל אותי כמו שאני . לשנות את עצמם אלי ולא לשנות אותי כדי לתאים את ההנהגות שלי לפי שמתאים להם. אני לא רוצה להשתנות.
  ובכן החתולה מסמלת אדם אוטיסט בחברת אנשים לא אוטיסטים והכלבים מסמלים אנשים לא אוטיסטים.
  אנשים שלא שייכים לספקטרום האוטיסטי מנסים לנרמל את האוטיסט נירמול זה לנסות בכוח לשונות את האוטיסטים כדי שיהיו כמו אנשים לא אוטיסטים.ולנסות לתאים את האוטיסט בכוח לחברה .
  אנשים בלי כוונה יתייחסו לאוטיסטים כאל אנשים לא אוטיסטים . לא ניתן לראות את הבעייה שלהם. במיוחד לא אצל אוטיסטים בתפקוד גבוהה, PDD-NOS ואספרגר . כתוצאה מכן אנשים תוהים עומד מולי אדם עם אינטילגנציה לפחות ממוצעת אז איך יש לו כאלו בעיות. בטוח מתנהג בחוסר נימוס בכוונה , לא מתאמץ למצוא עבודה וחברים . באשמתו הוא לא מחזיק מעמד במקום עבודה. לא מבינים כי מה שהם מרגישים אחרים לא מרגישים. שיש אנשים שיש להם רגישויות לדברים שאין להם כגון רעש והסתנוורות מאור.
  איך אסביר לאנשים שאני שונה? ישנם כאלו שחושבים שאני סתם אומרת את זה. באמת הם רואים שאני שונה , אבל לא מבינים את הבעיה האמתית שלי שונות נוירולוגית.
  כל אחד משימה  קטנה לערוך רשימה כל כמה שיותר חוזקות וכמה שיותר חולשות שלכם .
  הפתעה גיליתם שאתם לא מושלמים.
  אז מספיק לשפוט אנשים על הבעיות שלהם.

‫תרבות אוטיסטית בישראל‬

• ‫אהבה, תסמונת אספרגר והתפוח הגדול‬

  פורסם: 14 בנובמבר 2011 17:26

  מאת ג'ון סקוט הולמן

  המקור:

  http://www.heartspring.org/care/blogpost/love-asperger-syndrome-and-the-big-apple

  

  ג'ון סקוט הולמן

  "האהבה חייבת להוות אור, כשם שהיא מהווה אש".
  - הנרי דייוויד תורו

  "החיים לימדו אותנו שהאהבה היא לא התבוננות זה בזו, אלא התבוננות משותפת אל אותו הכיוון".
  - אנטואן דה סנט-אכזופרי

  מה זו אהבה? תשאלו עשרה אנשים שונים ובוודאי תקבלו עשר תשובות שונות. ברובן, התשובות האלו יהיו רגשיות באופיין, בטווח שבין רגשניות ועד למלאות תשוקה, ובין מתקתקות מרירות ועד לסתם מרירות… עם זאת, תשאלו אדם עם תסמונת אספרגר את אותה השאלה ואתם עשויים לזכות בהרצאה ספונטנית ומפורטת על תפקידם של הדופמין ושל הנוראפינפרין במערכת הרבייה האנושית.

  סביר שהאספּי יודע על מה מדבר, אבל אם אהבה היא לא יותר מתגובה כימית, אז מה מעורר את התגובה הזו? מה גורם לאדם להתאהב, או להפסיק להיות מאוהב? האם אנחנו בוחרים את אהבותינו, או שהן בוחרות אותנו? מדוע ישנם אנשים המוכנים למות למען אהבה, בעוד אחרים מבלים את חייהם בבריחה מפניה? אלו הן התעלומות המעלות את האהבה לגבהים מיתולוגיים בלבותיהם ובנפשותיהם של נוירוטיפיקלים. אז אתם רוצים לגרום לאספּי הפטפטן להשתתק? פשוט תבקשו ממנו להגדיר "אהבת אמת".

  לפני שאובחנתי עם תסמונת אספרגר, נעתי בין שתי גישות מטרידות ולא מספקות לגבי אהבה. בזמן מצבי הרוח היותר גרנדיוזיים שלי, האמנתי שאהבה היא סוג של אשליה נפוצה, המצאה שהופצה כדי להחזיק את ערוץ "הולמרק" בחיים. כאשר חבר או קרוב משפחה הביע את "אהבתו הנצחית" למישהי, הרגשתי כמו קולומבוס המוקף באידיוטים שהאמינו שכדור הארץ הוא שטוח. מצד שני, כאשר הרגשתי עצוב או חסר בטחון, לעתים קרובות חשדתי שהאהבה כן קיימת, אך שמסיבה כלשהי נמנעה ממני היכולת לחוות אותה.

  מעולם לא חשתי "פרפרים בבטן", או תחושה של "ריחוף". זה לא אומר שאינני מסוגל לאהוב, או שאני לקוי באופן כלשהו. אני מאמין שאני חווה את מלוא טווח הרגשות האנושיים. רגשותיי, עם זאת, אינם זמינים עבורי כמו אצל אנשים אחרים.

  חבר שלי אמר פעם שנראה שאני משתמש בהגיון כדי להגיע לרגשות. אם אתם מסוגלים להבין את האמירה הזו, אז אתם מסוגלים להתחיל להבין את תעלומתה של תסמונת אספרגר. בעוד שאני מודע היטב לתהליכי החשיבה שלי, אני מרגיש ניתוק מהרגשות שלי, המתעוררים לעתים קרובות זמן רב לאחר האירועים שעוררו אותם. זה כאילו שאני כל הזמן חווה את השיתוק וחוסר האונים הרגשי שנוירוטיפיקלים מקשרים עם תקופות של צער עמוק.

  גורם נוסף המסבך את המצב הוא מודעותי המוגבלת לשפות גוף. מערך מורכב של רגשות וצרכים אנושיים מתוקשר לעתים קרובות באמצעות מספר מחוות קצרות; הנמכת העיניים, הקשיית השרירים, הצבת כפות הידיים והזרועות, וכו'… יכולות להשתלב כמו מלים במשפט ליצירת מסר ברור אחד. לחיות עם אספרגר זה כמו לראות את המלים אבל לא את המשפטים. אני לא מאמין שאינני מסוגל לפרש שפות גוף, אבל מוחי עסוק מדי בפעולות אחרות. לעתים קרובות טועים לחשוב שאני מאוד אנוכי ובלתי קשוב. זה בגלל שהמגבלות שלי אינן ניכרות בבירור. אתם לא תצפו מעיוור להבחין בתספורת החדשה שלכם.

  הוסיפו לבעיות האלו את האובססיביות שלי, את החרדתיות שלי ואת התלותיות הכמעט ילדותית שלי, וזה מפליא שאני לא לגמרי לבדי, מתחבא מאחורי תריסים מוגפים היטב, מדבר רק עם הדג שבאקווריום שלי ובולע כדורי ווליום, בתקווה שיום אחד אעיז לצאת שוב מדלת ביתי.

  אז, האם אספּים מסוגלים להחזיק קשרי אהבה בוגרים?

  אהבה היא דבר מסובך וכל מערכת יחסים דורשת עבודה. תוסיפו לזה אוטיזם, והמעורבים בקשר חייבים להסכים לעבוד שעות נוספות.

  נדרש אדם בוגר ומבין במיוחד כדי להחזיק בקשר קרוב עם אספּי, במיוחד אם זה קשר רומנטי. אדם אחד כזה הוא חברתי היפה והמבריקה קת, הלומדת משפטים במכללת ויליאם ומרי בוירג'יניה.

  

  ג'ון סקוט הולמן וקת

  כאשר פגשתי את קת, מייד התרשמתי מחיוניותה ומהאינטליגנציה שלה. דיברנו במשך הרבה שעות על פוליטיקה, דת, ואמנות. מעולם לא פגשתי מישהו שהתעניין במחשבות שלי כמוה. אגואיסט ככל שאהיה (ואיזה אספּי אינו?), זה היה קסום לפגוש מישהי שהחשבתי בכנות כשוות ערך אליי. בנוסף ליכולותיה האינטלקטואליות, קת התגלתה כנדיבה מאוד, מלאת רצון לספק את כל צרכיי. היא הייתה חלום בהתגשמותו, והיה קל מדי להאמין שהחסרונות האוטיסטיים שלי, שהיא עזרה לזהות, לעולם לא יפריעו לשותפות שלנו.

  קת תמיד זיהתה את תחומי החוזק שלי. עם זאת, אני לא מאמין שהיא הבינה לגמרי את עוצמת החסרונות שלי עד הביקור האחרון שלי בוירג'יניה. במהלך ביקורי, נסענו ברכבת לעיר ניו יורק. קת השקיעה הרבה אנרגיה ודמיון בתכנון לוח הזמנים שלנו בניו יורק בהתאם לתחומי העניין המיוחדים שלי. ההתעקשות שלה לרגש אותי הייתה נוגעת ללב ויוצאת מהכלל. לרוע המזל, אספּים אינם השותפים הכי טובים לטיולים…

  מהרגע בו ירדתי מהרכבת הייתי המום. החושים שלי הוצפו עד כדי כך שהתקשיתי להבדיל בין מראות לקולות, בין טעמים לריחות, בין מגע ל… דחיפות שאינן במקומן. לוחות מודעות, מוכרים בדוכנים ואנשים חסרי בית התחרו על תשומת לבי. מוניות צהובות מילאו את עיניי ואינספור שיחות סלולריות צווחניות וחד-צדדיות פרצו אל תוך אוזניי כמו סיבי זכוכית. הרכבות התחתיות הפחידו אותי. החום היה בלתי נסבל. האוויר היה דחוס ודביק כמו רוטב, והיה לו ריח של נקניקיות ושל שתן של חתולים.

  לוח הזמנים שלנו היה מלא בפעילויות שנבחרו במיוחד למעני. לא היה לי זמן להחלים מההתרגשות שבפעילות אחת, לפני המעבר לבאה. נאחזתי נואשות בידה של קת בעודה גוררת אותי ברחבי העיר, בעודי משוכנע שאם ארפה ממנה, אפילו לשנייה אחת, אלך לאיבוד בין ההמונים ואהפוך לאחד מחסרי הבית הרבים של ניו יורק, המחזיק בשלט "הלכתי לאיבוד… צריך אוכל… אוהב אתכם תמיד".

  חרדתי הלכה וגברה, עד שמאוחר בערב חוויתי לבסוף התקף חרדה בכיכר טיימס. האוטיסטית המפורסמת טמפל גרנדין מספרת שהיא חושבת אך ורק בתמונות. אני חושב כמעט אך ורק בעובדות ובסטטיסטיקות; מילה יחידה עשויה לשחרר המון מידע מתוך מאגר מוחי הנראה כנטול תחתית, מאורגן בקטגוריות ממסוימות לכלליות בפירמידה הפוכה. אינסוף המודעות שהקיפו אותי, בכל אחת גירויים המתחרים באחרות, גרמו להצפה נפשית. קת ואני מיהרנו בחזרה למלון, שבו התחלתי, בשקט ובאובססיביות, לנקות ולארגן את כל החפצים סביבי עד שהתמוטטתי מותש. קת, ללא ספק מבולבלת נואשות, ליטפה את מצחי באהבה עד שנרדמתי.

  למחרת, התעוררנו כדי לחזור שוב על הכל. ההלם מהיום הקודם השאיר אותי מעורפל. ניצלתי את כהות החושים הזמנית הזו לשם גיבוש אסטרטגיה דרוויניסטית לשרידה בניו יורק. נראה היה שהמקומיים מתעלמים מכל המוסכמות החברתיות ומסתערים דרך ההמונים כאילו שחיי העיר הינם משחק פוטבול ענק אחד והכדור בידיהם.

  התעלמות ממוסכמות חברתיות? אני יכול להסתדר עם זה בקלות.

  הפכתי לאוהד נלהב מאוד של הגישה האגרסיבית החדשה הזו במוזיאון לאמנות מודרנית, בו הייתה לי הזדמנות לראות עבודות מאת כמה מהגיבורים שלי… לו יכולתי לפלס את דרכי מבעד להמונים. עכשיו, אני הייתי זה שגרר את קת. אני מאמין שזה היה שיפור, אבל ייתכן שהיא הובכה כאשר ביקשו ממני, בפעם השלישית, לא לגעת בציורים, או כאשר הזכירו לי ש- "אסור לרוץ במוזיאון". למרות ששוב ושוב לא הבחנתי בבניין האמפייר סטייט כאשר הלכנו ברחבי מנהטן, פילסתי את דרכי לאורך קומה שלמה של המוזיאון כדי לראות ציור בגודל של 25 על 32 סנטימטרים מאת סלבדור דאלי, שהבחנתי בו מזווית עיני. בנוסף, או שכן או שלא דרכתי על פרצופה של גברת זקנה.

  לאחר שראינו את כל מה שהיה לראות עשינו את דרכינו אל עבר המעלית, בקושי נדחסנו פנימה. כשעמדנו דחוסים כתף אל כתף עם קבוצת תיירים אסייתים עצבניים, החלטתי שזה יהיה משעשע להצהיר בקול רם, "מעליות הופכות אותי לעצבני… ולפעמים זה גורם לי להקיא".

  קת תקעה בי מבט רושף. על פי הבעות פניהם של האסייתים, היה ברור שהם הבינו אנגלית.

  "מממ… אז מה חשבתם על הציור של וורהול?", הוספתי בחיפזון.

  בערב, הלכנו למסעדה תאילנדית ועוד לפני שהמתאבנים הגיעו עלה בי רעיון. "נחשי מה, קת, המאמר הבא שלי הולך להיות על אהבה ומערכות יחסים. אני אכתוב על הטיול שלנו ואיזו בת זוג מדהימה את. את תאהבי אותו!". מייד שלפתי את האייפד שלי והתחלתי לכתוב… תוך שאני מתעלם ממנה לחלוטין לאורך שארית ארוחת הערב שלנו, למרות המבט המתלונן שלה, שהיה ברור לכל שאר הנוכחים במסעדה.

  היה ברור שהטיול הסתיים.

  בחזרה בוירג'יניה, ניסיתי להשלים עם תלאותיי בעיר הגדולה. בעודי שוכב במיטה לצד בת זוגי המבינה אותי ללא לאות, התחלתי לחוש אשמה על כך שלא יכולתי להעריך את כל מה שהיא עשתה בשבילי. בכל כך הרבה אופנים התנהגתי כמו ילד. באוחזי בחוזקה בידה כאשר טיילנו בניו יורק, הרגשתי כאילו שאני עדיין ילד בן שש הנגרר לאורך הסופרמרקט על ידי אמי. לא פלא שאמי קנתה רצועה לילדים. האם אהיה מסוגל אי פעם למערכת יחסים בוגרת?

  "קת", אמרתי ברכות, "אני מצטער שעשיתי כזה בלגאן בניו יורק". הרגשתי כמו פורסט גאמפ המתנצל על שהרס מסיבה של הפנתרים השחורים.

  קת נטלה את ידי והביטה אל תוך פניי, עיניה הירוקות חיוורות זוהרות לאור המנורה החלש. "לא עשית בלגאן בניו יורק".

  הבטתי הצדה. "אני כל כך שקוע במחשבותיי עד שאני בקושי שם לב לרגשותייך או לצרכייך. אני מרגיש כל כך קרוב אלייך ועם זאת כל כך רחוק. אני לא בטוח שאני מסוגל להעניק לך את האהבה המגיעה לך", אמרתי.

  "איזו מין אהבה זו? מה משמעות האהבה בעינייך?" היא שאלה.

  ידעתי שההסבר על הדופמין לא יעבוד. נשמתי עמוקות. "אהבה היא… שגילית שיש לי תסמונת אספרגר? שראית אותי כפי שאף אחד אחר לא ראה. אהבה היא האופן בו הראית לי את ניו יורק? לעולם לא הייתי מסתדר שם בעצמי. אני אפילו לא מסוגל לשרוד בעצמי". עכשיו הפרזתי בחולשותיי. תמיד הייתי טוב בזה.

  "תראי, קת, אני לא יודע מה את רוצה לשמוע. אני לא אביא לך תריסר וורדים רק כי אני אמור לעשות את זה. את טובה מדי עבור כרטיסי הברכה הזולים האלה. אם שום דבר אחר, לפחות אני כן… אני פשוט מפחד לאבד אותך. אני יודע שאני אוהב אותך כי אני מפחד לחיות בעולם אשר אינו כולל אותך".

  "ו… ?" היא התעקשה.

  "ו… אני פשוט אוהב אותך. זה הכל… אני אוהב אותך".

  היא חייכה, וניצלה את מעט האנרגיה שעוד נותרה לה כדי למשוך אותי כלפיה. אלו היו יומיים ארוכים. לשם שינוי, הייתי מותש מכדי להיות הגיוני. אהבתי אותה… וזה היה מספיק.

‫חיי כשייכת לספקטרום האוטיסטי‬

• ‫12 מיתוסים על אוטיזם‬

  פורסם: 11 בנובמבר 2011 21:13

  12 המיתוסים על אוטיזם

  1. לאוטיסטים אין דמיון ולאספרגרים יש עקבות של דמיון

  לא נכון

  לאוטיסטים יש דמיון עשיר . אבל לא משחקים שמשחקי דמיון ולא בהכרח יספרו על הדמיון שלהם לאחרים . יש ילד בן 12 שמצייר מה שהוא רואה אבל עם יצירתיות שלו. יש אספגרים שמציירים בתוכנות מחשב וצריך בשביל זה יצירתיות ודמיון. זה ממשל לא עקבות של דמיון. משחקי דמיון הם ממש קרטיון  לבדיקה עם יש לאוטיסטים דמיון או לא..

  אוטיסטים בתפקוד יותר נמוך יש להם דמיון אך איך אפשר לדעת את במיוחד עם אוטיסטים קלאסים. לאוטיסטים לא כולם יש חשיבה בתמונות. דמיון הינו חשיבה בתמונות.

  2. אספגרים הינם דברנים.

  נכון בחלקו

  או יותר מדויק יש דברנים ויש שתקנים. אני למשל בד"כ מאוד שקטה עד שמי שראה אוטיסטים יחשוב שאני אוטיסטים קלאסית  עד שאתחיל לדבר. אין לי מה לומר.

  אני מכירה אספגרים שלא יכולים לסתום את הפה.

  אני הוכחה גם ש אספרגר זה כן אוטיזם . יש לי תכונות אוטיסטיות וגם מתאימה באפיונים לאספרגר יותר מאשר ל-PDD-NOS למשל.

  3. ניתן לאבחן אוטיזם דרך קריאת DSM

  לא נכון

  אוטיסטים מאוד שונים אחד מהשני. כשפוגשים אוטיסט אחד זה לא שתיראו אצל אוטיסט אחר. בנוסף אספרגר אצל נשים שונה מאשר אצל הגברים. רוב הנשים האספרגריות לא מאובחנות מכיוון שהמאפיינים שלהם שונות משאשר הגברים.

  בנוסף אדם נוירוטיפיקלי , מי שאינו בספקטרום האוטיסטי וכן אין לו שום שונות נוירולוגית אחרת לא יכול לדעת איך זה להיות אוטיסט גם לא מאבחנים. רק מאבחנים שההתמחות שלהם הספקטרום האוטיסטי יוכלו לאבחן בעיקר המצב עם אספרגר. יש אוטיסטים שיש להם כישרון לאבחן אוטיסטים וכן אני יודעת שיש הורים שהצליחו לאבחן אוטיסטים דרך הילדים שהם . אבל אנשים צריכים להבין כי אוטיסטי אחד שונה מאוד מהשני. מאפיינים של אוטיסטי אחד אינם עונים על מאפיינים של אוטיסט אחד. כל אחד עולם ומלועו . אני מכירה הרבה נוירוטיפיקאלים . הייתי בחינוך רגיל . רוב האנישםשאני מכירה נוירוטיפיקאלים. אך מעולם לא אדע איך זה להיות נוירוטיפיקאלית.

  4. רוב האוטיסטים בתפקוד נמוך

  לא נכון

  חשבו לתקשורת יש אינטרס לשדר שרוב האוטיסטים בתפקוד נמוך כדי למשוך את הריטינג.

  אך חשבו יש הרבה יותר  PDD-NOS והרבה יותר  אספרגר כך שרוב האוטיסטים ברמת תפקוד גבוהה .

  יש כמה שאפילו חיים בדירה ויש כאילו שאפילו התחתנו והולידו ילדים.

  5 תוחלת חיים נמוכה יותר

  לא נכון

  תוחלת החיים של אוטיסטים שווה לתוחלת החיים של לא אוטיסטים.

  אוטיזם זה לא מחלה שמתים ממנה בגיל צעיר.

  6. ניתן לנרמל אוטיסטים

  לא נכון

  אוטיזם הינו שונות נוירולוגית. שונות זו אי אשפר לשנות . ניסיון ל"תקן" אוטיסטים רק גורם להם סבל קשה מאוד.

  מה זה נירמול?

  נירמול  זה לנסות בכוח לשונות את האוטיסטים כדי שיהיו כמו אנשים לא אוטיסטים.

  בנוסף שרק עין זה לא דבר שווה להשקיע עליו . מי שיש לא בעייה בקשר עין זה לא סתם. לאוטיסטים יש פעילות נמוכה באזור בו צריכים להגיב לפרצופים במוח. אוטיסטים לא קוראים הבאות פנים. יש לאוטיסטים יכולת לעבד מידע חד ערוצי ולנוירוטיפיקאלים יש אפשרות לעבד מידע רב ערוצי. ראו בקישורים חיצוניים תסתכל עלי כשאני מדבר אילך כאן ן-. כאן במאמר למה אוטיזם לא ניתן לטיפול יעיל.

  7..חיסונים גורמים לאוטיזם.

  לא נכון

  באופן חד משמעי החיסונים לא גורמים לאוטיזם . המחקר שעשו בזמנו היה תרמית כדי לפגוע בחברת התרופות . מחקר על 12 ילדים לא מראה כלום באופן חד משמעי . "סנונית אחת אינה מבשרת את בוא האביב." הוכיחו במחקרים חדשים שאין שום קשר.

  אבל אוטיסטים מגיבים בצורה שונה לתרופות מאשר אנשים לא אוטיסטים כך שיכול להיות כי האוטיסטים הגיבו בצורה קשה לחומרי השימור שבחיסונים, למשל כספית למרות כי הכמות ממש נמוכה. הרגישות להם גרמה להם לפתח תסמינים קשים יותר של אוטיזם. לא שוללת אפשרות זו.  כן אל תשכחו שבעצם התסמינים מתחילים בגיל שנה בדיוק מתי שיש חיסונים.

  8. אוטיסטים אין רגשות

  לא נכון

  לאוטיסטים יש רגשות יותר חזקות מאשר לא אוטיסטים. חשבו לאוטיסטים בעיה של ויסות חושי. יש להם רגישת יתר לדברים מסוימים ועמידות יתר לדברים אחרים דבר שגורם להם לא לבטא בצורה נכונה את הרגשות שלהם. לאספרגר יש תחום אותו הם אוהבים ואל יכולים לקרוא הבאות פנים ולכן לא יכולים לדעת אם אתם מתעניינים במה הם מספרים לכם. הם באים כדי לתקשר איתם ולא כדי להרגיז אתכם. זו הדרך שלהם לתקשר איתכם.

  אני עשיתי את זה עם הבן דודה שלי ועם הדודה שלי . סיפרתי לו על הזאבים בגיל 15 וסיפרתי על תזונה נכונה לדודה שלי  בגיל  20 . אני לא ראיתי שום סימן בהבאות פנים אם הם מתעניינים בכך או לא.

  לפחות אני יודעת שלא כולם מתעניינים בכך,

  אך יש אספגרים שלא יודעים. יש גם נטייה להגיד דברים מאוד נכונים אבל דברים שלא אומרים אותם . דברים אלו גם עלולים בטעות לפגוע וזה כמובן לא בכוונה יש בעיה של אי הבנת קודים חברתיים וזה גם עלול להתבטא בחוסר נימוס ובחוצפה.

  9. אוטיזם בא ביחד עם פיגור שכילי

  נכון בחלקו

  אם לוקחים בחשבון כי יש יותר אספגרים מאשר אוטיסטים ברמת תפקוד נמוכה וכן שיש יותר פידידי נוס יותר מאשר אוטיסטים קלאסים כבר אחוז האוטיסטים  המפגרים יורד בצורה משמעותית.

  מבחני IQ לא מתאימים לאוטיסטים כבר כתבתי על כל בפוסט הספקטרום האוטיסטי.

  האוטיסטים היחידים שניתן לבדוק להם את ה- IQ הינם אספרגרים הם תמיד קיבלו רמת אינטילגנציה ממוצעת לפחות.  לאוטיסטים יש בעיה בשינוים וכן לא משפים פעולה עם המאבחן . יש להם בעיות בתקשורת שבאות לידי ביטוי בהורדת רמת האינטיליגנציה שהם . כבר כתבתי על כך לא אחזור פעם נוספת. אז אחוז המפגרים יורד ל-30%-45%.

  10. לאוטיסטים יש יכולות מדהימים

  נכון בחלקו

  נכון לאוטיסטים אכן יש יכולות שאין לאנשים לא אוטיסטים אבל יכולות מדהימות באמת יש לסוואנטים. ז"א לאוטיסטים עם יכולת יוצאת דופן בתחום מסוים כמו רוני גנוסר, דניאל טאמט, טמפל גרנדין,, קים פיק  ועוד.

  11. אוטיסטים לא אוהבים מגע

  נכון בחלקו

  כפי שאמרתי לאוטיסטים יש בעיה בויסות חושי. יש כאילו יש להם רגישות יתר למגע ולכן אלו לא אוהבים מגע. אך יש אוטיסטים שיש להם בעיה הפוכה  שיש רצון למגע בשל תת רגישות. האוטיסטים מחפש מגע וגם כתוצאה מכך אין לו רתיעה למגע.

  12. צריך לרפא את האוטיזם

  לא נכון

  לפחות לפי דעתי.

  קודם כול הרבה מדענים , מוזיקאים ואמנים היו אוטיסטים. אותו גן שתורם ליצירתיות ואינטילגנציה גבוהה גורם גם לאוטיזם . כן יש קשר הדוק בין אנשי הייטק ללידת ילדים אוטיסטים.הפיכת אדם אוטיסט לאדם לא אוסיט יקחיד את היכולות שלו. . יש קשר בין קדמת האנושות לאוטיסטים. בכול אופן כשאתם תגידו לי כי אני לא מבינה על מה אני מדברת שאיך אני משווה את האספגר שלי לאוטיזם קלאסי חשבו על המשפט בא הלוואי ולילדי לא היה אוטיזם,
  מה שאתם באמת אומרים הוא:
  הלוואי שהילד האוטיסט שיש לי לא היה קיים והיה לי ילד אחר במקומו (שאינו אוטיסט. קראו את שוב . זה מה שאוטיסטים חושבים שאתם אומרים זאת. אוטיזם הינו חלק מהאדם

   ולא . האדם אוטיסט ולא אדם עם אוטיזם. קראו בקישור הבא אל תתאבלו עלינו.

• ‫חולשות וחזקות‬

  פורסם: 24 באוקטובר 2011 16:06

  חולשות וחזקות

  ישנם אנשים שמים לב לחזקות שלהם אך לא לחולשות שלהם

  ישנם אנשים שמים לב לחולשות שלהם ולא לחזקות שלהם

  לכל אחד יש חזקות וחולשות . למטבע יש שני צדדים

  כל אחד חלש במשהו וחזק במשהו אחר

  אוטיזם- יש לו יתרון לא רק חיסרון.

  לכל אחד יש חזקות וחולשות . למטבע יש שני צדדים

  מי שחלש בטניס יכול להיות  חזק ברכיבה על אופניים וכדור סל

  מי שחלש שאלגברה יכול חזק בגיאומטריה

  החולשות שלך מביאות יתרון בדברים אחרים כדי לפצות על החולשות

  לכל אחד יש חזקות וחולשות . למטבע יש שני צדדים

  להפרעת קשב וריכוז יש יתרון לא רק חיסרון

  רצוי לראות את החולשות שלך כיתרונות

  לכל אחד יש חזקות וחולשות . למטבע יש שני צדדים

• ‫סוכות אצל השומרונים‬

  פורסם: 18 באוקטובר 2011 17:52

  הסוכה של צדקה.
  
  אני ב- 16/10/2011 הלכתי לבקר אצל השומרונים.
  בחיפוש באינטרנט מצאתי בלוג בתפוז של צדקה מנשה . מצאתי מ"ל שלו.
  מנשה הראה לי את הסוכה שלו וכן הלכתי איתו לבקר סוכות של אחרים. אצל השומרונים יש ביקור סוכות . כל אחד יכול לבוא לסוכה של אחר מתי שירצה.

  הערבים בעבר התנקלו לשומרונים כלן החלו השומרונים לעשות את הסוכות בתוך הבתים. כך נהוג עד היום.
  מנשה הראה לי מצגת שמסבירה על המסורת השומרונים . כן שהינם מורכיבים מארבעה בתי אב  משבטים מנשה, אפרים ולוי.

  • בית הכהנים (משפחת כהן), משתייכים לשבט לוי .
  • בית הצפרי (משפחת צדקה), משבט מנשה.
  • בית הדנפי (משפחת אלטיף ,משפחת ששוני ושרידי משפחת משלמה ומשפחת שלבי), משבט אפרים.
  • בית מרחיב (משפחת מרחיב ומשפחת יהושע), משבט אפרים.

  חצי מהשומרונים נמצאים בחולון וחצי השכם , בהר גריזים.

‫תרבות אוטיסטית בישראל‬

• ‫היכן הייתי כל חיי? סקס, סמים ותסמונת אספרגר‬

  פורסם: 29 בספטמבר 2011 0:09

  

  ג'ון סקוט הולמן

  מאת ג'ון סקוט הולמן, 2011

  המקור:

  [www.nakedcitywichita.com]

    עיניה היו ריקות, כאילו שמחקים ורודים קטנים מחקו במהירות את הברק שלהן. הבנתי את המבט הריק הזה. בעודם מתנתקים לרגע כדי לחשוב על משהו, אנשים רבים עוטים חיוכים קבועים, לא ברורים. קת, עם זאת, הייתה בלתי יומרנית בעליל; אם העיניים הן חלונות אל תוך הנשמה, אז בעיניה של קת היו תלויים שלטי "אחזור לאחר הפסקת הצהריים". הברק חזר וקת החלה לצחוק. עכשיו, הרגשתי בלבול. בסך הכול שאלתי שאלה פשוטה, "בא לך לעשות חיים הלילה? כי השפעת האדרל שלי עומדת לפוג עוד מעט ואני לא מסוגל להתרכז בלי תרופות". זה היה דבר כל כך לא סביר לשאול?

    "האם אובחנת אי פעם עם אספרגר?" היא שאלה, בעוד קולה נסדק על ידי צחקוק אחרון. "הא?, למה את שואלת את זה?". "זה לא מוזר בעינייך שאתה מסוגל לחזור על כל משפט מתוך הסרט 'קברט', או למנות את כל התרופות הפסיכיאטריות ממשפחת הבנזודיאזפינים בסדר אלפביתי?". בהיתי בה באופן מטופש. היא חזרה מהפסקת הצהריים, חשבתי. "ניסית להיכנס אל תוך המכונית הלא נכונה שלוש פעמים היום…", היא המשיכה. "אתה בקושי זוכר את כתובת המגורים שלך". המשכתי להרגיש בלבול, אבל עכשיו גם התחלתי להסתקרן. הוצאתי את העותק שלי של "מדריך ההפרעות הפסיכיאטריות" ודפדפתי לסעיף על תסמונת אספרגר. התחלתי לקרוא בקול רם… כאשר הגעתי לפסקה השלישית, כבר התחלתי לגמגם. אחר כך, התחלתי לבכות, בעודי מוצף רגשות שמעולם לא חשבתי שאוכל לחוות. זה היה הרגע בו חוויתי את התובנה החשובה ביותר בכל חיי. תמיד חשבתי שאני טעות מצערת של הטבע, שחסרים לי מספר מאפיינים אנושיים בסיסיים ושבמקומם יש לי מספר כישרונות על-אנושיים.

    תסמונת אספרגר גורמת לך להרגיש כאילו שאתה מסתובב בעולם לבוש בחליפת צלילה עתיקה, מנותק מכולם. למרות שאתה מסוגל לקלוט חלק ממה שהאנשים סביבך אומרים, מילותיהם ממוסכות על ידי סימפוניה מורכבת, מפחידה ויפה להפליא. זה היה המקור גם של אושרי וגם של בדידותי המייאשת לאורך כל חיי, כי ככל שארצה לחלוק את המנגינה הזו, עושה רושם שאף אחד אחר אינו מסוגל לשמוע אותה.

    בילדותי ובנעוריי, נאבקתי בקשיים סנסוריים עצומים, בנידוי חברתי ובתחושות עמוקות של כשלון ושל בושה. חיי נשלטו על ידי אובססיות וביליתי אינספור שעות של בדידות בצבירת מידע על כל נושא שתפס את תשומת לבי. נהגו לקרוא לי אנציקלופדיה מהלכת.

    נהניתי מחברתם של חבריהם של הוריי, שהיו משועשעים מההתנהגויות שלי. בגיל שנתיים, הגחתי לפתע אל מפגש חברתי בשעת לילה מאוחרת, עם זנב של קוף צעצוע משתלשל בין רגליי. כחכחתי בגרוני והכרזתי, "כולם להסתכל על הזין הארוך להפליא שלי!". המופע שלי התקבל יפה על ידי כל הנוכחים.

    תקשורת עם בני גילי, עם זאת, הייתה קשה בהרבה. רכישת חברים לא באה בקלות. בגיל ההתבגרות, בלבלתי ותסכלתי את כל הסובבים אותי  – הורים, מורים, כמרים, מעסיקים… הייתי כישלון מוחלט. בבית הספר התיכון, גיליתי את הקנביס. שאיפה קלה מתוך ג'וינט סיפקה לי מייד קבוצת חברים ותירוץ להתנהגותי המוזרה. והטוב מכל, מצאתי אובססיה חדשה. כתוצאה מאופיין של התמכרויות, קבוצת החברים שלי הייתה שותפה לאובססיה הזו. זו הייתה תחילתו של מסע מטורף של הרס עצמי. האמנתי לחלוטין שאני מפלצת המסוגלת רק לפגוע בזולת. החלטתי לנהוג על פי האמונה הזו, ותעלתי שנים של תיעוב-עצמי אל תוך התנהגות שהפכה ליותר ויותר מסוכנת. פסיכיאטרים טענו שאני סובל מהפרעה דו-קוטבית, ומגוון התרופות המרגיעות והאנטי-פסיכוטיות שהם נתנו לי רק החמירו את התסמינים שלי.

    לאחר התמוטטויות עצבים רבות, ניסיונות התאבדות והסתבכויות עם החוק ויתרתי לבסוף על הסמים… או, יותר נכון, איבדתי עניין והמשכתי הלאה. למרות שהייתי די גאה בפיכחוני המחודש, משהו עדיין היה לא בסדר. עדיין הייתי אסטרונאוט קטן, מוזר ואובססיבי. עדיין ברחתי מהחדר כאשר מישהו הפעיל שואב אבק. עדיין לא יכולתי להחזיק מעמד במקום עבודה.

    לאחר שנה של פיכחון, והצעה מינית הומוריסטית באופן בוטה אחת, גיליתי סוף סוף את סוד קיומי. תודות לבחורה מבריקה בשם קת, למשך ההשפעה הקצר יחסית של האדרל ולליבידו הפעלתני מדי שלי… כל חלקי הפאזל מצאו את מקומם.

    עכשיו, לאחר שאובחנתי באופן רשמי, אני כותב את זה בתקווה להפיץ מודעות לתסמונת אספרגר. אני לחלוטין מאמין שה"תסמונת" הזו היא מתנה נפלאה ואני מקווה לסייע לאחרים לראות אותה ככזו. אף אחד לא צריך לחוות את הגהנום הפרטי שאני חוויתי. דוקטור סוס אמר, "היה מי שאתה ואמור את מה שאתה מרגיש, כי אלה שאכפת להם אינם חשובים ולאלה החשובים לא אכפת". כל הכבוד, סוס! אתה הדוקטור היחידי שצדק.

  
  

• ‫חברת סטארט-אפ מעסיקה אוטיסטים‬

  פורסם: 24 בספטמבר 2011 20:27

  מאת קרלה קיי ג'ונסון, שיקגו טריביון, ספטמבר, 2011.

  המקור, באנגלית:

  [www.chicagotribune.com]

  בודקי התכנה בחברת "אספיריטק" הם אוסף של טיפוסים. קייתי לוין מדברת ללא הרף. בריאן טוזו שונא לנהוג. ג'יימי ספכט מוטרדת מאורות בוהקים, משואבי אבק, וממגע של ריפוד על עורה. ריידר הלנסטין מצייר קריקטורות של עצמו כמכונית ספורט. ריק אלכסנדר אינו מסוגל לשבת בקרבת אנשים אחרים.

  זהו צוות העובדים הבלתי שגרתי של "אספיריטק", חברת סטארט-אפ אמריקאית המתמחה במציאת באגים באמצעות ניצול כישרונותיהם של צעירים אוטיסטים.

  תכונות היוצרות בודקי תכנה נהדרים – מיקוד עז, נטייה לחזרתיות, זיכרון לפרטים – הן נפוצות בקרב אוטיסטים. לאנשי תסמונת אספרגר, סוג קל של אוטיזם, יש אינטליגנציה נורמלית ומעלה, ולעתים קרובות הם מצטיינים בתחום המחשבים.

  אספיריטק, חברה ללא מטרת רווח הממוקמת מחוץ לשיקגו, מטפחת את הכישורים האלה, תוך גילוי הבנה למוזרויות העלולות להפוך מבוגרים אוטיסטים לבלתי ניתנים להעסקה: מוזרויות חברתיות, קשר עיין רעוע, שבריריות רגשית. שמה של החברה נגזר מהמלים "אספרגר", “ספיריט" (רוח), ו"טכנולוגיה".

  הלקוחות, תשע חברות במהלך שתי שנות פעילות החברה, מרוצים מאוד.

  "הם עלו על הציפיות שלי", אמר דן טדסקו, מחברת הנדהולד אדפטיב, ששכרה את שירותי אספיריטק כדי לבדוק אפליקציית אייפון. “יש להם גאוות יחידה שבדרך כלל אינה קיימת בסוג כזה של חברות".

  אספיריטק הוקמה על ידי ברנדה ומשה וייצברג, לאחר שבנם, אורן, כיום בן 32, פוטר מעבודתו כאורז מוצרי מכלת. אורן אובחן עם תסמונת אספרגר כשהיה בן 14. כיום, הוא עובד באספיריטק.

  "הוא הפך מאורז מוצרי מכלת כושל, לאחד מבודקי התכנה הטובים בצוות שלנו”, אמרה ברנדה וייצברג.

  הוייצברגים ביססו את אספיריטק על הדגם של החברה הדנית המצליחה ספשליסטרן, או "המומחים". גם ספשליסטרן מעסיקה בודקי תכנה אוטיסטים. לקוחותיה המרוצים כוללים, בין השאר, את אורקל ומיקרוסופט.

  חברות נוספות, בבלגיה, יפן וישראל, מעסיקות או מכשירות בודקי תכנה אוטיסטים.

  השנה, אספיריטק צופה הכנסות של 120,000 דולרים, ש- 60 אחוזים מתוכם יגיעו מתרומות ו- 40 אחוזים מלקוחות. הוייצברגים מקווים להעלות את רף ההכנסות מלקוחות ל- 50 אחוזים בשנה הבאה.

  "היו מספר ניסיונות בארצות הברית, ואספיריטק היא זו המצליחה בכך", אמר סקוט סטנדיפר, מהמחלקה ללימודי נכויות באוניברסיטת מיזורי, המארגן כנס לאומי בנושא העסקת מבוגרים אוטיסטים.

  שיעור האבטלה המדויק בקרב מבוגרים אוטיסטים אינו ידוע, אבל סביר שהוא גבוה, אמר סטנדיפר.

  איננו יודעים מהי כמות המבוגרים האוטיסטים, וכתוצאה מכך, איננו יודעים מהו שיעור האבטלה בקרבם", הוא אמר. “אנחנו כן יודעים, באמצעות מעקב אחרי צעירים שסיימו לאחרונה את בית הספר התיכון, שהם מתקשים מאוד למצוא עבודות".

  סקר שערך משרד החינוך האמריקאי בשנת 2009 מצא ששיעור התעסוקה של צעירים אוטיסטים הוא דומה לשיעורי התעסוקה של צעירים חרשים-עיוורים, ונמוך משמעותית מזה של עיוורים בלבד, לקויי למידה, או פגועי מוח, אמר סטנדיפר.

  מאחר ותסמונת אספרגר הפכה לאבחנה רשמית רק בראשית שנות התשעים, רבים מבודקי התכנה באספיריטק היו מבוגרים כאשר נודע להם לראשונה על השתייכותם לספקטרום האוטיסטי. הם חלוצים. הם הדור הראשון של מבוגרים המודעים להיותם אנשי אספרגר.

  קייתי לוין, בת 35, אובחנה עם תסמונת אספרגר כאשר הייתה בשלהי שנות ה-20 לחייה. בילדותה, היא הוגדרה כחולת נפש.

  "תסמונת אספרגר אינה מחלת נפש", היא אמרה, “אני מזדהה הרבה יותר עם קהילת האספרגר מאשר הזדהיתי עם קהילת חולי הנפש". היא בודקת תוכנה, ומנהלת את דף הפייסבוק של אספיריטק ואת דף הטוויטר שלהם.

  לריק אלכסנדר, בן 24, בודק תכנה נוסף, יש תואר במדעי המחשב מהמכון הטכנולוגי של אילינוי, והוא עבד כמפתח תכנה עבור עיריית שיקגו.

  "יש לי חרדה חברתית חזקה. אני לא אוהב לפגוש אנשים חדשים", אמר אלכסנדר, שאובחן עם תסמונת אספרגר בנעוריו. כמו רבים מהבודקים האחרים, הוא גר עם הוריו.

  הוא מעדיף לפתח תוכנה מאשר לבדוק תוכנה, הוא אמר, "אבל קשה לי מאוד למכור את עצמי בראיון עבודה".

  "כאשר אתה ילד, בית הספר דואג לך, המדינה דואגת לך", אמר אלכסנדר. ישנם ארגונים המסייעים למבוגרים אוטיסטים, הוא אמר, “אבל אתה צריך לפנות אליהם, ולמישהו עם תסמונת אספרגר קשה מאוד לבצע את הפנייה".

  "רוב תקציבי המחקר הוקצו לחקר ילדים אוטיסטים, ואת המבוגרים הזניחו”, אמרה מולי לוש, חוקרת אוטיזם מאוניברסיטת נורתווסטרן.

  "המבנה התעסוקתי שלנו מקשה על אוטיסטים להשתלב בשוק העבודה", היא אמרה.

  עסקים רבים שוכרים את שירותיהן של חברות זרות לצורך בדיקות תכנה. מייק מסטמייקר, מנהל תחום ההנדסה בחברת איי.אס.איי פתרונות ניהול מרחוק, בחר באספיריטק כי הם גובים תשלום נמוך וממוקמים בארצות הברית.

  "הם מיד נכנסו לעבודה ועבדו מהר מאוד", אמר מסטמייקר. “הם אנשים המתמחים בפרטים. הם בצעו עבודה נהדרת".

  איי.אס.איי היו מרוצים מהעבודה ושכרו את שירותי אספיריטק לפרוייקט נוסף, הוא אמר.

  אספיריטק מספקת תעסוקה משמעותית (השכר הוא בין 12 ל- 15 דולרים לשעה) בסביבה רגועה, שבה ממונים אף פעם אינם צועקים אם איחרתם ולאף אחד לא אכפת אם אתם רוצים להיות לבדכם לזמן מה. בנוסף, החברה מפתחת כישורים חברתיים. בודקי התכנה, שהם בשנות ה-20 וה-30 לחייהם, מוכשרים לעבוד יחד והם נוטלים חלק בפעילויות מאורגנות לאחר שעות העבודה: משחקי גולף, כדורת, אכילה במסעדות.

  "אנחנו רוצים לשפר את כישוריהם החברתיים של אנשים הנוטים להיות מבודדים", אמר מרק לזר, המומחה של אספיריטק לאוטיזם. עבור רבים מהם, בדיקת תכנה לא תהיה הקריירה ארוכת הטווח שלהם, אמר לזר, “אבל כל זמן שהם כאן, הם עומדים לשפר את כישורי העבודה שלהם והם עומדים ללמוד איזה סוג התנהגות מצופה מהם במקומות עבודה והם עומדים להוסיף דברים נוספים לקורות החיים שלהם".

‫מרק אספרגוס ללא מתכון‬

• ‫תסתכל אליי כשאני מדבר אלייך!‬

  פורסם: 23 בספטמבר 2011 14:41

  על קשר עין, משמעויות ותקשורת בניתוח אבולוציוני-תרבותי ובמבט של נוירודייברסיטי

  אחד המשפטים שמהדהדים בראשי מאוד חזק, עוד משחר ילדותי, הוא "הסתכל עלי כשאני מדבר אליך!”. משפט בלשון ציווי מודגשת שעד היום עושה לי רע מבפנים.

  בפוסט זה, אני מעוניין לעסוק במשמעותו של המשפט הזה, אשר יש לו גירסאות שונות ומגוונות, החל מלשון ציווי מפורשת: “הסתכל לי בעיניים!!!” ועד ללשון ציווי במשתמע מהטון בלבד: “תסתכל אליי בבקשה!”. בכדי להבין את משמעות השימוש במשפט זה, על כל צורותיו, אני רוצה לבחון את משמעות של המשפט עצמו במבט התפתחותי-תרבותי מתוך המקום של השונות המוחית ומשמעויותיהה. כהרגלי, זה פוסט שאיננו אקדמי במבנהו ואיננו כולל מראי מקום למקורות חיצוניים, למרות שהנושא נלמד ונחקר כבר מזה זמן – ולראייה, היום, בניגוד לעבר, כבר יותר מקובל בקרב אנשי טיפול כי יש להתחשב בקושי של ילדים אוטיסטים עם קשר עין ואין לומר מפורשות "הסתכל לי בעיניים". הפוסט, כמו מרבית הבלוג, מבוסס על תובנות שלי באופן פרטי וכחלק מן הקהילה האוטיסטית ועל תובנותיהה של קהילה זו (אשר בה העיסוק בנושא פוסט זה הוא רחב ביותר), באופן בו אני חווה אותן.

  אוטיזם, בסופו של דבר, הינו שונות במבנה המוחי, אשר יש לה השלכות על כל תחומי החיים אך בראש ובראשונה, ומה שרלוונטי לענייננו, בכל התחום הסנסורי, במאפיניי ובדרכי חשיבה ובסגנון התקשורתי. פירוט השונות בכל המאפיינים הללו, איננו בתוך תחום הפוסט הזה. מה שכן רלוונטי מתחיל, להערכתי, מן התחום הסנסורי. בתוך בתחום זה, אני רוצה להתמקד בערוצי הקלט השונים. אנו קולטים מסרים מסביבתינו דרך מספר מסויים של חושים, או ערוצים סנסוריים. לכל אחד ואחד מאיתנו ישנו "ערוץ מוביל". ישנם אנשים שיותר קל ומובן להם לקלוט מידע בערוץ שמיעתי. ישנם אחרים שהערוץ המוביל שלהם הוא הערוץ החזותי ואילו עוד אחרים מבינים הכי טוב כאשר הם נוגעים בדברים עצמם וקולטים בערץ הטקטילי. כך ניתן להמשיך ולמנות את כל ערוצי הקלט האפשריים. הדבר נכון לבני אדם באשר הם בני אדם, נוירוטיפיקלים וא"סים כאחד והשונות בין אנשים בערוצים המובילים אותם, היא תולדה של השונות והגיוון במבנה המוח האנושי, ברמה הסנסורית והקלט הסנסורי הראשוני ביותר. אולם רוב האנשים הנמצאים בספקטרום האוטיסטי בפרט ובתחומים של נוירודייברסיטי בכלל, נבדלים בעניין זה מנוירוטיפיקלים בשתי נקודות קריטיות:

  1. הפרעים בין הערוצים השונים הרבה יותר גדולים. בעוד שנוירוטיפיקל בעל ערוץ חזותי מוביל, יוכל די בקלות לקלוט מידע שמיעתי, בלי פערים גדולים ביכולת ההבנה שלו, הרי שעבור א"ס בעל ערוץ חזותי מוביל, הבנה של מידע שמיעתי ללא אלמנט חזותי היא, במקרה הטוב קשה מאוד ובמקרה השכיח יותר, בלתי אפשרית ו/או גוזלת מאמצים כבירים.
  2. א"סים נוטים להיות חד-ערוציים. עבור נוירוטיפיקלים, מידע המועבר ביותר מערוץ אחד עדיף על מידע בערוץ בודד. יתרה מכך, ככל שנוספים יותר ערוצים בו זמניים בהם מועבר המסר, כך ההבנה של המסר מתחדדת. עבור א"סים, בדרך כלל, המצב הפוך! אנו נוטים לעבד ולפענח מידע המתקבל מערוץ קלט בודד וככל שמתווספים אליו ערוצי קלט נוספים, אנו מאבדים את יכולת הריכוז ואת היכולת להבין.

  אלו אינם שני המאפיינים היחידים של השונות האוטיסטית הסנסורית, אך אלו הבדלים מהותיים דיים כדי להשפיע גם על מערכות קשורות, כמו למשל על התקשורת וההבנה. שני הבדלים אלו, ובמיוחד האחרון שבהם, בנוסף לעובדה שאוטיזם ונוירודייברסיטי הינם מיעוט באוכלוסיה, הביאו (יחד עם גורמים נוספים) לפערים גדולים במאפיינים של תקשורת. התרבות הנוירוטיפיקלית, ובמיוחד זו הפוסט מודרנית, הביאו לכדי תלות ברב ערוציות. כך אנו חשופים הרבה יותר לסרטונים וטלויזיה מאשר לעיתון או רדיו, ולמעשה ההתפתחות הטכנולוגית שואפת כבר הרבה זמן להוספת ערוצים נוספים לתקשורת (למשל עיתון עם ריח?!). אך מדוע? מיכוון שככל שמתקדם תהליך האבולוציה התרבותית, כך מדגישה התרבות הנוירוטיפיקלית את רב הערוציות ומקדשת אותו. אדם מן האוכלוסיה הכללית שלא שומר על קשר עין בזמן שיחה נחשב לאדם לא אמין. ומהו אותו קשר עין? קשר העין ובעיקר השימוש שלו בתקשורת הנו התפתחות אבולוציונית תרבותית של התקשורת הנוירוטיפקלית. בעת שיח, בו נפתח מטבעו הערוץ הקולי-שמיעתי, פתיתח הערוץ החזותי תגביר את יכולת הקשב ועם מעבר הדורות התקבעה בסגנון התקשורת בין בני אדם (ואגב, לא רק בקרב בני אדם) הדרישה להשאיר את הערוץ החזותי פתוח בכדי להגביר את יכולת הקשב.
  וכך, המשפט "תסתכל עלי" הפך לחלק מהכשרת הילדים כשמשעותו בפועל היא: “תקשיב לי" או: “אתה צריך להגביר את הקשב שלך אליי, ולצורך זה עליך להסתכל אליי".

  אולם, אם אנו מבינים את ההבדלים בין נוירוטיפיקלים לא"סים (וגם לחלקים אחרים מן הנוירודייברסיטי) עלינו להבין כמה דברים הקשורים בכך:

  1. בלי קשר הכרחי לשונות סנסורית, כאשר אומרים לנו "תסתכל אליי", אנו שומעים "תסתכל אליי" ולא בהכרח שומעים "אתה לא מקשיב לי" – פשוט מכיוון שאנו שומעים יותר את התוכן כ"פשט" ופחות את הטון ואת המשמעות הלא מפורשת. ככלל, סגנון התקשורת האוטיסטי כולל דיבור יותר ישיר ופחות שימוש בסאב-טקסט.
  2. א"סים רבים יודעים ליצור קשר עין. מה שרובנו אינו יודע, הוא לשמור על קשר העין ולהשתמש בו כחלק מתקשורת. א"סים רבים מתארים את קשר העין כדבר מאוד קשה מהרבה סיבות, אולם אלה אשר משתמשים בו כחלק מפרוטוקול התקשורת, עושים זאת מתוך משהו שנלמד בכפיה ולא מתוך סגנון תקשורת הטבעי להם.
  3. בעיקר בשל השונות הסנסורית-תפישתית (אם כי לכך יש להוסיף גם גורמים נוספים שנמצאים מחוץ לתחום היריעה של פוסט זה), כאשר א"ס מתבקש לפתוח ערוץ חזותי כלשהו (אפילו ברמה הרגעית, בגדר "תסתכל אליי בבקשה"), המשמעות האופרטיבית הראשונית תהיה סגירת ערוצי קלט אחרים, או בפועל "תפסיק להקשיב לי בבקשה"…

‫מה עובר עליי?‬

• ‫הרהורי כפירה(?!)‬

  פורסם: 21 בספטמבר 2011 11:42

  (לכל החבר'ה מהפורומים של הניו אייג': נעים מאוד, דרור, בן 12 וחצי, אקטיביסט באס"י, מאובחן כ-PDD, בלה בלה בלה)

  כבר שנה וחצי שאני רואה בעצמי אוטיסט, א"ס או אספי (כפי שאובחנתי). זה לא פוגע בדימוי העצמי שלי, להפך. זה חלק בלתי נפרד ממנו.

  לאחרונה אני קורא באינטרנט על ילדי קריסטל וילדי ריינבו. אני מזדהה עם חלק מהתיאורים (ועם אלו שמדברים על יכולת רוחנית הרבה פחות). זה עולם מדהים, אך הוא בדיוק ההפך מכל העיסוק באוטיזם.

  אני מתלבט בין שתי גישות:

  גישה אחת (הגישה הרפואית, נעים להכיר) רואה בשונות שלי במקרה הטוב תסמונת, במקרה הבינוני הפרעה ובמקרה הרע מחלה (ובמקרה הכי נורא מגפה).

  והגישה השנייה (הגישה הרוחנית, עוד יותר נעים להכיר) רואה בשונות שלי דבר מדהים ונפלא, אך סותרת חלק נרחב מאמונותיי.

  במה לבחור?

  אני נחשבתי עד היום לספקן ורציונליסט, אתאיסט מושבע ומתנגד מושבע לא פחות לכל תחום הפארא-נורמל. האם אמונותיי ישתנו בגלל התחנפות לא ישירה (רוב הטקסטים על קריסטל וריינבו נכתבים עבור הורים, אז זו חצי חנופה)?

  האם כל התווית והתיוג הם הבל הבלים? או שכל הליהוג על ילדי הקריסטל אינו על ילדים או על קריסטלים אלא על מבוגרים שמרוויחים הרבה כסף מסדנאות וקלטות (כפי שנאמר על האינדיגו)?

  קשה לי מאוד לבחור.

  אשמח עם תיתנו לי עצה או שתיים בתגובות.

‫חיי כשייכת לספקטרום האוטיסטי‬

• ‫מה מרגיז אותי‬

  פורסם: 25 באוגוסט 2011 22:50

  מה שמרגיז אותי

  אנשים לא מבנים מה זה אוטיזם .

  יש אנשים שמבלבלים בין אוטיזם לתסמונת  דאון . תסמונת דאון ואוטיזם הינם שני דברים שונים. תסמונת דאון הינה הכפלה של כרומוזום21. אוטיזם זה שונות נוירולוגית במוח שגורמת לחוסר הבנה של קודים חברתיים וכן זה טווח רחב של מצבים, יש כאלו שלא מדברים, יש כאלו עם איחור מסוים בדיבור, התחילו לדבר אחרי גיל 3 שנים. ישנם כאלו שהתחילו לדבר בזמן , תסמונת אספרגר.

  המנחה שלי לאנגלית אמרה כדברתי איתה על ביטחון עצמי של ילדים שמצאו אצל חברה שלה  בהריון אוטיזם באולטרסאונד. היא החליטה להמשיך את הריון . הסברתי לה שאין חיה כזאת . לא ניתן למצוא אוטיזם בבדיקת אולטרסנאונד ושלא ניתן לגלות אוטיזם בהריון ושאם יהיה אפשר לגלות דבר כזה זה רע. היא הודתה שהיא לא מבינה בנושא.

  היום עברנו על טקסט שבו מדברים על הקשר בין התבטאות גנים והשפעת הסביבה. הייתה רשימה של מחלות שעוברות בתורשה, נזכר תסמונת דאון . היא אמרה שזה אוטיזם. ישר אמרתי לא נכון ומה זה תסמונת דאון. ישר קישרתי אם השיחה ההיא.

  כשתלמידים האחרים ענו על השאלות נגשתי והסברתי לה שנאה לי שהתכוונת אז לתסמונת דאון.  הסברתי שתסמונת דאון זה הכפלת כרומוזום 21 ואוטיזם זה משהו אחר. כן אמרתי הגן של האוטיזם והגן של אנליטי באותו גן . נתתי דוגמה של אנשי ההיטק , דווקא אצלם יש יותר סיכוי שיולד ילד אוטיסט. לפני שנה וחצי משהו כתב משהו שקשור לתסמונת דאון בפורום אוטיזם. סיפרתי אז לחברה לי , היא רופאה מתמחה, אז בסתז'. היא ככול הנראה אשת אמצע. היא אמרה שאנשים חושבים שאוטיזם ותסמונת דאון זה אותו דבר. גם אמרה שיש כאלה שאמרו לה מסכנים אלו שיש להם הפרעת קשב וריכוז הם מתבלבלים בין ג ל- ז. הם לא מבנים שזה בעצם דיסלקציה.

  זה בנוסף לכל הבורות אצל אלו שחושבים שהם יודעים מה זה אוטיזם ושמעו רק על הפרסומות של

  אלוט , שמעו על אוטיזם קלסי עם מלא סטריאוטיפים שליליים וטעויות..

  אנשים חושבים שניתן לרפא אוטיזם , שאוטיזם זו רק הפרעה ומחלה שהתפתחה אחרי שנה עד שלוש שנים. אוטיזם זה חלק מהאישיות של האדם . נולדים עם זה.  הסימנים מתפתחים אחרי שנה עד שלוש שנים.  היתה כתבה בערוץ 10 על כך שניתן לרפא אוטיזם . אם מגלים אותו לפני גיל שנה. האז ואומר זה פרסומת אחת ארוכה כדי להרוויח כסף על חשבון אנשים תמימים.  רק דבר אחד אפשר לעשות לשפר את רמת התפקוד של האוטיסט , לא לרפא אותו. לא ניתן לשנות את העצבים של אנשים . לא ניתן לרפא משהו שאינו מחלה. מספיק עם להאמין לכל דבר שאומרים על ריפוי מלא לאוטיזם. מעניין לא סיפרו כמה תינוקות לאחר הטיפול במכון שהיתה אצלם נסיגה . מספיק אם דיאטת מיוחדות לאוטיסטים. דיאטות  שמטרת לנסות לרפא אוטיזם , ודיאטות קיצוניות של להוריד פחממות למשל.

‫בשורת האפוקליפסה‬

• ‫קראש! – Requiem to the pure of hearts‬

  פורסם: 7 באוגוסט 2011 17:30

  

  מצאתי את עצמי יושב במושב האחורי בתוך רכב שנסע במהירות עצומה.

  "אמרתי לך שזה לא מוצא חן בעיניי, קטרינה," שמעתי את הנהג אומר לנערה שישבה לידו.

  "אבל פיטר, מה שאני עושה תלוי בהחלטה האישית שלי, אוקיי?"

  "לא. לא. זה לא אוקיי. זה לא אוקיי, קטרינה," אמר פיטר ברוגז כשסטה לנתיב הימני בעצבנות ובחוסר זהירות משווע. "הגוף שלך הוא קדוש. יצירת פאר מושלמת. וזה יהיה חילול הקודש לפגוע בו. את מבינה?" הוא עזב יד אחת מן ההגה כדי לתפוס את כף ידה, מסובב אותה כך שפרקה המצולק נחשף לעיני שניהם. "תגידי לי שאת מבינה, כי אני לא מוכן לשתוק לזה יותר. לא מוכן!", מכונית צפרה אליהם מבעד למסך הגשם והחושך הניאוני של פנסי המכוניות. הראות הייתה כמעט אפסית. "תעזוב לי את היד, מנוול אחד!" היא אמרה כשמשכה את כף ידה המעוקמת לעברה ופיטר הטה את ההגה הצידה כדי לתפוס אותה, גורם למכונית להינתז אל הנתיב הנגדי, מפספסת במקרה מכונית אחת הצופרת בבהלה אך מתקדמת בקו ישיר של התרסקות מחרידה אל עבר השנייה. החבטה העוצמתית לא איחרה להגיע. הפגוש הקדמי נחבט בצד הרכב וחרך אותו כמו סכין בחמאה, חודר כבאקט ברוטאלי דרך המנוע בקו ישיר אל מושב הנהג של הרכב הנגדי. לוח המכוונים נמעך קדימה והצידה, לוחית הפלסטיק שהגנה אליו התפרקה לרסיסים ממש כמו הזכוכית הקדמית; חתיכות שקופות וחדות הותזו לכל עבר, פוצעות ושורטות את פניו של פיטר שהסיט את ראשו הצידה, מציל בכך את מבע עיניו. קטרינה לא הייתה כה ברת מזל, כי שבר זכוכית מסיבי יותר הוטח בכף ידה שהורמה כדי להגן על פניה, עורף שלוש מאצבעותיה וחצי מכף ידה השנייה, מסיים בקריעת לחיה הימנית. קילוחי הדם לא הותזו החוצה עדיין בשניות הספורות של התקרית הפאטאלית הזו שטרם נגמרה. החגורה של האדם ברכב הנגדי נקרעה ומעוצמת הפגיעה הותך קדימה דרך השמשה הקדמית, אך לרוע מזלו באותו הרגע נפתחה כרית האוויר שחבטה בבטנו בזמן מעופו, גורמת לכלוב צלעותיו להיסדק ולהימחץ פנימה, ולכל בליל איבריו הפנימיים להיפלט החוצה בהתפוצצות מאסיבית, דבר שלא נראה לעין טרם השניות הראשונות, אך הדם שעלה במהירות אל לבו ופוצץ אותו הוקא דרך פיו רגע לפני שגמר את חייו בעודו באוויר; גופתו השבורה הועפה מחוץ לחלון ונחבטה כמו בובת סמרטוטים מרוסקת אל עבר שופכת הביוב שבצד הדרך. מכוניתם של פיטר וקטרינה התרוממה מעלה אל עבר מכסה המנוע וניתרה מעל השמשה של הרכב הנגדי, דבר שגרם לאחד הגלגלים לדרוס ולרטש את ראשה של אשתו של המנוח לחתיכות בשר ושברי עצם ופיסות מוח שהותזו לכל עבר, מוחקות את צלמה כמו לא הייתה קיימת מעולם. עקב התרוממות רכבם של הזוג הצעיר מעל הרכב הנגדי, גרם לרכב זה להתקפל ולהתרסק על הכביש ולהרים את זנבו האחורי, מקפל את שלדת המתכת שלו לשניים כמו מזרון של מיטה מתקפלת. הפגוש של רכבו של פיטר במעופו נחבט בתא המטען, מסיט אותו שמאלה, דבר שגרם לצד הימני בו ישבה קטרינה להיכחד, מוחק גם את כל זרועה וכתפה ומנתקן מגופה השברירי. דם הותז על פניה לפני שראשה נחבט בשמשה הקדמית, סודק את גולגולתה אך באורח פלא גורם לה רק לאבד את הכרתה חלקית ולא הורג אותה עדיין לחלוטין. ואז נפתחה כרית האוויר במכוניתו של פיטר, דופקת את ראשו דרך חלון דלת המכונית שלשמאלו; הזכוכיות פוערות שריטה עמוקה בצווארו שכמעט עורפת את ראשו. למראית עין, הדם שניגר מגרונו היה יכול לנבע גם את קריעת קנה הנשימה, אך מזלו של פיטר המשיך לשחק לו למרות תיבת ההילוכים שהתפרקה ונמחצה על אגנו ועל ירכו הימנית, מתיכה אותם לכיסא שהתפרק אף הוא. מכוניתם של השניים החלה בתהליך נחיתה ישר על הפגוש הקדמי כמו שחיין בקפיצת ראש. מהחבטה הוטחו רגליו של פיטר על תיבת הנתיכים שתחת ההגה; רגלו הימנית נסדקה בכתריסר מקומות שונים, כף רגלו השמאלית נמחצה וככל הנראה לא יוכל ללכת עליה עוד לעולם. מעוצמת הנחיתה, המכונית התעקמה והחלה להתגלגל, גורמת לקורבנותיה להתגלגל יחד איתה בעודם נחבלים הנה והנה ללא רחמים כשקי חבטות. לאחר כשש גלגולים נעצרה המכונית על גבה ושקט איום השתרר. קול חרחור נשימתו של פיטר נשמע מבעד לריאותיו המנוקבות חלקית. "ק…טי…", ניסה קולו ה מרוסק לבטא. הוא התגלגל על בטנו בין השברים, מחפש אותה, מושך את גופה השבור והמרוצץ מבין ההריסות. גופה הקרוע שכב בין זרועותיו, בחיקו. שיערה הסטור והרטוב דבוק לפניה המדממות. "אל…", היא התחילה להגיד, שפתיה הכחולות והחרוכות רועדות, פניה מרוטשות ללא היכר.

  "אני… כאן… כאן איתך…", לחש לה כשליטף את פניה המרוסקות עם גב כף ידו השבורה. דמעות מהולות בדם זלחו מעיניו האדומות.

  "אל תדאג… פיטר…",היא חרחרה. "אני…" היה נדמה כמו איבדה את הכרתה שוב, אולי את חייה. אך אז נעורה שוב והישירה את עיניה האפורות והמבולבלות, מנסה להתמקד בתווי פניו ללא הצלחה. "הפנים שלך…", ניסתה לומר. הוא יכול היה להרגיש את אצבעותיה של ידה השניה נוגעות בלחיו, מלטפות את שיערותיו. "הן עדיין יהיו כאן אחרי ש… הכול ייגמר?".

  ואז היא התחילה לרעוד, לרעוד חזק את חרחורי גסיסתה האחרונים. גופה החל לפרכס כמו הייתה אחוזת דיבוק. פיטר נלחץ, הוא ניסה לאחוז בה, אך היא איבדה שליטה, גופה החל לקרוס לחלוטין. הוא נאבק להישאר בהכרה עד אשר גופה פסק מלרעוד.

  

‫מה עובר עליי?‬

• ‫להתמוטט מקנאה‬

  פורסם: 11 ביולי 2011 18:51

  אני לא יכול יותר לשמוע את סיפורי השילוב החייכניים האלו של שילוב ממש מוצלח עם צוות מעולה וילד שנעשה מאושר ושכולם אוהבים אותו. לא יכול.
  כן, אני מקנא. אני מקנא בהם, שרק בגלל שהם "נפלו" על בי"ס שמשלב יותר טוב הם קיבלו טיפול נאות, ואני, הפריפריסט, לומד בבי"ס שלא מקבל אותי כמו שאני ונותן לי תת-טיפול וחי בחברת ילדים שמתנהגת אליי באופן נוראי ולא טורחת לשמוע אותי. אני פשוט מקנא, אחרי כל הצלקות שבית הספר יצר לי.
  אתם יכולים להגיד שבסוף חיי כמבוגר יפצו על זה (למרות שמחקרים מראים שילדים שעברו ילדות קשה סובלים יותר מבעיות בריאותיות), להגיד שהם עברו מכבש נירמול ארוך, שמה שעברתי חישל אותי, אבל זה לא מנחם אותי כזית.
  להפך, ה"חישול" הזה רק גורם לי לנבור בזה עוד ועוד כדי לשים לזה סוף.
  למה, למה זה הגיע לי? למה אני צריך להביט בצד בקנאה כשהם מציפים את התקשורת בהמוניהם?
  ולסיכום, אינני קורא "ארור שעשני אוטיסט" אלא "ארור שעשני פריפריסט".

‫בשורת האפוקליפסה‬

• ‫דיסוציאטיביות סכיזו-אפקטיבית‬

  פורסם: 4 ביולי 2011 23:37

  זכרתי כיצד ישבתי שם על גזע עץ כרות והבטתי הלאה בדמות הכה מוכרת, גשם שלי, יציר שיגיוני. הוא חייך אליי ונופף לשלום.

  "גשם," שאלתי אותו. "מי אני אם לא…"

  "אתה?" הוא השלים. "אתה לא אחר מאשר…"

  "אני." אמרתי. "אז למה אתה שם, בחוץ, חופשי… ואילו אני…"

  "כבול כאן, במחלקה הסגורה, רשאי לצאת לחלוץ רגליים עשר דקות ביום?"

  "בדיוק. למה זה, האם תוכל לומר לי?" תמהתי להבין, חשקתי בזה עד כלות.

  "כי אני חולה," הוא אמר. "וזה הופך גם אותך לחולה עד מאוד."

  "כיצד אנחנו מחוברים כך בחיבוק שנאה נצחי," שאלתי אותו. "כמו תאומים סיאמיים שניתוקם יכול לעלות להם בחייהם?"

  "אנחנו העולם אחד של השני," אמר. "בלתי ניתנים להפרדה, באש ובמים, בבשר ובנפש."

  "אבל למה זה כל-כך רע? למה אם כך, אני כלוא כאן, בין ארבעת הקירות?"

  "אנחנו מזיקים אחד לשני. או כך לפחות כולם אומרים."

  ב'כולם', הוא התכוון לרופאים ולמטפלים שהחלפנו אחד אחרי השני כמו גרביים.

  "אתה לא חושב שאנחנו פוגעים אחד בשני?" שאלתי.

  "תראה," הוא אמר. "זה כמו היין והיאנג, יורוגו ויאסיגי, ג'סטין וג'ולייט, האור והחושך. אחד משלים את השני, אבל גם פוגע אחד בשני. עם זאת, בלעדי אחד מהצדדים לא יהיה איזון."

  "ואתה הצד השלילי שבינינו?" לא הייתי בטוח בכך בכלל. לפעמים הרגשתי כאילו אני הוא זה שמחבל תמיד בכל דבר.

  "זה מאוד משתנה." אמר בהחלטיות שכה אהבתי אצלו. "בעבר חשבת שאני הצד הרגיש, התמים, והכואב שלך. בהמשך הפכתי להיות הצד ההרסני, המשפיל, והמתעלל שלך. בעתיד, אהפוך להיות שוב הצד התומך, העדין והאוהב. ואחר-כך, מי יודע, אולי שוב נחזור במעגליות ההרסנית הכה אהובה עלינו."

  "אני מפחד ממה שיצפון סופו של העתיד." אמרתי.

  "אל דאגה, אם סופנו יהיה להיחרב, כך יהיה, אך לפחות נהיה אחד עם השני כשנמות."

  "זה מעט מנחם, לדעת שהאויב הכי גדול שלך הוא גם האהוב שלך."

  

‫מרק אספרגוס ללא מתכון‬

• ‫לחברה פורצת דרך במגזר הרביעי דרוש: פעיל אינטרנט נמרץ‬

  פורסם: 24 ביוני 2011 9:55

  לחברת Abilities Solution בע"מ, הפורצת דרך בהעסקת אנשים עם מוגבלויות שונות בתחום ההייטק, דרוש אדם שירכז, כפרילנסר, את נוכחות החברה ברשת.

  מהות התפקיד:

  • ריכוז פעילות החברה ברשת האינטרנט וברשתות חברתיות
  • כתיבה ושכתוב תכנים, הפצתם ברשת, גיוס חברים
  • חיפוש ואיתור תכנים מקצועיים באינטרנט
  • ניהול צ'אטים ודיונים, מענה רציף לשאלות מול מנעד רחב של אנשים וגילים
  • משרה חלקית לפי שעות (פרילנס), עבודה מהבית, תחילת עבודה מיידית
  • רק פניות מתאימות תענינה

  דרישות התפקיד:

  • שליטה מלאה בכלי המדיה החברתית
  • בקיאות בסביבת האינטרנט והכרות עם סביבות פיתוח באינטרנט (DHTML, JavaScript, PHP, ASP)
  • כושר הבעה בכתב (בעברית ובאנגלית) ברמה גבוהה
  • יוזמה, יצירתיות, יכולת עבודה עצמאית

  את קורות החיים, בצירוף שם המשרה (WebAdmin), יש לשלוח לכתובת: info@abilities.co.il , רק פניות מתאימות תענינה.

  רציניים בלבד יוכלו לקבל פרטים בטלפון: 0505688043

‫תרבות אוטיסטית בישראל‬

• ‫ראיון עם "אספרגר זה אנחנו"‬

  פורסם: 19 ביוני 2011 18:35

  

  "אספרגר זה אנחנו"

  מאת מקס לאוף, חדשות סמרויל, יוני, 2011. המקור, באנגלית:

  [www.thesomervillenews.com]

  ביום ששי, 10 ביוני, נסעתי שעה וחצי באוטובוס כדי לראיין את ארבעת חברי ההרכב הקומי "אספרגר זה אנחנו", שהם בדיוק מה שהשם מתאר. כלומר, ארבעה בחורים עם אספרגר המבצעים מערכונים קומיים.

  על האספּים והמופע שלהם:

  מקס לאוף: אז, כדי שנדע, מהם שמותיכם המלאים ופרטיכם האישיים הרלוונטיים?

  נואה בריטון: אני נואה בריטון, אני בן 28, גר בסיילם, והחיה האהובה עליי היא… [מלווה בפנטומימה של מלתעות לועסות] הקרוקודיל!

  ניו-מייקל אינגמי: ניו, מקף, מייקל אינגמי, בן 18 ואני מבברלי, מסצ'וסטס, והחיה האהובה עליי היא… [ בנקודה זו ניו-מייקל אינגמי מבצע את אותה פנטומימת המלתעות כמו נואה בריטון] האליגטור!

  איתן פינלן: איתן פינלן, בן שמונים ואחת [18], רוקפורט, מסצ'וסטס, והחיה האהובה עליי היא… [תנועות מלתעות זהות, כמו קודמיו] הדינוזאור!

  ג'ק הנקה: ג'ק הנקה, 18, ניובריפורט. והחיה האהובה עליי היא… [ראו למעלה] הסנטבו!

  נואה: הסנטבו? זה לא חיה. מה זה סנטבו?

  מקס לאוף: זו יחידת מטבע.

  ג'ק: סנטבו זה אגורה מקסיקנית.

  מקס לאוף: אז יש לכם מופע ב- 23 בחודש, בתאטרון סמרוויל (כיכר דייויס 55, סמרויל, מסצ'וסטס).

  נואה: 23 ביוני, בשעה שמונה בערב, ומחיר הכניסה הוא עשרה דולרים. אנחנו עושים חזרות, יחסי ציבור, כתיבה והופעה לגמרי לבדינו, עובדים שש שעות ביום במשך חודשים. כתבנו בערך שעתיים של חומר, קיבצנו את המערכונים הטובים ביותר שעשינו אי פעם. זה היה ממש, ממש קשה, אבל שווה את זה. זה עומד להיות מפוצץ מצחוק, ומתאים לגילאי חמש עשרה ומעלה, אם כי כולם יורשו להיכנס.

  על איך "אספרגר זה אנחנו הוקם:

  נואה: כולנו נפגשנו במחנה אספּי בחוף הצפוני. אני הייתי היועץ שלהם. הדבר הראשון שהבחנתי בו כאשר התחלתי לעבוד שם, מלבד זה שהמחנה היה המקום הראשון שהיה הגיוני בעיניי, היה כמה מצחיקים החברה האלה. אז לאחר שהם סיימו את המחנה, הקמנו הרכב קומי. כולנו שווים כאן; אין מנהיגים ואין מונהגים.

  אספּים על אספרגר:

  נואה: אף אחד מאתנו לא על תרופות, לגאוותינו.

  איתן: אנחנו, עם זאת, על סם קריסטל מת'.

  ניו-מייקל: קריסטל מת' זו כן תרופה. זו התרופה לנוירוטיפיקלים.

  מקס לאוף: קריסטל מת' זו התרופה למראה החיצוני שלך.

  ניו-מייקל: התרופה לחשבון הבנק שלך.

  איתן: יש לנו מערכון על שיחת טלפון למוקד חירום משטרתי, ואנחנו מתאמנים עליו בדירה של נואה, עם החלונות פתוחים, ואחד השכנים שמע את נואה צועק "הצילו! היכו אותי ושדדו אותי!” והשוטרים באמת הגיעו. אמרנו להם שאנחנו מתאמנים על מערכון, וכל מה שהיה להם להגיד היה, “טוב, בינתיים, הוא לא מאוד מצחיק".

  נואה: עם אספרגר, עימותים עם הרשויות הם מאוד קשים. הדבר הגדול היה, בגלל שכולנו מבינים את זה, ידענו שכולנו נצטרך כמה שעות להתאושש. אם היו שם נוירוטיפיקלים, היה לוקח להם זמן קצר לשנות הילוך, אבל אנחנו ידענו שלא נוכל להתאמן יותר באותו היום.

  נואה: על מה עוד אנחנו צריכים לדבר? אה, כן, אנחנו שונאים את 'אוטיזם ספיקס'. הוא מנוהל על ידי נוירוטיפיקלים שרוצים להעלים את האוטיסטים, והם מסרבים בעקביות להצעות של אוטיסטים לעזור להם.

  איתן: 'אוטיזם ספיקס' זה כמו שהקו קלוקס קלאן יערכו מופע התרמה למען אנשים שחורים.

  נואה: לא, זה כמו שהקו קלוקס קלאן ינהלו את האגודה הלאומית לקידום השחורים ויסרבו לתת לשחורים להצטרף אליה. אנשים עם כוונות טובות תורמים להם (הם העמותה עם הצמיחה המהירה ביותר באמריקה כרגע), כי אנשים שומעים על אוטיזם ואז הם אינם יודעים מה לעשות. אבל 'אוטיזם ספיקס' זה באמת המקום הגרוע ביותר לתרום לו אם אתם רוצים לעזור לאוטיסטים.

  נואה: בעיה נוספת עם תפיסת האוטיזם כיום היא הרעיון שאוטיזם הוא תופעה של ילדים. אוטיזם קיים לכל אורך החיים.

  נואה: אוטיזם, מבחינת החוק, הוא נכות, כי אוטיסטים זקוקים ליחס אחר מאשר נוירוטיפיקלים. הבעיה עם זה היא שאנשים חושבים שצריך לרפא את זה או לטפל בזה בתרופות, כי צריך להתייחס אלינו אחרת. אבל זה רק יוצר סטיגמה. בנוסף, אם אתה אוטיסט שאינו מדבר, כמו הגיבורה שלי, אמנדה באגס (שעשתה את הסרטון "בשפתי שלי" ביוטיוב), אנשים מניחים שאתה לא מסוגל לתקשר ושאין לך מה להגיד. מה שנכון הוא שאתה מתקשר אחרת, אבל מעט מאוד אנשים מבינים איך לעשות את זה, אז מתייחסים אלייך כאל בלתי כשיר מוחית, ואתה מסיים רק כתה אלף, ואז אתה באמת מעוכב התפתחותית.

  איתן: אחת התוצאות הבלתי מכוונות של המודעות לאוטיזם בשנים האחרונות היא שאנשים חושבים שאוטיסטים הם חסרי רגישות ונטולי אמפתיה. בגלל שאנחנו נתפסים לדברים, הם חושבים שאנחנו בעולם הקטן שלנו, שאנחנו לא מסוגלים להבין אותם. בכנות, פגשתי מעט מאוד אוטיסטים המתאימים לתיאורים הסטריאוטיפיים המופצים בתקשורת.

  נואה: לא כל אספּי הוא מצחיק, אבל רבים מהם יכולים להיות.

  ניו-מייקל: הדרך הטובה ביותר לעזור לאוטיסט היא לתת לו דולר.

‫מרק אספרגוס ללא מתכון‬

• ‫על ריבועים ועיגולים‬

  פורסם: 19 ביוני 2011 15:02

  סופר ונהגה ע"י אנה, זוגתי האהובה

  כשהייתי ילדה רכה בשנים שמתי לב שאנשים סביבי שונים ממני מאוד. התגובות שלהם שונות משלי. ממחשבות שלהם שונות משלי. הצורה שבה הם פועלים שונה משלי. אבל יותר מכל, קל להם הרבה יותר ממני "להסתדר".

  ואז, יום אחד, בהיותי נערה, הגעתי למסקנה: כל האנשים שסביבי הם עיגולים ואני ריבוע. אם הם כולם מצליחים "להחליק" בכל אותם מקומות שבהם אני "נתקעת", כנראה שאין להם פינות כמו שלי יש. הפינות הללו, הם אלה שמפריעות לי להסתדר ולהיות כמו כולם. הבנתי שכל הכאבים שיש לי מהילדות ועד לאותו זמן, הם פשוט מכות שהפינות שלי מקבלות בכל פעם מחדש. אם כך, חשבתי, אם אני "מרובע" בעולם של עיגולים, אז הדרך להסתדר יותר היא "לעגל" את הפינות שלי ולא להיות עד כדי-כך "מרובע". אם אצליח להיות עיגול, אז אוכל גם אני להחליק ולא להיתקע בכל אותם מצבים כואבים.

  במשך כמה עשרות שנים, ניסיתי ככל שרק יכולתי, לקפל את הפינות שלי ולהיות יותר דומה לעיגול. היו גם פינות, שהיו כל-כך גדולות, שלא יכולתי לקפל אותן ונאלצתי ממש לגזור אותן ולעקור אותן ממני בכוח. קיפלתי וגזרתי הרבה פינות, אך בכל פעם שקיפלתי או שהצלחתי לגזור פינה אחת, נוצרו שתי פינות חדשות. פינות אלה היו אמנם קטנות יותר, אבל מספרן הלך וגדל. עד שיום אחד, בהיותי כבר מבוגרת ובוגרת, שהרי חלפו להן עשרות של שנים, הבנתי שזה בלתי אפשרי. ככל שאני מקפלת וגוזרת יותר פינות אני יותר מרוגזת על כך שאינני עיגול ואינני מצליחה להיות כמו כל העיגולים האחרים.

  כשגילתי שיש בעולם עוד ריבועים כשם שהייתי אני ושבעצם, למרות שהם הרוב הניכר לעיני כל, לא רק עיגולים יש בעולם, התחלתי להרהר בעודה שהפינות שלי, הם בעצם הדבר החשוב ביותר שבי והן אלה שמגדירות אותי בנפרד מכל אחד אחר. אולם אז, אחד הדברים הראשונים שעלו בדעתי היתה העובדה שחלק ניכר מן הפינות שלי גזרתי לבלי שוב. אז אינני יכולה להיות עוד ריבוע כשם שהייתי. בעצם, אין לי יותר מקום ראוי. אינני עיגול ואינני יכולה להיות עיגול ולהיות שייכת לעולם העיגולים, אבל גם אינני יכולה להיות ריבוע ולחבור לריבועים המעטים שקיימים בעולם, כי גם לשם אינני שייכת…

  ומאז, אני מנסה לפתוח בחזרה את אותן הפינות שקיפלתי בעבר. הן מקומטות ומרופטות ודורשות ניקוי וגיהוץ יסודיים, אבל אולי, יום אחד, דרך אותן פינות אצליח למצוא את זהותי שאבדה ולהיות שייכת לעולם של צורות שלא מעניין אותן אם יש לך פינות וכמה.

  ואילו אני, מה יש לי להוסיף על כך? בתור מי שחי את חייו כפירמידה כחולה בעלת אינסוף קודקודים וחרד לבל יכהה או חלילה ישבר אחד מקודקודיי, לא רוצה עוד לספור פינות אבל ממשיך לקוות לבנות את ביתי האמיתי בקהילה האוטיסטית בישראל, פשוט כי בלי התקווה אין לנו יותר דבר.

  אחד הקבועים הוותיקים ביותר בעולם הגיאומטריה הוא פיי. ואילו אחת הבעיות המרכזיות שיש לנו בתור חברה אנושית היא העובדה ששכחנו את משמעותו האמיתית. העובדה שפיי הוא מספר לא רציונאלי, מלמדת אותנו שאי אפשר ליצור מצולע ועיגול בעלי שטח זהה…

‫תרבות אוטיסטית בישראל‬

• ‫הפעיל המביא אוטיסטים אל שולחן הדיונים‬

  פורסם: 11 ביוני 2011 20:53

  ארי נאמן רוצה פחות התמקדות בהפיכת אוטיסטים ל'נורמליים' ויותר התמקדות בשיתופם בשיח הציבורי אודותיהם מאת מרי אוהרה, הגרדיאן, יוני, 2011. המקור: [www.guardian.co.uk]

  "הרעיונות האלה אפילו אינם שנויים במחלוקת בעולם הנכויות הכללי. זה בסך הכל הגיון בסיסי", אומר הפעיל האוטיסט ארי נאמן. צילום: גרהם טרנר, עבור הגרדיאן.

  ארי נאמן מעצבן הרבה אנשים. למה? כי הוא אוטיסט שהתפרסם בארצות הברית עקב דרישתו שקובעי מדיניות והציבור הרחב יפסיקו לנסות "לתקן" אוטיסטים או "להפוך אותנו לנורמליים" ויתמקדו במקום זה בשיתוף אוטיסטים בדיונים ובהחלטות המשפיעים על חייהם.

  נאמן, המבקר בבריטניה למתן סדרת הרצאות, טוען שלאורך זמן רב מדי אפילו הפעילים בעלי הכוונות הטובות ביותר בארצות הברית ובבריטניה – כולל הורים – היו עסוקים בניסיון להתאים אוטיסטים אל ציפיות החברה מהתנהגות "נורמלית".

  נערץ ומושמץ מאז שהקים בנעוריו את "רשת הייצוג העצמי האוטיסטית", מיד עם תום לימודיו בבית הספר התיכון בניו ג'רזי, נאמן, כיום בן 23, הוא דמות מעוררת מחלוקת. הוא עורר מחלוקת בכך שהציע שתקציבי מחקר רבים יותר יוקצו לשיפור התמיכה באוטיסטים, במקום לחיפוש אחר ריפוי שיעלים את התופעה.

  כאשר נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, בחר בנאמן כמועמד לחברות במועצה הלאומית לנכויות – גוף ממשלתי המייעץ למחוקקים לגבי מדיניות בתחום הנכויות – מבקר אחד השווה את הבחירה לשליחת "מנתח עיוור" לבצע ניתוח.

  למרות התנגדויות, מועמדותו של נאמן אושרה בחודש יולי והוא הפך לאוטיסט המוצהר הראשון המכהן במועצה. המינוי קיבע את תפקידו כמוביל "תנועת הייצוג העצמי האוטיסטית" באמריקה. המינוי גם הציב אותו במסלול התנגשות עם מבקרים הטוענים שהוא אינו מבין שאנשים "בתפקוד גבוה" כמוהו (הוא אובחן עם תסמונת אספרגר, הנמצאת בספקטרום האוטיזם, בגיל 12 והוא מתקשר ברהיטות) אינם מסוגלים לדבר בשם אלה שבקצה הנמוך של הספקטרום, שיש להם מגבלות חמורות בהרבה. תסמיני אוטיזם כוללים קשיים בקליטת אותות חברתיים ובעיות תקשורת הנעות מחמורות לקלות.

  נאמן אומר שהוא "שמח לדבר" עם מבקריו, אך עומד על כך שהם אינם מבינים את מה שהוא ודומיו מנסים לעשות. “ישנן המון דעות קדומות בחוץ. אבל אני חושב שמרבית האנשים אינם מחזיקים בהן. מרבית האנשים פשוט אינם מבינים מהו המסר שלנו.

  "מטרת הפעילות בתחום האוטיזם צריכה להיות יצירת עולם המשתף אוטיסטים ותומך בהם, במקום יצירת עולם נטול אוטיסטים. בקצרה, עלינו למקד מחדש את החינוך, המחקר והטיפול בתחום האוטיזם לכיוון של איכות חיים והזדמנויות עבור כל אנשי הספקטרום", הוא אומר.

  "יש לי רשימה של כל המחקרים שמומנו על ידי גופים גדולים, ציבוריים ופרטיים, בארצות הברית בתחום האוטיזם בשנת 2009”, הוא אומר ומוציא דפים מתוך ערימת מסמכים. “פחות מ 1% הוקצה למחקרים אודות מבוגרים. פחות מ 3% הוקצו למחקרים אודות שירותים. הרוב המכריע מתמקד בגורמים, באיתור ובניסיונות מניעה וריפוי.

  "מה שמרתיח אותי הוא הרעיון שזה כל כך בלתי מתקבל על הדעת שיהיה לנו מה לומר על חיינו שלנו".

  כאשר הוא מדבר על חייו המוקדמים ועל כך ש"ידעתי שאני שונה, אבל לא ידעתי למה" עד שאובחן, קל לראות מדוע נאמן מקדיש כל כך הרבה מהאנרגיה שלו לפעילות בתחום האוטיזם (הוא גם חבר במספר וועדות בתחום הנכויות הכללי, כיועץ או באופן חלקי). הוא מדבר על "כמות עצומה של התעללויות בבית הספר" ועל איך שמורים לא הבינו אותו, גם בבתי הספר הרגילים שלמד בהם וגם בבית הספר "המבודד" שלמד בו לתקופה קצרה לאחר שאובחן.

  "חוויות הגדילה שלי עם ההתעללויות, הבידוד החברתי, בית הספר המבודד והסבל מהציפיות הנמוכות הקיימות לעתים קרובות מתלמידים עם מגבלות – כולם השפיעו ישירות על פעילותי הנוכחית בתחום הייצוג והמדיניות.

  "אנשים, החברה, אמרו לי שאני לא מוצלח, שאינני זכאי להזדמנות להשיג את הדברים שרציתי להשיג בחיים, ואני דחיתי את זה. ברחתי מהנחות כאלה לגבי האבחנה שלי".

  הוריו היו פעילים חשובים למענו בנעוריו, אומר נאמן, אבל כאשר התבגר המחסומים המערכתיים והתרבותיים שניצבו בפניו ובפני אוטיסטים נוספים הניעו אותו להקים את רשת הייצוג העצמי האוטיסטית. לארגון, שכיום יש לו סניפים ב 15 מדינות בארצות הברית והמשתף פעולה עם אינספור ארגוני נכים ברחבי אמריקה, יש מטרות שאפתניות. הוא החל כארגון ממוקד מדיניות, אבל התפתח מאז לטיפול בגישות חברתיות "מאתגרות בהרבה" רחבות יותר. נאמן ממקם את פעילותו במסגרת הרחבה יותר של מאבקי זכויות האזרח. היא עוסקת, הוא אומר, בהעצמת אנשים.

  המיזמים המופעלים על ידי רשת הייצוג העצמי האוטיסטית כוללים הפקת סדרת עלונים עבור נערים אוטיסטים בנושא הלימודים בבית הספר התיכון ויוזמות לטיפוח "מנהיגים אוטיסטים צעירים" במכללות ומעבר להן. הארגון גם מאתגר באופן ישיר "ייצוגים תקשורתיים פוגעניים ומזיקים המדברים עלינו בלעדינו", הוא אומר.

  הבנת התמונה הגדולה, בנוסף לפרטי המדיניות וההתנסויות האישיות, היא חיונית לפעילות מוצלחת, מדגיש נאמן. הוא מאמין שתנועת זכויות האוטיסטים נמצאת "בפיגור של עשרות שנים" אחרי תנועת זכויות הנכים הרחבה יותר ושזה גרם למחוקקים בבריטניה ובארצות הברית, במיוחד, להתעלם מפעילים אוטיסטים בעוד ש"הם לא יחלמו" לעשות את זה לקבוצות נכים אחרות, וותיקות יותר. “לא הייתה הכרה בשתי המדינות בכך שקהילת האוטיסטים צריכה להשתתף בדיון", הוא אומר.

  אם משהו מתסכל את נאמן בכל הביקורות המופנות כנגדו זה שהמרכיב המרכזי בטיעוניו – “הזכות לשבת סביב שולחן קובעי המדיניות" – הוא כלל לא קיצוני. "הרעיונות האלה אפילו אינם שנויים במחלוקת בעולם הנכויות הכללי. זה בסך הכל הגיון בסיסי. אתם צריכים לשתף אוטיסטים, במקום לנסות להפוך אוטיסטים ל'נורמליים'”.

‫חיי כשייכת לספקטרום האוטיסטי‬

• ‫חג האוטיסטים ב-18.6‬

  פורסם: 10 ביוני 2011 12:44

  כל שנה ב-18.6 אוטיסטים רובם אספרגרים חוגגים את יום האוטיזם הבינלאומי על עצם היותם בספקטרום האוטיסטי.
  יום זה חשוב למודעות על האוטיזם וכן על קבלת האוטיסטים כמו שהם לחברה.

  חן גרשוני לרגל חג האוטיסים של 2010

  ציטוט
  חג האוטיסטים הבינלאומי מתקיים כל שנה ב-18 ביוני. יום זה, שיזמו “אספים לחופש", קבוצה של פעילים אוטיסטים בבריטניה, מיועד לציין את הצדדים החיוביים שבחיים על הקשת האוטיסטית. לראשונה צוין יום זה ב-2005, ומאז הוא נחוג בקרב הקהילות האוטיסטיות ברחבי העולם.
  אנו נציין את החג באירוע שנערוך ביום שבת 18 ביוני מ-10 בבוקר עד 5 אחרי הצהריים ב"פארק חברים" ברעננה. המקום הוא פארק משחקים נגיש. יש בו כמה מתחמים מוצללים (כולל מתקני המשחקים וכן מבוך מרווח). במקום גם ברזיות ושירותים. האירוע יישא אופי של פיקניק פתוח, ויציע כמה פעילויות – למשתתפים שיהיו מעוניינים בכך.
  http://www.acisrael.org/forums/ /viewtopic.php?t=1963
  לבואי האירוע הכניסה בחינם.

‫מרק אספרגוס ללא מתכון‬

• ‫שרבוט מעניין של מיה‬

  פורסם: 8 ביוני 2011 16:05

  
  טוש על ניר A4 ציירה: מיה גיל (נו' ‎07-Apr-2003‏)

• ‫קצת טכני – התחדשנו‬

  פורסם: 4 ביוני 2011 16:01

  בתחילת החודש, אחרי יותר משבע שנים של עבודה וכמה חודשי גסיסה הדרגתית, קרס טוטלית השרת הישן שהחזיק את האתרים שברשותי (כולל האתר של אס"י, מערכת הפורומים של אס"י, הבלוג הזה ועוד כמה). האמת היא שהדבר היחיד שמפליא כאן הוא העובדה שהוא עבד כל כך הרבה זמן… זה היה מחשב שקניתי עבורו רק את הכונן האופטי וכרטיס הEthernet. את כל שאר החלקים אספתי מפחי אשפה שונים ומשונים במה שאז היה אזור מגוריי. אין לי מושג כמה זמן עבדו הרכיבים הללו לפני שנזרקו, אבל אני יודע שהמחשב הזה היה מחשב טלאים ישן ומיושן.

  יחד עם השרת הישן, החליטה גם המדפסת שלי לא לקחת יותר דפים, אז היא הוחלפה במדפסת רשת יפה ונחמדה מדגם 6500A של HP.

  לאחר קריסתו של השרת הישן, ובאדיבותו הרבה של דובר אס"י, חן גרשוני, שמימן את הרכישה, הוכנס אחר כבוד השרת החדש לעבודה לפני כשבוע. מאז, אני עובד כמו עכבר מורעל על הקמתו של השרת החדש (מי שמעוניין בפרטים על קונפיגורציית התוכנה, מוזמן לרדת לתחתית העמוד. רוב הפרטים מופיעים שם).

  
  המדפסת והשרת החדשים ניצבים במקומם

  בין שאר הדברים שקרו מאז, הבלוג הזה עובד על גרסה חדשה הרבה יותר של WP (וכאן המקום להודות אישית לרן יניב הרטשטיין ולכל צוות התרגום של WP בעברית על העבודה הנפלאה ורבת השנים שמשקיע הצוות הזה. השדרוג אמנם לא עבר חלק, אבל הוא עבר והבלוג עכשיו עובד נהדר (ואפילו עם אפשרות להחליף את הרקע…).

  לפני שהשרת הישן קרס לגמרי, ערכתי שני גיבויים של המידע עליו… אבל מאז שהתחלתי בהתקנת השרת החדש, לא הצלחתי למצוא אף אחד מהם ואני לא זוכר היכן שמתי אותם… את מה שהצלחתי לשחזר, שחזרתי מגיבוי ישן מאוקטובר 2010. מעצבן…

  CentOS בגרסה 5.6 הותקן כמעט בהצלחה מהניסיון הראשון (מדהים אבל עברו יותר מחמש שנים מאז התקנתי LINUX בפעם הקודמת ואני עדיין זוכר את התהליך כאילו לא הפסקתי מעולם לעבוד בתחום). התקלה היחידה בתהליך הזה הייתה חוסר בדרייבר לכרטיס הEthernet (מסוג Atheros AR8131 PCI-E ע"ג לוח אם ASUS P5G41T-M LX). בסופו של דבר מצאתי (דרך איזשהו בלוג על דרייברים בסינית), את המודול kmod-atl1e-1.0.1.9-2.el5.elrepo.x86_64.rpm ב http://elrepo.org/linux/elrepo/el5/x86_64/RPMS ומאז המחשב מחובר לרשת…

  את מערכת הפורומים הצלחתי לשחזר לנקודה של אותו גיבוי מאוקטובר והיא עובדת, למעט העובדה שהמערכת לא שולחת דוא"ל (שלחה בעבר, דרך Gmail ועכשיו מופיע דף לבן בכל פעם שהיא אמורה לשלוח דוא"ל). אני מאמין ומקווה שכשיהיה לי הזמן והכוח לשדרג את המערכת ל PHPbb 3, גם שליחת הדוא"ל תעבוד…

  כל מערך הכתובות החינמי, עליו היו מבוססים האתר של אס"י, מערכת הפורומים והבלוג הזה, לא מחוברת יותר! הכתובות הן במתחם acisrael.org וההפניה מ aci.selfip.org לא קיימת יותר (אני מאמין שחלק ניכר מהניסיונות לפרוץ את השרת הישן הגיעו אליו דרך הכתובת הזו…).

  את האתר של אס"י בכוונתי לכתוב מחדש (כל התכנים קיימים מהגיבוי) והפעם גם הוא יהיה מבוסס WP. בינתיים יש שם רק פוסט שמודיע שהאתר יוקם מחדש בקרוב…

• ‫עבודה חדשה עם המון תקווה‬

  פורסם: 4 ביוני 2011 10:28

  בחודש ינואר 2011 התחלתי לעבוד במשרה חלקית בתור יועץ ארגוני בתחום המוגבלויות בחברה בשם ‎Abilities Solution‏ בע"מ. החברה, אותה אני מלווה מראשיתה ממש (ועכשיו נאלצתי להסכים לקבל על כך כסף), היא חברת הייטק המעסיקה עובדים במיקור חוץ (ואני מייחל ליום שבו יהיו גם עובדים ‎in-house‏) בתחומים של בדיקות ופיתוח תוכנה. ייחודה של החברה הוא בכך שהיא מעדיפה להעסיק אנשים עם מוגבלויות שונות, אבל העסקה בסגנון שונה וייחודי, שכולי תקווה ויום יבוא ולא יהיה כל כך ייחודי.

  הבסיס העקרוני והרעיוני להעסקת עובדים עם מוגבלויות בחברה, הוא הגישה הביקורתית לנכויות ומוגבלויות. מכאן, אנחנו יוצאים למסע מרתק שמביא תפיסה שונה מהמקובל לגבי מקורה של המוגבלות (מקור ה"בעיה" שנקראת מוגבלות איננו רק טבוע באדם עצמו כי אם בפערים מהותיים בין מאפייניו של האדם למאפייני סביבתו). בדרך, פוגשים לקוחות את התפיסה השונה הזאת ומשמעויותיה ומתחברים לחזונה של החברה (או שהם לא הופכים להיות לקוחות), אנשים עם מגוון מוגבלויות נאלצים לחשוב על התאמת הסביבה למאפייניהם שלהם במקום לחשוב על טיפול והתאמת עצמם לסביבה (ואינספור פעמים כבר נאמר במסגרת זו שזו הפעם הראשונה בחייהם שהם חושבים על כך ומקבלים אוזן קשבת) ואילו אנו, אנשי המטה בחברה, צריכים להתמיד ולחשוב כיצד אנחנו משפרים את התהליכים בחברה לטובת אותה העסקה שונה של אנשים עם מוגבלויות.

  עובדי החברה אינם רק אנשים עם מוגבלויות. הם בראש ובראשונה עובדים עם יכולות (ואפילו יכולות גבוהות) אשר ראוי שיממשו את הפוטנציאל ויזכו לתמורה ושכר הולמים. נכון, המשמעות הראשונה היא שלא כל אדם עם מוגבלות יכול לעבוד בחברה, וזה לגיטימי לחלוטין (ע"ע "מיהו אדם יצרני ותורם לחברה" מאת סולה שלי) אולם המשמעות הנוספת היא שהיותו של אדם בעל פוטנציאל, אדם עם מוגבלות כלשהי, אינה פוסלת אותו מראש (הן במוצהר והן בפועל) כי אם נותנת לו יתרון בקבלה לעבודה בחברה.

  אין כאן המקום לפרט את כל התהליכים השונים בחברה, אולם אסתפק בשני חלקים מן התהליך אשר מתרחשים בחברה וגם אם הם מתרחשים במקומות עבודה אחרים בשוק החופשי (בתנאי העסקה ושכר רגילים לתחום העיסוק), הרי שהם מתרחשים אחרת לחלוטין:

  1. כל עובד בחברה, כחלק מתהליך הקליטה הראשוני, עובר תהליך של יצירת כתב התאמות. כתב ההתאמות אשר נערך יחד עם המועמד לעבודה, נערך ע"ב משאבי החברה אך בסוף התהליך, זהו מסמך ששייך לעובד עצמו ולאיש זולתו אין הזכות לעשות בו שימוש ללא רשותו המפורשת ומראש, של העובד.

  2. הליווי של העובדים (ושל הלקוחות) בחברה, הן בפן המקצועי, והן בפן האישי (אשר יבטיח את קיומן של ההתאמות להן זקוק העובד ויבטיח את המשך התפתחותו של העובד בהתאם למסלול ההתפתחות האינדיבידואלי שלו), הוא ליווי רציף, מרגע שהאדם הופך להיות מועמד לעבודה בחברה ועד לאחר סיום עבודתו בחברה, איש איש לפי צרכיו ובהתאם לדרוש לו. החברה אינה מתנה את ההעסקה בליווי לפרק זמן קצוב, ואף שואפת שהליווי (והעבודה) יהיו ארוכי טווח כמה שניתן.

  רק באמצעות התאמת סביבתו של האדם למאפייניו, ולא להפך, נוכל להגיע למימוש הפוטנציאל לטובת האדם, סביבתו הקרובה והחברה כולה.

‫בשורת האפוקליפסה‬

• ‫פרגמנטים של זכרונות רפאים‬

  פורסם: 26 במאי 2011 7:45

  היו בי הרבה רגעים חטופים בהם חוויתי אותה עוד לפני שפגשתי אותה לראשונה. נשמתי את הווייתה עוד לפני שיכולתי להגות את שמה. אני זוכר כיצד היא הייתה משעינה מרפק נשכח לצדי במקום בו הבטחון היחיד מבין צלליות האפלה הנתעבות היה תנור ההסקה הרדום למחצה, שבוי בקומתוזת ניחוח מי המלח שלעד יהוו את דמעותיה. הכול כמו נע מולי כפטה-מורגנה בלהבות התופת המדבריות המלחששות שקרים ומרמה. דחפי יצרי העבר מכים בי בהתלהמות גוברת כשגודשת הסאה בין גאות ושפל הכוונות שביקשתי להאמין כי היו ראויות את כל זה. ג'סטין פעם אמרה לי, כשישבה מולי לצד גופתה המטורפת והגוססת של תאומתה המיוסרת, ש"האמת נמצאת בדברים הקטנים. בזכרונות." זמן רב הפכתי בראשי מדוע אמרה זאת אז, גם כשהתברר לה שהרגה את האדם ה"לא נכון" שעה שאפילו אני כבר הפסקתי להבדיל בין צודק לשגוי לבין זהות דפרסונאלצטיבית אחת למשניה. ואולי המלחמה שהתחוללה בין השתיים הייתה מיותרת מספיק ולכן התקיימה מלכתחילה. תלויה על בלימת רפאים שחוזקה נתמך בשנאתן המפולגת של שתי התאומות שרק ביקשו להרגיש מעט נאהבות.

  הייתי שרוי שם בלימבו המתדרדר כרכבת הרים אל הגיהינום שנוצר במיוחד עבור משפחת בלאק.

  ובחדרי חדרים בכיתי את נשמתי כשראיתי שוב את מבע עיניה האפורות הרודף אותי מבעד לעיסת הבשר המצולקת שנותרה מזכר פניה היפות.

  אך היא הייתה שם. וגם ג'ולייט, ג'סטין ופריסטין; הפורטרט האלמותי למען בדיה שאינה חולפת.

  ויער הניאונים הטיח פרגמנטים מתים מעברנו המשותף. תווי פנים מן צלליות המאיימות מהפינות האפלות שבחדר הנגוע בשלל זכרונות מבעיתים.

  אני זוכר כיצד היא השעינה את ראשה על הבר במועדון הריקודים והזמן נע וחלף סביבה כאילו מעולם לא התקיים, איך מגעה הפיזי נמלט ממני ברגע דל של קרבה.

  וג'ולייט הקטנה הבוערת בשלהבות הכפור כשבכתה בפניי על שלא הצילה את קטי הקטנה. ואז ג'ולייט הבוגרת שהסבירה לי שהמציאות הפכפכה היא יותר מכפי שניתן להכיל. פריסטין הבוקעת ממטוס בוער, גופה הערום בוהק מלובן הירח. גרטל התווה זרועות תמנוניות בשיערות נכדתה התהפוך למפתח הזהב החונק את צווארי.

  וכל-כך הרבה כאב, סבל וייסורים, ולפעמים ייחלתי פשוט לישון או אולי גם לא להתעורר לעולם. רציתי לכתוב את זה החוצה. לספר את סיפורן ושיניחו לי ויפסיקו לרדוף אותי עוד בכל יום מחיי האומללים. אך הן היו שם. מניחות את אצבעותיהן הארוכות על עורפי, מעודדות אותי להמשיך תוך כדי מבטי שנאה הניתכים מכל השתקפות שחוויתי בחיי. גוערות וגוהרות. מלטפות ושורטות, פוצעות ומלקקות את הפצעים הפעורים. נראה כמו מחול האהבה-שנאה הנצחי הזה לעולם לא יסתיים ואני לעד אהיה שבוי בתוכן, בקרבן, שרוי בחצי-חיים – דוהר מאחורי גבה של ג'ולייט על הסוס המכאני לאורך שדות הדמים בעת שהיא משספת מיני כפילות ג'סטיניות מרושעות. ואולי הייתה היא הנזע הרע כל הזמן הזה? ומי הייתי אני? ומי הייתי אני? ומי הייתי אני?

  וראיתי כיצד היא נעלמת… קטרינה הקטנה, שירכיה חזקות ורטובות סביב אגני.

  ועולם האש, עולם הקרח, מה יהיה עליהם כשהכול ייגמר? מה יהיה עלי? אולי לא אוכל לתת לזה לימוג. לא אוכל לתת להן ללכת שוב ממני.

  גם אם לא אכתוב לעולם את הסוף, גם אם לא אספר מה עלה בגורלן– משפחת בלאק ופנדרצקי לעד ייקחו חלק בנשמתי הגוחנת מבעד לתהומות הנשייה.

  ופיטר. ג'ק. סטארק. גאס. הנס. מאהביה של האהבה החולה. החולי הזה – החושף את מבע פניו הרקובות בכל אשר אלך.

  החולי המתעתד להכיל אותי, החולי המבקש לטמא אותי. החולי המבקש לשסף את גרוני ברגע הנוח ביותר.

  רציתי אהבה במה שהיה המוות בהתגלמותו. הפכתי לאורגניזם המבקש להשמיד את עצמו. והגשם הכה באדמה החולה והצמיח פירות רקובים שאיש לא רצה עוד לאסוף. ואלו שאספו – ביתם הפך לגן רקק של אזוב ותחלואה קולינרית.

  והפרמקולוגיה הנשכחת מחתימה עוד שעת עבודה בגנים הנפולים של נפילי האטום. ובכפפות גומי מתוחות כשל מנתחים היא טבלה את גופה הקטן של הילדה במים הרותחים ושפשפה מלח כדי להבעיר בה כאבי תופת שאף אדם שפוי לא היה עומד בהם. אבל עם כל הצלקות הפנימיות, היא שרדה.

  ואז היא הכירה אותי, או שמא הכרתי אני אותה. והשאר היסטוריה, או שמא היא היסטוריה. מה שבא קודם.

  כעת אני ניזון מזכרונות העבר. הפורטרטים שעל קירות נפשי מספרים לי את סיפורן. הצלקות שעל בשרי חושפות בפניי את הכרוניקה הידועה מראש של הולוגרמות האין-אדם שלעד ילוו את רוחי גם כשאבלע בין תולעי האדמה שלעד יכרסמו את הבשר הרקוב שפעם ייחל להיות אני.

  אך הן זקוקות לי. גם היא, מקור הרוע, גם כשהיא טוענת שלא בחיוך שלדי מדמם. גם כשהיא אורבת לי בפינות חשוכות, מביטה בי דרך השתקפויות מבעיתות, מוכיחה לי את השקרים במציאות ההפכפכה, מסרבת שאסמוך על הבריות, גם כשהיא פולשת לי אל בין סדיני המיטה ומסיטה את השמיכה ממני בחשיכת הליל, גם כשאני רועד מפחד מלהסתובב ולהביט היישר בעיניה המפוקחות באימה שלעולם לא אוכל להכיל בשפיותי המתכלה, אני יודע. אני יודע איפה מסתתרת האמת.

  

‫תרבות אוטיסטית בישראל‬

• ‫אוטיזם: מלאכת אהבה של אם‬

  פורסם: 24 במאי 2011 22:27

  האבחון של בתה גרם לפסיכיאטרית לורנה וינג להקדיש את חייה להרחבת הידע שלנו בתחום האוטיזם  
  

  לורנה וינג

  מאת ג'וליה רודס, הגרדיאן, מאי, 2011.

  המקור, באנגלית:

  [www.guardian.co.uk]

  לורנה וינג יכולה לזכור את הרגע המדויק בו הבינה שבתה, סוזי, הייתה שונה. הן היו ברכבת, ישובות מול אם אחרת ובתה התינוקת, גם היא כבת ששה חודשים. הילדה האחרת הצביעה על דברים מבעד לחלון, בהביטה אל אמה כדי לבדוק את תשומת לבה. זה היה, מסבירה וינג, משהו שסוזי מעולם לא עשתה. “רעד קר חלף בי ונהייתי מודאגת מאוד", היא אומרת.

  למרות שנים של הכשרה רפואית, לורנה ובעלה ג'ון, שניהם פסיכיאטרים, לא ידעו דבר על אוטיזם כאשר סוזי נולדה, בשנת 1956.

  "יתכן שזה אוזכר פעם בהרצאה, אבל לגבי עובדות או שכיחות, איש לא ידע דבר". לכן, אבחונה של סוזי, בגיל שלוש, הותיר אותם חסרי אונים.

  נחושה לשנות את חייהם של ילדים כמו סוזי, ואת חיי הוריהם, לורנה הסבה את תשומת לבה המקצועית. למעלה מ 50 שנים מאוחר יותר, היא אחת המומחיות המובילות בעולם בתחום, ובשנת 1962 היא סייעה בהקמת האגודה האוטיסטית הלאומית (של בריטניה. ח.ג.). מחקריה תרמו רבות להגדרת האוטיזם כספקטרום, הנע מאלה המושפעים עמוקות ועד לאלה – שעד אז התעלמו מהם – המתפקדים טוב מאוד. בשנת 1981, היא טבעה את המונח "תסמונת אספרגר" (על שם הנס אספרגר, רופא אוסטרי שתיעד לראשונה נטיות אוטיסטיות אצל ילדים בעלי אינטליגנציה גבוהה), תת-קבוצה של אוטיזם נטול לקויות למידה, שיתכן שכללה גם את אלברט איינשטיין.

  כיום, בת 83 ועובדת במשרה חלקית, וינג שמחה שעולם האוטיזם השתנה מאוד מאז הימים האפלים ההם. “כאשר סוזי אובחנה, לא הייתה תמיכה להורים ולילדים", היא נזכרת. “הרגשנו שלפתע הפכנו, באופן לא צפוי, לשונים מכל הסובבים אותנו. כיום, יש המון מידע והמון ספרים טובים. השינוי העצום שהתרחש הוא ההכרה הכללית בקיומו של האוטיזם", היא אומרת.

  בשנות ה 1950, האמינו שארבעה או חמישה ילדים מתוך 10,000 הם אוטיסטים. המודעות הרבה יותר של ימינו, ועבודותיהם של וינג ושל עמיתיה, מראות שאחד מכל 100 ילדים הוא אוטיסט: שכיחות שוינג מחשיבה למדויקת, אבל שהובילה לטענות בדבר מגיפת אוטיזם. וינג אומרת: “אני לא רואה עדויות לעלייה במספרים. יש יותר אבחנות כי כיום אנחנו יודעים גם על הילדים המבריקים יותר. אבל מי יודע? יתכן שבני האדם מפתחים יותר תכונות אוטיסטיות כי הן כל כך שימושיות".

  שינוי נוסף הוא ההתמקדות במאפיינים החיוביים של האוטיזם; סוג של גאווה אוטיסטית. “אני אכן מאמינה שתכונות אוטיסטיות הן נחוצות למען הצלחה ממשית במדע ובאמנויות, ואני מוקסמת מהתנהגויותיהם ומאישיויותיהם של מוזיקאים ושל מדענים", אומרת וינג. היא גם מאמינה שלרובינו יש מאפיינים אוטיסטיים. “אני אוהבת את האמירה שהטבע אף פעם לא משרטט קו בלי לטשטש אותו. אי אפשר להפריד בין אלה "שיש להם" ואלה "שאין להם" תכונות אוטיסטיות, כי הן כל כך מפוזרות".

  עם זאת, בעודה מברכת על ההכרה הגוברת ביכולותיהם של האוטיסטים לתרום הרבה לחברה, וינג מודאגת מכך שהיא תפחית את ההתייחסות לקשייהם של אלה שבקצה הקיצוני של הספקטרום. היא אומרת: “צעירים עם תסמונת אספרגר מדברים בשם עצמם. רבים מהם רואים את זה כשונות ולא כנכות, אבל זה דבר טוב ורע. עבור האוטיסטים הקלאסיים – כמו סוזי שלי – זו בהחלט נכות".

  זו אחת הסיבות לכך שוינג תומכת בשינויים המוצעים באבחנה, שייושמו ב 2013, שימזגו את תסמונת אספרגר ואת חלק מתת-קבוצות האוטיזם המבלבלות (הפרעת ילדות דיסאינטגרטיבית, הפרעה התפתחותית נרחבת נטולת הגדרה אחרת, לדוגמא), אל תוך אבחנה אחת של תופעת ספקטרום אוטיסטי.

  הרבה מאנשי תסמונת אספרגר אינם מרוצים מהשינוי, אבל וינג הייתה ממובילות השינוי והיא מרגישה שהוא ישפר את ההבנה ואת התמיכה. “אי אפשר לשרטט קוים ברורים בין תת-קבוצות", היא מסבירה. “אני מרגישה שיותר בטוח להשתמש בספקטרום האוטיסטי המבוסס על דבר עקבי אחד – קשיים באינסטינקט החברתי. אנחנו צריכים לשמור על תיאורי הקבוצות השונות, אבל להיות פחות נוקשים. אנחנו צריכים לראות כל ילד כפרט; כדי לעזור להם אנחנו צריכים להבין את כל הכישורים שלהם, הקשיים, ההתנהגויות והרגשות".

  זהו שיעור שוינג למדה מתוך התנסות אישית, היא אומרת. “סוזי עזרה לי בעבודתי, שעזרה לי להבין אותה טוב יותר". סוזי מתה ב 2005, בגיל 49. גיל המעבר הביא אותה אל תוך תקופה של התנהגות קשה במיוחד והיא התחילה לשתות באובססיביות כמויות עצומות של נוזלים. בסוף היא דיללה את דמה באופן חמור ומתה מהתקף לב. “היינו שבורים. היינו כל כך קרובים אליה", אומרת וינג. “היא לא יכלה לבטא את רגשותיה אבל כאשר היינו באים הביתה פניה היו מוארות. זה היה ממש נפלא".

‫בשורת האפוקליפסה‬

• ‫מבוכי המראות‬

  פורסם: 7 במאי 2011 7:07

  "ריין!" הרגשתי את ראשי מיטלטל הצידה במהלומה כואבת. פקחתי את עיניי המטושטשות, וראיתי ילדה כבת שלוש מושכת את ידיי כדי שאתרומם, קטרינה הקטנה. "רייני ריין," היא אמרה. "בבקשה, אתה חייב לעזור לי," הבחנתי כי כל פניה היוו עיסת נוזלים אחת גדולה משום שהתייפחויותיה מילאו את עולמה כעת.

  "מה קרה, קטנה?" שאלתי אותה כשהצלחתי להביא עצמי להכרה מסוימת והתרוממתי אחריה. היינו ביריד שוב, אך היה זה יריד אימים אפוקליפטי. "מה לעזאזל…?" היה הדבר הראשון שיצא מפי כשחזיתי בפיצוצים שהוטחו סביבנו, מעלינו, מצידנו, מולנו ומאחורינו. משכתי אותה מהר אל זרועותיי כשהגלגל הענק הועף ככדור אש לעברנו והתרסקתי איתה על האדמה המרוטשת והמפוחמת. נתזי אש נפלו מן השמים לכל עבר כמו גשם של חצי מלחמה בוערים ובאופק יכולתי לראות במרחק מספר סופות טורנדו עולות מן הים והחולות שבמרחק הערפילי.

  הורדתי אותה מידיי והיא התחילה לרוץ. מושכת את ידי הימנית אחריה דרך ההריסות, ממש גוררת אותי אל עבר מקום כלשהו שכנראה היה חשוב לה יותר מחייה שלה. "לאן אנחנו–" התחלתי לשאול אך אז הבחנתי בלוע ליצני עצום בגודלו הפעור בגיחוך שיניים מרושע. היו אלו דלתות אל עבר מבוך מראות שאליו היא לקחה אותי ואני בסתר ליבי רציתי להיות בכל מקום אחר מלבד שם.

  פסענו פנימה. היה חנוק מאוד בפנים ואפלולי כל-כך כי עיניי עדיין לא התרגלו לחשיכה הבלתי אפשרית הזו. יכולתי להרגיש את הקטנה מושכת אותי ותהיתי כיצד היא מרגישה כל-כך בטוחה כך בחושך שאפילו אני הרגשתי חרדה בלתי פוסקת עוד לפני הכניסה לשם. המשכתי להתקדם אחריה, נמשך על-ידי יד קטנה וחיוורת אחת אל עבר האופל. אל עבר האימה והטירוף שידעתי שיכלוני בסוף.

  שמעתי רחשים מכל צדדיי. כמו המראות התעוררו לתחייה וחשפו אימה מבעיתה מסביבנו. במראה אחת יכולתי לראות דמות עטוית גלימה כחולה הנשזרת מן הקירות האינסופיים יושבת על כס מלכות מלא הוד ופאר על הר מדרגות גבוה. סביבה היו הקירות שזורים בהתמזגות חנקנית עם השמיים הקפואים. שחור מילא את כל עיניה אך ידעתי שהיא מביטה בי ורק בי כשאני פוסע בדרך אל הלא נודע. מראה נוספת גילתה כיצד אותה דמות שכובה באמבט עצום מימדים בעוד שמכונה ענקית מועכת ויונקת ושופכת אל האמבט עוד נוזל שנראה כמו דם. מגג המכונה יכולתי לראות ידיים ורגליים אנושיות מבותרות מבצבצות ופועמות בהתדרדרותן מטה אל עבר בטן המכונה המרסקת והכותשת. מראה אחרת חשפה בפניי תצוגת ראווה של גוויות התלויות על מיתרי פסנתר. לצידם ישבה הדמות הטיטאנית בשולחן רחב ידיים ואכלה בשלווה מבשרן על גבי צלחות חרסינה שסועות.

  לא יכולתי להביט עוד במראות הנוראיים. התקדמתי הלאה והתחלתי לחשוב שמא מה שמושך אותי הינו יצור מפלצתי ורירי ולא ילדה קטנה. יכולתי לשמוע את הנהמות של היצור-מפלצת-ילדה שמשך אותי אחריו וכבר לא ידעתי מה עדיף, להימשך אחרי זה או לעזוב את האחיזה ולהישאר לבד, אבוד, בתוך האפלה והמראות המחרידות. ואז זה נעצר. "קטי?", שאלתי את מה שקיוויתי שהינו ילדה קטנה.

  "הם… שם," היא אמרה בקולה השבור והמרוסק. "אני עצובה, ריין. עצובה מאוד."

  יכולתי לראות לצד אחת המראות פנס חירום בתוך זכוכית שבורה. הוצאתי אותו ולשמחתי הוא פעל.

  הארתי אלומה בודדה אל עבר הערפל הסמיך. לא יכולתי לראות דבר מלבד למטר אחד לפניי. קולה של הילדה נעלם וכך גם היא ככל הנראה. התקדמתי בזהירות. מבועת. שומע ברקע קולות קדחתניים של מכונות למעין מפעל לגריסה. ואז נתקעתי במשהו קשה ונחבטתי ברצפה. הפנס מתגלגל ממני ונעצר ליד משהו קשיח. הבטתי כשראשי שעון על הרצפה המטונפת וראיתי פנים חיוורות וריקות של משהו מת. עיניים שבוהות בי היישר לתוך הנשמה אך עוברות דרכי כמו לא הייתי קיים, או שמא הן. נרתעתי לאחור במהירות כשהבנתי במה אני מסתכל. הייתה זו אימן של ג'ולייט וקטרינה, והיא הייתה נרקבת זה זמן מה; תולעים וחרקים יצאו מפיה ונחירי אפה ובין אצבעות כף ידה טייל מרבה רגליים גדול למדיי שהשאיר עליהן סימנים מטביעות רגליו העוקצניות. ידי פגעה בדבר מה נוסף; היה זה אבי הילדות, מבותר לחלוטין – הוא שכב על הרצפה, ידו הקרועה נכרכת סביב כתפיה של אשתו כמו לא רצה לעזוב אותה אף לא במותם.

  שמעתי קול בכי חרישי מהדהד במרחבי המתחם המקולל. זחלתי לשם עם הפנס וראיתי אותה יושבת מכורבלת בפינה. אצבעותיה כובשות את פניה ושיערותיה רטובות מדם.

  "ג'ולייט…" לחשתי לה. "אל תפחדי. זה נגמר."

  התקרבתי אליה בעדינות, ידי מתקרבת בעדינות אל כתפה השברירית בניסיון להרגיעה.

  כשהאצבע שלי עמדה לגעת בה היא הסירה את ידיה מפניה וראיתי פנים דמוניות-שלדיות מגחכות אלי באימה. פיה מגואל בדם ושיניה חדות כמו תערים. היא זינקה אלי, תפסה אותי בשולי חולצתי בשתי כפותיה הקטנות, הטיחה את גבי באחת המראות שהתרסקה בעוצמה והצמידה את פניי לעברה בזעם ובחוזק שלא היה אופייני לאדם בן גילה. "נגמר?", היא אמרה. "הו, זה רק התחיל. ואתה, ידידי, באמצע כל זה עד הסוף המר. והוא יהיה מר, אני מבטיחה לך." היא זרקה אותי הצידה, והתרוממה על כפות רגליה היחפות. דורכת על הזכוכיות כמו היו ספוגים תעשייתיים.

  "ג'סטין," קראתי אליה. "מתי תשימי כבר סוף לקרקס האימים הזה?"

  "זה לא ייגמר עד שהגברת הבוערת תשיר," היא אמרה כשפערה חור תולעת במרכז החשיכה. "הו, והיא תשיר במלוא הג-רון או ה-חרון, אני אומרת לך." והיא פסעה ממנו הלאה כשנסגר והשאיר אותי באפלה.

  "אתה חייב למצוא אותה," שמעתי את קולה של קטרינה הקטנה שוב. הארתי את הפנס לעברה וראיתי אותה רוכנת לצד גופותיהם המתות של הוריה, סוגרת את עיניהם באצבעותיה הקטנות.

  "אתה חייב למצוא אותה ולהחזיר אותה חזרה," היא אמרה. "היא מפחדת, אתה מבין. היא מפחדת להתמודד איתה שוב."

  מאחוריה נפתח חור תולעת נוסף, הפעם בצבעים קרים, קפואים, אחרים. היא משכה אותי בידי וכיוונה אותי להיכנס. "תגרום לה להבין. בבקשה. בבקשה." שמעתי את קולה מתרחק ממני כשפסעתי פנימה דרך החור, אל עבר המקום שבעתיד יהיה ממלכתה של האחרת.

‫חיי כשייכת לספקטרום האוטיסטי‬

• ‫ילדים וכלבים‬

  פורסם: 14 באפריל 2011 22:36

  אני לא נוהגת לכתוב על חויות העבר , אבל הגבתי בבלוג זרה באפלה. התגובה היתה שכדאי לי לכתוב על החווייה הזאת.

  בגיל חמש וחצי כמעט ההורים שלי עברו דירה. באותו יום השאירו אותי עם אחותי הבכורה, המבוגרת ממני בשבע שנים. היא הזמינה את החברה שלה. אחותי המבוגרת ממני בשנתיים וחצי נצמדה לאחותי ולחברה שלה ושכחו אותי. אחותי הבכורה הראתה לחברה שלה את הרחוב , ליד הבית. אחותי השנייה הלכה איתם. השאירו אותי לבד , אז הלכתי לטייל. הלכתי וחזרתי לבד הביתה . זה היה קצר מדי בשבילי, אז הלכתי לטייל. לא הצלחתי למצוא את הדרך הביתה. הלכתי לאיבוד. אני נבהלתי , צרחתי אבא, אמא וגם לדוד שלי. ההורים שלי היו איתו לפני שעזבו. אני שמעתי רעשים של אנשים וגם הייתי ליד בתים, אבל אף אחד לא התייחס. הלכתי חפשתי אך לחזור. בדרך ראיתי שני כלבים . אני אוהבת חיות . אלו היו שני כלבים זרים. חדרתי לשטח שלהם. נשארתי עם הכלבים עד שהמשטרה מצאה אותי. הם שמרו עלי. כשראיתי את ההורים שלי הלכתי אלהם.

  בגלל אחותי אם המשטרה לא היתה מוצאת אותי יתכן שהייתי הופכת להיות ילדת זאב כמו מוגלי או שהייתי מתה מצמא.

  אני לא נוהגת לכתוב על חויות העבר , אבל הגבתי בבלוג זרה באפלה. התגובה היתה שכדאי לי לכתוב על החווייה הזאת.

  בגיל חמש וחצי כמעט ההורים שלי עברו דירה. באותו יום השאירו אותי עם אחותי הבכורה, המבוגרת ממני בשבע שנים. היא הזמינה את החברה שלה. אחותי המבוגרת ממני בשנתיים וחצי נצמדה לאחותי ולחברה שלה ושכחו אותי. אחותי הבכורה הראתה לחברה שלה את הרחוב , ליד הבית. אחותי השנייה הלכה איתם. השאירו אותי לבד , אז הלכתי לטייל. הלכתי וחזרתי לבד הביתה . זה היה קצר מדי בשבילי, אז הלכתי לטייל. לא הצלחתי למצוא את הדרך הביתה. הלכתי לאיבוד. אני נבהלתי , צרחתי אבא, אמא וגם לדוד שלי. ההורים שלי היו איתו לפני שעזבו. אני שמעתי רעשים של אנשים וגם הייתי ליד בתים, אבל אף אחד לא התייחס. הלכתי חפשתי אך לחזור. בדרך ראיתי שני כלבים . אני אוהבת חיות . אלו היו שני כלבים זרים. חדרתי לשטח שלהם. נשארתי עם הכלבים עד שהמשטרה מצאה אותי. הם שמרו עלי. כשראיתי את ההורים שלי הלכתי אלהם.

  בגלל אחותי אם המשטרה לא היתה מוצאת אותי יתכן שהייתי הופכת להיות ילדת זאב כמו מוגלי או שהייתי מתה מצמא.

‫בשורת האפוקליפסה‬

• ‫רסיסי זכרונות‬

  פורסם: 4 באפריל 2011 0:14

  תירגע, אל תזוז. ופריסטין הייתה שם וגם גרטל, ג'ולייט וג'סטין, מקום שבו השמים היו כחנקן נוזלי, מעבר לשלשלאות המתכת המתחככות לתרדמת הנידונים, לאורך המחלקה הסגורה של גולגולות היהלום.
  אל תעז, לעזאזל. איפה שהשמים דהו בסטאטיות מלחששת אל המונוטוניות של הזמן הבדוי, ויכולתי להחליף מבט עם לבה השחור והמרוסק.
  "תפסיק עם זה, ריין, אתה חייב לנשום!" היא גערה על חזי, ידה האחת אוחזת בשערה השחור. ידה השנייה לופתת את צווארי. עיניה כקריסטלים חנוקים באפוקליפטיקה מתכתית. "אם לא תפסיק לזוז, אני אשסף את גרונך המחורבן. אתה עדיין הוזה."

  התעוררתי אז, רועד וכנוע לשאוני הזמן החרישיים ביער הניאונים הדועכים בקדורנות, מוצא את גופה רכון לצידי בחשיכה. צווארה היה פריך, עשוי עשבים שוטים. היה דופק מונוטוני של כאב לאורך עמוד שדרתי. תמונות התגבשו והופרכו: מונטאז' מהבהב של גורדי שחקים מטים לנפול, הריסות וחורבות שלאחר התופת, דמויות עמומות מתקדמות לכיווני תחת צללי גשר מרוסק או נחל רווי בדם…
  "ריין? זה יום שישי, ריין." היא נעה, מתגלגלת הצידה, מתקרבת אלי. משי דמוי עור אדם התחכך קלות בכתפי. שמעתי אותה קורעת את חותמת הפלסטיק מבקבוק עם נוזל כלשהו ושותה. "הנה." היא הניחה את הבקבוק בידי. "אני רואה בחושך, ריין. אני רואה היטב."
  "כואב לי הגוף," לחשתי. התיישבתי וניסיתי לשתות מן הבקבוק. השתנקות, שיעול, הכתמת הסדינים ברטיבות מתפשטת. "אני חייב לגעת באדמה," שמעתי את עצמי אומר, מתחיל לנסות להסיט את הסדינים; מסיר מעליי שכבות על גבי שכבות של בד שאינו רוצה לימוג. "אני צריך לדעת שזה אמיתי…"
  היא צחקה. ידיים קטנות וחזקות לופתות את זרועותיי. "מצטערת, רייני. הלילה אתה נשאר כאן. מערכת העצבים שלך תתמוטט אם תאמת אותה עם יותר מדיי אינפורמציה כרגע. הוראות הרופא. חוץ מזה, אתה צריך לישון. אם לא בשבילך, אז הגוף שלך חייב את זה עבורך." נשכבתי לצידה שוב.
  "איפה אנחנו?", שאלתי אותה.
  "בבית. מקום מבטחים."
  "מי את?"
  היא צחקה. היא נגעה בכתפי. "תתגלגל הצידה. אני אתן לך מסאג' טוב."
  נשכבתי על בטני, ידיים מושטות קדימה, קצות אצבעותיי נוגעות בקצוות עמודי המיטה. היא התמקמה על גבי התחתון, מתכופפת על גבי המזרון. מכנסי הבד האווריריות כנגד עורי. אצבעותיה מברישות את צווארי.
  "איך זה שאת כאן איתי ולא איתו?". היא ענתה לי בכך ששלחה את ידיה לאחור, בין ירכיי, סוגרת בעדינות את אצבעותיה על איברי בין אצבעה המורה לאגודלה. היא התנועעה כך לכמשך דקה בחשכה, זקופה מעלי, ידה השנייה על צווארי. קפיצי המיטה חורקים עם התנועות. שיניתי את תנוחתי, מרגיש את עצמי מתקשה כנגד המזרון. ראשי הלם, אך היה נראה כי הנוקשות שבצווארי החלה לימוג. העליתי את עצמי על מרפק אחד, מתגלגל, שוקע בין הסדינים, מושך אותה מטה, יונק משדיה, פטמות קטנות ונוקשות מחליקות ברטיבות על לחיי. ניסיתי להפשיל את הבד החוצץ בינינו.
  "זה בסדר," היא אמרה, "אני רואה." שמעתי אותה מגששת בחשיכה. היא נאבקה לידי עד שבעטה בהם הרחק. היא דחפה אותי לגלגול נוסף לצד השני ולפתה את גבי עם קרסוליה. נגעתי בפניה; רטיבות בלתי צפויה קידמה את פניי. "אל," היא אמרה ומשכה את אצבעותיי משם. ואז היא פישקה את רגליה שוב, לקחה את ידי והעבירה אותה בין ירכיה. היא שלחה את ידה הפנויה אל ישבני ומשכה אותי אליה. לתוכה. כשעשתה זאת, החלו לפעום בקרבי תמונות שוב – תווי הפנים, פרגמנטים של ניאונים מבליחים ומתרחקים. היא החליקה סביבי וגבי התקמר בספאזמתיות. היא גהרה עלי כך, שיערה האורגני מסתיר את עיניה הנוזליות, מחליקה ממני ואלי שוב ושוב. האוקיינוס נשפך על שנינו, סוחף אותנו אל מעמקיו, מותיר אותנו חסרי אוויר, חסרי כוחות, במרחב חסר זמן, אינסופי כמו באינות, שם פנים משוספות מתפוררות אל מסדרונות הוריקנים, וירכיה הפנימיות היו חזקות ורטובות כנגד אגני.

  ובחזרה ליער הניאונים, והן עמדו בשולי דרך הדמים והתופת; פיורי, ג'ולייט וג'סטין. דיספונקציונאליסטיות וידועות לשמצה.
  ואני החלתי לשקוע במעמקי אגם לטקס אטומי, אל בדיית היקומים, אל החולי המגיפתי המלחשש שקרים.
  מבע עיניי כבר לא עמד עוד בזמן ובסיבה, מוחי התכווץ לכדי עיסה גולמית וגרוטסקית, נפשי נחבטה בינות גוף משותק ככלוב מתכת שלא נתן עוד מקום לדימיון. המלחמה הגיעה לכדי מאמצי שווא, כעת היא תיוותר פנימית.
  אך היא, היא מבע עיניי, הפלסטרים המאגדים את אצבעותיי, מקום המפלט של גופי הצמא למגעה הבלתי נשלט. המגדלור שלי. וגם הוא – שלה, שלי, שלנו – חיוכו המתוק רודפני בכל הצלליות המבעיתות בהן אלך.
  וגאוותי, לה, היא גדולה מאין כמוה. מכה היא על סלעים משוננים בגלי הים הקופאים, הקפואים, כחנקן נוזלי מתחת לקו המשווה, שם תופת הקיום המטאפיזית מוצאת פורקן בקימורי צווארה ובפרקי ידיים חיוורים הנעים למקצבו המתקתק של נחיל הכפור.

  התעוררתי אז, רועד וכנוע לכאוטיקה הבשרנית מפאת יער הניאונים הדועכים בקדורנותם. מוצא את גופה רכון לצידי בחשיכה. צווארה נכרך סביב אצבעותיי, כשל צוואר של ברבור שחור. יכולתי לחוש דופק מונוטוני של כאב מבעד למיזוג זרועותינו הימניות. תמונות התגבשו והופרכו: רפרוף שפתיה על שפתיי. אצבעותיה החורכות בלהטן את כפתורי מכנסיי. ארשת פניה וחיוכה התאב כשניסתה לבלוע אותי שלם.
  "ריין? זה יום שישי, ריין." היא נעה, מתגלגלת הצידה, מתקרבת אלי. זאב עטוי עור אדם התחכך בי קלות. שמעתי אותה קורעת את הבשר מעל קורבנה ואז מפנה אלי את הגב כדי שתוכל לבלוס בטריטוריה הפרטית שלה. "הנה," היא הניחה את הכוס בידי, "קרבתנו מייבשת אותנו לחלוטין." יכולתי לחוש את העור הדק והמחוספס שעל שפתיה.
  "קשה לי להסיע אותך הביתה," לחשתי. התיישבתי וניסיתי לשתות מן הכוס הטהורה. השתנקות, שיעול, טפיחה על החזה מאצבעותיה הארוכות. "הוורידים שלנו," שמעתי אותה אומרת, מביט בידיה ולסירוגין בידיי; חש את פעימות חייה על הלוחות הטקטוניות שבלבי. "אני לא אתן לך ללכת," לחשתי באוזנה. "אכלא אותך כאן, אאכיל אותך מנות מדודות של מזון, אך לא יותר מדיי, לגרום לך להזדקק אלי, חייך בידיי…"
  היא צחקה. ידיה הקטנות והחזקות לופתות את זרועותיי. "מצטערת לאכזב אותך, יקירי, אבל אני זקוקה לך כאילו כל זה עדיין קורה באופן מדויק לפי תיאורך בראשי." נשכבתי לצידה שוב.
  "איפה אנחנו?", שאלתי אותה.
  "איפה אתה חושב שאנחנו?"
  "שמת לב שהאור בוהק יותר עכשיו?", סיננתי כשסובבתי את צדודית פניה אלי. "את מלאך," לחשתי לה בעיניים בוהקות.
  היא שלחה את ידיה אלי וקרבה אותי אליה.
  קרבתי לתת לה נשיקה שהפכה לנשיכה. היא חייכה בהתגרות ושלפה את ציפורניה על גבי.
  "תטפסי עלי," לחשתי, מושך אותה מעלה. "אני רוצה לטעום אותך."
  "חצוף," היא צחקה. "אתה לא תגיד לי מה לעשות."
  "רוצה להתאבק על זה?" אמרתי. "בזירת בוץ והכול."
  "תיזהר ממני," היא אמרה כשטיפסה על אגני.
  "ומה תעשי לי אם לא?", אמרתי כשדגדגתי אותה במקומות מוצנעים יותר ופחות.
  אצבעותיה נשלחו אל מכנסיי, מושכות ודורשות.
  "תביאי נשיקה," התגלגלתי איתה מהגב-לצד-לבטן, חונק את צווארה ברכות תשוקתית כשהיא שורטת את חזי, מלטפת ופוצעת.
  "המגע שלך הוא כמו נייר זכוכית," אמרה לי.
  "ידיים גסות של שוטר," השבתי בעודה מחייכת לאנקדוטה שרק היא הבינה.
  התרוממתי קלות להביט בה. החומות ומסיכות ליל הנשף כבר היו מוטלות בחורבות שמסביבנו. ראיתי אותה לבושה בחולצה הגדולה ממנה בכמה מידות, ירכיה החשופות נכרכות סביב גבי – מעין הטומבוי שתמיד ייחלתי שתהיה במיטתי. הרגשתי קרוב אליה בלבי כמו שלא הרגשתי מעולם. את מושלמת, אמרתי לה מבלי לבטא במילים. את כל מה שאי-פעם ייחלתי שיהיה לי. "את משלימה אותי," לחשתי לה כשהרגשתי את לבבותינו פועמים יחדיו במיזוג שאין דומה לו.
  "תמיד השלמתי אותך," היא החזירה לי. "יחדיו אנו אחד."
  "גשטלט," נאנחתי בעונג. "כמו גשטלט."

  ויער הניאונים ניבט אלי כמבעד לחלום היפנגוגי; האוויר היה כחנקן נוזלי, נטיפי כפור עיטרו את הזרועות התמנוניות שהיוו את שיערותיי. וכתמיד, הן צפו מבעד לחלון האפלולי; זו שבארשת פנים ריקות מהנהנת בראשה, קבורה בהילה אורגנית המתרסקת באינות – זו שלשונה התאוותנית פורצת מגיחוך שלדי מדמם בכדי לשרוד על שאריות המנה האחרונה במקום לחפש אחת אחרת שלא תסולא בפז – זו, שמבע עיניה מדמם עצבות, שאצבעותיה כובשות את שיערותיה המימיות, שבדידותה מוכלת ללא הרף בידי הרפאים והרדופים.

  "ריין," היא לחשה לי. "לחש לי שוב."
  "יפה שלי, קטנה שלי, אהובה שלי,"
  "הישאר איתי לעד," הרגשתי את ידיה לופתות את עורפי.
  "זה כל אשר ארצה," סיננתי בערפול חושים כשחשתי את הבל נשימתה כמתק לאוזניי.
  כשהרגשתי את אצבעותיה הדקות והפוצעות מתקדמות במורד שיפולי לבי.

  והכביש המהיר אל התהום הבלתי מתכלה נעצר בחטף בשולי הדרך. פירורי הזהב שהושארו באפלה זהרו אל מול עיניי מבעד למבוך המראות. פסעתי אחריהם, אחריה. מלקט אותם כמו מתקדם אחרי מלכודת ידועה מראש. טבעתי במי האגם שלעד יהוו את יגונה.

  "ריין," שמעתי את קולה מהדהד אלי באפלה. "חבק אותי, אהוב שלי."
  התרוממתי, ולרגע חשבתי שאני הוזה שוב. שהכול הינו בדיה שאינה חולפת. אך היא הייתה שם, פועמת בורידיי, בנשמת אפי, בקולה המרפד את לוחיות לבי. מבע עיניה הרושף בתאווה, המבקש לבלוע אותי שלם, המאחה את מיזוג גופנו לאחד-יחיד-ומיוחד ירדפני לעולמי עד.

  והבדיה החולה מתנפצת כגלי צונאמי אל עיירת רפאים נטושה, שואבים את תושביה אל מימיה הקפואים. והטירוף הולם את הלמות הקבר, וייווצר יציר כלאים רדוף שדים; וזרועותיו התמנוניות יעטפו את פניו ככלא פנימי שלאיש אין גישה אליו – לאיש, מלבדה. ועיניו יורקות גיצים כעיניו הדמוניות של זאב עטוי עור אדם. והוא מפתה וגוחן, חומד ופוצע – ושלה.

  "אהוב שלי," לחשה לי כשמשכתי אותה אלי כמתוך שקיעת ההזיה.
  "אהובה שלי," לחשתי חזרה מבעד לחוטי הקיברנטיקה המסועפים.
  "אהוב אותי," אמרה.
  "אוהב אותך," אמרתי. "לעד."

  ויער הניאונים אינו נותן מנוח, כשמי הקרח הנוזליים קופאים באוויר המת והרוח אינה נושבת עוד כמו עמד הזמן מלכת.
  ואני לוחש לה: "ומה איתך?" והיא אוחזת בזרועי בחוזקה ואומרת: "לא, אני רוצה לראות אותך מסתכל עלי כשאתה עושה זאת," ונצמדתי אליה כשהיא הכניסה אותי לתוכה, והשמים קפאו והזמן פסק מלהתקיים ובועת הסבון המטאפיזית שסביבנו התרוממה אל האופק בקול שאון חירש של דומיית היצרים.

‫חיי כשייכת לספקטרום האוטיסטי‬

• ‫זה הילד שלי ביקורת‬

  פורסם: 5 במרץ 2011 23:21

  הסרט הזה מחזק סטראוטיפים שליליים כמו לאוטיסטים בתפקוד נמוך אין יכולת וסובלים מאוד ושלאוטיסטים בתפקוד גבוה אין קשיים.חסרבסרט הזה הוא שלאוטיסטים בתפקוד גבוה יש קשיים בחיים ולאוטיסטים בתפקוד נמוך יש יכולות . אמר של עילי ציינה רק את הקשיים של עילי והסבל שלה , אבל לא את היכולות שלו. דווקא בגלל שעילי לא מדבר חייב להיות לו יכולת מסויימת על מנת לפצות על החוסר יכולת שלו לדבר. לא צויינו הקשיים של אלעד ושחר . רק עמליה ציינה כי היא פוחדת מהעתיד של דניאל . עמליה לא ניפתה דברים. לדניאל יש כישרון אבל גם קשיים להתמודד עם העולם. עינת רוספשה אמא של אור אמרה על אור "הלוואי שיהיה חרש ולא אוטיסט". טוב שהאמא מודה שזה היה אכזרי מצידה. מבחינתי זה כמו להגיד הלוואי שהילד שלי לא היה נולד והיה נולד ילד אחר במקומו. חגית אמא של עליי ממש סובלת מעצם העובדה שבהן שלה לא מצבע ולא מדבר. לא ניתן להבין מה הוא רוצה והוא לא מצליח לתקשר בשפה הרגילה לנו עם הוריו. ההורים לא הבינו שעלי שונה ובגיל שנה וחצי אמרו אז מה גם אנשטיין התחיל לדבר בגיל שלוש. זה משפט שמשתק הורים כמוה. היא מספרת שהמשפט הזה ממש הרגיז אותה. אני יכולה להגיד משפט יותר מרגיז . גם אנשטיין היה אוטיסטי. חלק מאנשי מקצוע מסתירים את האוטיזם מההרים בשל הסטיגמה. להגיד אני לא יודע מה יש לילד שלך ולכתוב את המילה אוטיזם באנגלית זו חוצפה. ההורים צריכים לדעת מה יש לילד שלהם וגם האוטיסטים בעצמם. יש מנהג להגיד PDD . PDD זה אוטיזם שאינו קלסי. גם כותבים לפי התסמינים הנ"ל הוא או היא סובל/ת מתסמונת אספרגר. תסמונת אספרגר זה גם סוג של אוטיזם . לא סובלים מאספרגר אלא סובלים מהבורות של החברה בקשר לאספרגר. חגית התנהגה בצורה אופיינית להרבה הורים שמגלים שילד שלהם אוטיסט התחילה להתאבל עליו וכן האמינה שהבן שלה לא אוטיסט וכן שתוכל לתקן אותו. צריך לקבל את האוטיסט כמו שהוא . החברה צריכה להתאים אותה לאוטיסט ולא האוטיסט להתאים את עצמו לחברה. אשת מקצוע אמרה לעמליה שיש לבן שלה בעיות התקשורת . זה שיטה לא להגיד אוטיזם. גם לי באבחון שעתי ב- 98 כתבו שיש לי בעיות בתקשורת עם הסבר של מאפיינים של אוטיזם מסוג תסמונת אספרגר. לפחות על המוסג PDD ידעו אז בטוח. לילך עשת הטעות . אני הייתי בחינוך רגיל וסבלתי שם. הילדים הציקו לי . שחר סבל חצי שנה בגן רגיל. לילך לא רצתה לשלוח את בנה לגן מיוחד , גן תקשורת כי אז הבן שלה יהיה חריג וגם חשבה שתוכל לתקן את הילד שלה. כל הכבוד לאמא של אלעד שאמרה שלמרות השוק לפחות יש הקלה על כך שיש לזה שם. צריך לתת לזה זהות כדי לדעת איך להתמודד עם זה נכון. דניאל בנה של א-עמליה הסביר על הקשיים שלו בטקס ויראליטי. חשוב שעמליה נותנות לבן שלה להסביר בעצמו את הקשיים שלו. חגית שונאת את הפפדידונים מכיוון שהם מדברים . כאילו שאין להם קשיים ובעיות אחרות. הנה ציטוט משיר שכתבתי: חלק ממנו .

   

  "אוטיסטים בתפקוד נמוך אנשים מתעלמים מיכולות שלהם . אוטיסטים בתפקוד גבוה אנשים מתעלמים מהקשיים שלהם. אינטליגנציה תקינה אז איך זה שיש להם קשיים בכלל? כך אנשים חושבים. מי זה החצוף שיש לו יכולות יוצאות דופן בדבר / דברים מסויים/ים. אבל אין לו חברים ומתנהג בחוסר נימוס. מתקשה בחיים ואין לו כישוריים חברתיים. מי הוא האדם שלא מדבר ובשל בעיות התקשורת שלו חושבים שהוא מפגר".

   

  אם אתן רשימה של הקשיים שעברתי בחיים שלי תחשבו שאני מסכנה. אז אני מדברת . אתם יודעים כמה פעמים לא מבינים מה אני אומרת או שמבינים משהו אחר. לדוגמא: אם אגיד יש לי חברה דתייה ואני יוצאת איתה כבר עשר שנים. מה ניתן לחשוב ? שאני לסבית . אני לא לסבית. פשוט לא יודעת להסביר את דברי בצורה נכונה. גם יש מקרים שלא מבינים בכלל מה אני אומרת. לפי דעתי סרט כזה על אוטיזם צריך לראיין את האוטיסטים בעצמם . טוב לא ניתן בסרט כזה להביא את כל הבעיות שנוצרות כשנולד ילד אוטיסט גם אם יביאו 15 משפחות של ילדים אוטיסטים. הספקטרום הזה כל רחב עד שכל אחד הוא שונה ועולם ומלאו.

• ‫הספקטרום האוטיסטי‬

  פורסם: 27 בינואר 2011 21:21

  לספקטרום האוטיסטי יש מגוון רחב של מצבי אוטיזם אחד מהם תסמונת אספרגר. יש גם  PDD-NOS וכן אוטיזם קלסי. תסמונת אספרגר הינה שונות נוירולוגית בקשת האוטיזם. בתסמונת זו יש קשיים בתקשורת לא מילולית כגון, הבנת סיטואציות חברתיות, הבנת הבעות פנים ,הבנת קודים חברתיים וכיוצא בזה.התקשורת המילולוית תקינה ומתחילים לדבר בד"כ בזמן. זו לא בולט כמו אוטיזם קלסי או PDD. התסמונת הינה בציר ה- PDD. אספגרים רוצים חברה אבל לא יודעים איך להתחבר. האינטילגנציה לפחות ממוצעת. אנשים אלו נראים רגילים אבל מוזרים או תמהוניים, בשל הבעיות הנ"ל הדביקו להם כינויים כמו יורמים , חוסרי טקט.

  מה שמרגיז אותי שאנשים רוצים לכפות התנהגות נורמטיבית על אוטיסטים . צריך לשנות את הסביבה לאוטיסט ואל את האוטיסט לסביבה . דווקא מדריכים אוטיסטים רואים באוטיסטים בעלי הפרעה שצריך לתקנה ובכך פוגעים באוטיסט במקום לעזור לו .בהרבה מיקרים הדרך לגיהנום של הא"סים עוברת דרך כוונות טובות של נ"טים ללא ידע מספיק על המיגוון המוחי.לצערי התנסתי בזה . אנשים כמו עבדים סוצאליים לא בהכרח מבנים טוב מה זה הספקטרום האוטיסטי ולכן גם כשהם רוצים לעזור הם בעצם פוגעים באוטיסטים .

  אוטיסטים לא בהכרח מפגרים . לפי ויקיפדיה : " קשה מאוד לערוך בחינת IQ לאנשים עם אוטיזם קלאסי בשל ההתנהגות החזרתית והכפייתית שלהם אולם מומחים מעריכים שאין קשר בין מנת המשכל לבין הלקות באוטיזם קלאסי. זאת אומרת שהתפלגות הIQ באוכלוסייה הכללית די דומה להתפלגות הIQ באוכלוסיית הלוקים באוטיזם קלאסי." לפי המאמר אוטיסטים ואינטיליגנציה " אבל יש דווקא נושא אחד שבו רוב האוטיסטים מצטיירים גרוע יותר ממה שהם באמת, וזהו מידת האינטיליגנציה שלהם. אני לא אכנס לכל התחום של מהות האינטליגנציה, והאם ישנם סוגים שונים של אינטליגנציה כמו אינטילגנציה רגשית או חברתית. מה שאני רוצה לגעת בו קשור למבחני אינטליגנציה סטנדרטיים, או בעיקר למדידה שלהם. אני אתרכז במבחן ווקסלר, הידוע יותר בשם מבחן IQ (שזה קיצור של Intelligence Quotient)."מבחן IQ מורכב מ-12 עד 14 תתי מבחנים הבודקים כישורים שונים כמו יכולת מילולית, יכולת מתמטית, הבנת הנקרא ועוד. מבחן כזה מציב שתי בעיות מרכזיות לאוטיסטים: העברה של מבחן IQ אורכת שעות, ולאוטיסטים יש בעיית קשב חמורה שמקשה עליהם להתרכז לפרק זמן ארוך כל כך. בעייה כזו יכולה להיפתר אם לאוטיסטים ינתנו הפסקות גדולות בין תת מבחן אחד למשנהו. אלא שזה לא יפתור את הבעייה השנייה והיותר מרכזית: לאוטיסטים יש בעייה באינטרקציה עם אנשים אחרים, ורובם חשים מאוד שלא בנוח עם אינטרקציה כזו. מכיוון שהמבחן מחייב אינטרקציה בין הבוחן לנבחן, ביצוע המשימות השונות הוא כמו אבן ריחיים על צווארם. אין להתפלא איפה ששלושה רבעים מהילדים האוטיסטים מקבלים ציונים כל כך נמוכים במבחן IQ שמסווגים אותם כבעלי פיגור שכלי.

  לאחרונה, מדענים מנסים להתמודד עם בעיית התנאים הלא הוגנים במבחני אינטליגנציה לאוטיסטים, ומחפשים דרכים יצירתיות והוגנות יותר למדוד אותה. מישל דאוסון, אוטיסטית בעצמה, חוקרת, ואקטיביסטית למען זכווית האוטיסטים, פועלת נמרצות כנגד אפליות אוטיסטים במחקרים מדעיים. היא טוענת שמבחני IQ לאוטיסטים, הם כמו מבחן אינטליגנציה לעיוורים שמבקש מהם לעבד מידע חזותי.

  דאוסון, יחד עם עמיתים אחרים, ניסו למדוד אינטיליגנציה של ילדים אוטיסטים בשיטות אחרות, שיטות שלא מערבות שום אינטרקציה, או אינטרקציה מינימלית, בין הבוחן לנבחן. באופן כללי, המבחנים שנבדקו כוללים מבחני נייר ועיפרון שלא דורשים שום הכוונה או תשובות בעל פה כמו שקיימים במבחני הIQ המסורתיים. הילדים האוטיסטים שנבחנו בצורה הזו הראו שיפור ניכר בהשוואה למבחן IQ שעשו לפני כן והיוו את הבסיס להשוואה. המבחנים החדשים הראו שהאינטליגנציה של הילדים הייתה בממוצע בסביבות האחוזון ה-30, שנמצאת על הטווח של אינטגילנציה מעט מתחת לממוצע, אבל נחשבת לנורמלית בהחלט. היו אוטיסטים ששיפרו את הציון שלהם בצורה ניכרת, כולל ילד אחד שקיבל ציון באחוזון ה-94 המראה על אינטליגנציה גבוהה מאוד מהממוצע. אצל אנשים רגילים שאינם אוטיסטים, הציונים דומים ואינם משתנים כאשר מעבירים להם את שני הסוגים השונים של המבחנים.

  הביקורת של דאוסון על מבחני האינטלינציה הסטדנרטיים היא שמבחן IQ קלאסי בודק מה שנקרא אינטליגנציה גבישית (Crystallized Intelligence), בעוד שהמבחנים האחרים בודקים אינטליגנציה נוזלית (Fluid Intellifgence). אינטיליגנציה גבישית בודקת מה שכבר למדת, בעוד אינטיליגנציה נוזלית מתמקדת ביכולת ללמוד, היכולת לפתור ולהתמודד עם בעיות לא מוכרות וכו'. ככזו, לפי דעת חוקרים מסוימים, היא מייצגת בצורה נאותה יותר את מושג האינטליגנציה כפי שהוא צריך להיות". המקור כאן

  [greengross.wordpress.com]

  אוטיזם אינו מחלה אלא שונות נוירולוגית . אוטיסטים פשוט חושבים אחרת , רואים אחרת את העולם,מבינים אחרת, מקבלים אחרת את העולם מסביב. גם אם הם בעלי יכולת קוגניטיבית גבוהה, וכן יכולת שפתית טובה מאוד.

• ‫שירים שכתבתי‬

  פורסם: 25 בינואר 2011 21:51

  מה חושבים עלי

  ישנם אנשים שאומרים שאני מיוחדת

  ישנם אנשים שאומרים שאני אגואיסטית

  ישנם אנשים שחושבים שאני יכולה לעזור להם במשהו

  ישנם אנשים שאומרים שאני כל כך טובת לב

  ישנם אנשים שאומרים שאני טיפשה

  ישנם אנשים שמרכלים עלי מאחורי הגב

  ישנם אנשים שמתחברים אלי ואחר כך מנתקים איתי קשר.

  תמיד הרגשתי שהם חייזרים

  תמיד הייתי שונה

  אך כולם לא מבנים אותי

  מדענים

  יש מדענים שמחפשים להגיע לכוכב לכת לחוק

  יש מדענים שרוצים להמציא דברים

  יש מדענים שרוצים "לרפא" מחלות

  יש מדענים שרוצים לחסל את השונה

  ריפוי = חיסול

  רוצים לחסל את האוטיזם

  הרי מדובר ב"מחלה מאוד קשה"

  חיסול השוני = חיסול המין האנושי.

  כדי שמין יתקיים חייב להיות גיוון גנטי

  אז שיפסיקו לנסות לחסל את השוני

  אני שווה כמו כל אדם

  אני שונה  .

  אני חריגה

  אני בכל אדם כמו כל אדם אחר.

  אני תמיד יהיה חריגה

  אל תשנו אותי.לא לא.

  אני רוצה חברים.

  אני אוהבת להיות לבד

  אני תמיד יהיה חריגה

  מגיע לי זכויות כמו כולם

  כוונות טובות של הנטים גורמות בסופו של דבר לסבל מיותר של האס"ים

  ישנם אנשים שחושבים לעזור לאנשים חריגים

  רואים הם את האנשים האלה כבעלי הפרעה

  הפרעה שצריך לתקן

  אנשים אלו עובדים עם חריגים אלו

  רוצים הם לעזור להם

  אך רואים אותם בעלי הפרעה ונחותים

  אנשים חריגים לאו הינם אנשים בעלי

  מגוון מוחי ,

  אוטיסטים, בעלי שונות בקשב ובריכוז,

  ריכוז והיפראקטיביות, (ADD and ADHD)

    בעלי שונות בלמידה,

   דיסלקציה, דיסגרפיה,דיסקלקוליה

  אנשים אלו הם ללא מגוון מוחי

  אלו נטים . עושים הדרכה לא"סים ( אנשי הספקטרום

  האוטיסטי). יש להם כוונות טובות  לעזור

  אך בעצם בהרבה מקרים זו הדרך לסבל של הא"סים

  מכיוון שאן להם ידע מספיק על המגוון המוחי

  אז הנטים פוגעים באס"ים ופוגעים בחופש של האסי"ם

  ולא עוזרים להם בסוף.

  מה חושבים עלי

  ישנם אנשים שאומרים שאני מיוחדת

  ישנם אנשים שאומרים שאני אגואיסטית

  ישנם אנשים שחושבים שאני יכולה לעזור להם במשהו

  ישנם אנשים שאומרים שאני כל כך טובת לב

  ישנם אנשים שאומרים שאני טיפשה

  ישנם אנשים שמרכלים עלי מאחורי הגב

  ישנם אנשים שמתחברים אלי ואחר כך מנתקים איתי קשר.

  תמיד הרגשתי שהם חייזרים

  תמיד הייתי שונה

  אך כולם לא מבנים אותי

  מדענים

  יש מדענים שמחפשים להגיע לכוכב לכת לחוק

  יש מדענים שרוצים להמציא דברים

  יש מדענים שרוצים "לרפא" מחלות

  יש מדענים שרוצים לחסל את השונה

  ריפוי = חיסול

  רוצים לחסל את האוטיזם

  הרי מדובר ב"מחלה מאוד קשה"

  חיסול השוני = חיסול המין האנושי.

  כדי שמין יתקיים חייב להיות גיוון גנטי

  אז שיפסיקו לנסות לחסל את השוני

  אני שווה כמו כל אדם

  אני שונה  .

  אני חריגה

  אני בכל אדם כמו כל אדם אחר.

  אני תמיד יהיה חריגה

  אל תשנו אותי.לא לא.

  אני רוצה חברים.

  אני אוהבת להיות לבד

  אני תמיד יהיה חריגה

  מגיע לי זכויות כמו כולם

  כוונות טובות של הנטים גורמות בסופו של דבר לסבל מיותר של האס"ים

  ישנם אנשים שחושבים לעזור לאנשים חריגים

  רואים הם את האנשים האלה כבעלי הפרעה

  הפרעה שצריך לתקן

  אנשים אלו עובדים עם חריגים אלו

  רוצים הם לעזור להם

  אך רואים אותם בעלי הפרעה ונחותים

  אנשים חריגים לאו הינם אנשים בעלי

  מגוון מוחי ,

  אוטיסטים, בעלי שונות בקשב ובריכוז,

  ריכוז והיפראקטיביות, (ADD and ADHD)

    בעלי שונות בלמידה,

   דיסלקציה, דיסגרפיה,דיסקלקוליה

  אנשים אלו הם ללא מגוון מוחי

  אלו נטים . עושים הדרכה לא"סים ( אנשי הספקטרום

  האוטיסטי). יש להם כוונות טובות  לעזור

  אך בעצם בהרבה מקרים זו הדרך לסבל של הא"סים

  מכיוון שאן להם ידע מספיק על המגוון המוחי

  אז הנטים פוגעים באס"ים ופוגעים בחופש של האסי"ם

  ולא עוזרים להם בסוף.

• ‫הכנת סירטונים‬

  פורסם: 4 בינואר 2011 17:27

  אני מכינה סירטונים מתמונות וכן מסרטי וולט דיסני.

  הנה דוגמא :

  שמנה מתחת לאפס

  Eight Below -love

  http://www.flix.co.il/tapuz/v/watch-3783232-.html

  Eight Below

  http://www.flix.co.il/tapuz/v/watch-3783284-.html

  היפיפיה והיחפן

  http://www.flix.co.il/tapuz/v/watch-3568593-.html

  טיול לירושלים ולדרום

   

   

   

‫בשורת האפוקליפסה‬

• ‫סופן של התאומות המטאפיזיות‬

  פורסם: 19 בדצמבר 2010 3:46

  התעוררתי בחשכה האינסופית. הייתי שרוי בריק מוחלט. מרחף. נופל ללא הסתמנות לקרקע בטוחה.
  ואז היא התגבשה אל מולי, הפאם פאטאל בעלת עיני הערפל.
  "ג'ולייט," ביטאתי ביראה. "אני אבוד."
  "מה שנגזרתי אמרה לך היה מדויק," היא אמרה. "תודעתך משוסעת. אתה מכיל משמעות. אינפורמציה מפורקת שיש לאחותה מחדש."
  "כיצד אהפוך להיות שלם, שוב?", תמהתי.
  "מעולם לא היית שלם. אך רק היא תוכל לכך."
  "קטרינה?", שאלתי.
  "לא." היא אמרה ונמוגה אל החושך.

  הקרקע התגבשה תחת רגליי. נחתתי על שטיח מרופד שגלש לאורכו של מסדרון אינסופי שהואר בנרות מהבהקים. יכולתי לראות את הפורטרטים הוויזואלים שעל הקירות. זו שהייתה בקרבתי הייתה חשוכה לגמרי. יכולתי לשמוע קול טפטוף, כשמשהו התפתל בתוך האמבטיה המפוארת. גופה החיוור התעטף במים חמימים; ברכיה לבנות וחשופות. שפתיה האדומות כיין בורגונדי התעצבו לכדי חיוך מפתה. על אף צלילותם, המים עיוותו את גופה – אך הוא היה מגולף ביד אמן גם כך. ואז ראיתי את הצלקות שעיטרו את גופה, כמו תקופות רבות של בדידות הביאו אותה למצבים קיצוניים, אך היא עדיין הייתה כאן, רועדת בנונשלנטיות אל מולי. היא לגמה עוד מן כוס היין האיטלקי והניחה אותה בחוסר עדינות על השיש שלצידה; הכוס נשברה לתוך כף ידה. אדמומיות זרמה כערפל סמיך ונמהלה במים החמים, אך עקב החשכה והאור הרך המגיע ממספר כה מועט של נרות – הדם נראה שחור. עורה החיוור חש כמיהה נצחית למגע הקר. יופיה היה מסתורי ואניגמטי. שיערה השחור זרם כיצור אורגני המתפתל בנבכי האינות. בעוד היא מביטה בעצמה – בדמותה ובצלמה – עיניה האפורות שיקפו מבע ריקני ואבוד.

  התמונה הבאה הראתה את אותה נערה, הפעם שוכבת במיטה, כבולה לאזיקי מתכת חלודים. פרקי ידיה וקרסוליה היו פצועים ומדממים. עיניה היו עצומות. גופה היה מכוסה בחתכים – בכל מיני מקומות בגופה; בשוקיה, ירכיה וזרועותיה. ציפורניה היו סדוקות ולעתים שבורות בצורה שמעבר לכרסום עצמי. דמה הכתים את סדיני המיטה. היא נראתה כה חסרת אונים, כבולה בצורה שכזאת. היא לא יכולה הייתה להשתחרר; וגם לא ניסתה. מצאתי את עצמי קרב אליה. גופה הערום והתשוש רעד מעודף אדרנלין, עקב הפציעות הרבות. הבטתי בפניה, יופיה זרם דרכה וריחף סביבה כהילה אפלולית, צבעיה היו כהים וקודרים. אצבעותיי נשלחו בעדינות אל אחד מחתכיה, נרטבות מן הדם הארגמני. קירבתי את אצבעי אל פי. לדם היה טעם גס ומעט מתכתי. קרבתי אל פניה ושלחתי שוב את אצבעותיי. כשכמעט נגעתי בפניה, נפתחו לפתע עיניה. הן היו שחורות לגמרי, דבר שתפס אותי בהפתעה מוחלטת. קולה נשמע נורא, הוא לא היה אנושי; היא דיברה כאחוזת דיבוק. "האם אי-פעם ראית דם לאור הירח? הוא נראה די שחור."
  הבטתי בדם שעל אצבעותיי; הוא התאדה ונמוג כאילו לא היה שם מעולם. "על מה את מדברת?", שאלתי.
  היא אמרה בטון ריקני, "דם, דם, דם. זה מה שזורם בתוכנו, זה מה שעושה אותנו אנושיים."
  "ג'ולייט…" הפצרתי בה. בטירופה.
  "אל תקרא לי ג'ולייט. ג'ולייט כבר מעבר לעולם הזה."
  "אז איך לקרוא לך? ג'סטין?" עניתי בחשש.
  "לא!" היא צרחה. "שמות הם חסרי משמעות. מה שחשוב הוא האם אנו שפויים. האם אתה כזה?" ידיה עברו דרך האזיקים כאילו לא היו שם כלל. היא הייתה משוחררת. היצור התרומם ורכן על רגליו, כחיית טרף ראשה היה מוטה הצידה, כאילו אמדה את המרחק בינה לבין קורבנה. היא חייכה וחשפה את שיניה הלבנות, אך כעת נוספו להן גם ניבים חדים. לשונה ליקקה את שפתיה. רגע של דומייה השתרר בין שנינו. רגע איום. ואז היא זינקה עליי.

  נחתתי על השטיח, נצמד בגבי אל בטחון הקיר שמאחוריי. התמונה דממה, הנערה שבה להיקשר במיטה, עיניה סגורות כמו ממאנות הן להיפתח לעד. התרוממתי על רגליי בגשמיות, והתקדמתי הלאה. התמונה הבאה החוותה סופה חשמלית כחולה שפרצה בצד החדר ליד דמותה המטורפת של ג'סטין ומתוכה הגיחה ג'ולייט. ג'סטין בהתה בהלם, והפילה את המסור החשמלי מידה, הוא קרטע על הרצפה וכבה מעצמו. "אבל… את מתה! אני הרגתי אותך במו ידיי!" אמרה ג'סטין.
  ג'ולייט תפסה את פניה של ג'סטין ונשקה לה על שפתיה. "אך יקירתי, הרי מעולם לא הייתי חיה יותר", היא חייכה. ג'סטין הרימה את ידיה וכיוונה אותן לג'ולייט, ברקים שחורים פרצו משם, ואילו ג'ולייט הרימה את ידיה לכיוונה בחזרה, יוצרת ברקים כחולים כנגדה; הן ביטלו אחת את השנייה.
  ג'סטין צרחה, זינקה על ג'ולייט וניסתה לחנוק אותה. הן נפלו על הרצפה, חפצים בחדר החלו לעוף לכל עבר בסופה החשמלית. המסור החשמלי נעלם, הנרות נמוגו והותירו אור קודר מן החלון. לוח השנה שעל הקיר החליף את ימיו בכיוון ההפוך. דפים עפו לכל עבר ונעלמו מיד אחר-כך. קמתי בצעדים כושלים, ותפסתי את ידיה של ג'סטין מאחוריה, מושך אותה הרחק מג'ולייט. ג'סטין שחררה יד אחת מאחיזתי וירתה מטח ברקים לעבר תאומתה, אשר העיפו אותה אל הקיר בעוצמה. ג'ולייט קמה מן השברים שבקיר, היא אחזה בראשה הדואב. "תקשור אותה למיטה!" צעקה לעברי. משכתי את ג'סטין בשערותיה אשר נאבקה כחיית פרא וזרקתי אותה למיטה. תפסתי את שתי ידיה וכפתתי אותן באזיקים שבעבר קשרו את ג'ולייט לשם, בהתנגדות רבה מצד ג'סטין. כשניגשתי לרגליה היא בעטה בי והעיפה אותי אל הרצפה.
  ג'ולייט מיהרה לעזור, תפסה את אחת מרגליה והצליחה לכפות אותה באזיקים. קמתי ובעזרתה של ג'ולייט קשרנו את רגלה השנייה. ג'סטין נאבקה והתפתלה, צרחה וגידפה אותנו. ברקים שחורים הקיפו את גופה של ג'סטין, ועפו לכיוונה של ג'ולייט. ג'ולייט הניחה את ידה על חזי ובידה השנייה קלטה את הברקים השחורים של ג'סטין. מתוך גופה פרצו סימני ההתעללות שהעבירה בה ג'סטין, התערבבו בענן ברקים כחול, עברו דרך ידה האחת של ג'ולייט, עברו בעדה, גופה קרן בכחול, ועברו דרך ידה השנייה.
  הברקים של ג'ולייט הדפו את הברקים השחורים ונכנסו חזרה לתוך גופה של ג'סטין, אשר החלה להתפתל ולצרוח כאחוזת דיבוק. כעבור כמה רגעים, סימני הסאדיזם שהעבירה אותה ג'סטין הועברו אליה עצמה כמו תמיד היו שם. ג'ולייט הוסיפה לחשמל את ג'סטין בעוד גופה של ג'סטין דועך למצב של ריקבון עד שחדלה מלהתנועע. ג'ולייט אחזה בראשה הכואב ואמרה בקדורנות: "זוהי רק ההתחלה".

  ואז מצאתי את עצמי מביט בתמונה הבאה. היה זה עולם שהזכיר את ונציה, עם המים שעוברים בין הבתים, והגונדולות ששטות ממקום למקום, רק שבמקום גונדולות, היו אלו מיני-ספינות מלחמה, והמים היו קפואים כמעט לחלוטין כשצוות של מספר ג'סטיניות דחף את הספינה בעזרת ידיהן בחריצות. באוויר צפה ספינת אוויר מסוג צפלין עם רמקולים שאת דבריהם היה ניתן לשמוע בכל רחבי העיר – "ג'ולייטיות, אתן אשמות בפשעים חמורים כנגד האנושות. אם תיכנעו כעת – המוות שלכן יהיה מעט יותר נסבל" – וברקע ראיתי טירות גותיות לצד כנסיות ויקטוריאניות מטות לנפול. וקצת מעבר, באופק, נראו פירמידות עתיקות ומתפוררות, על אבני הכרך שלהן טיפסו הג'סטיניות והשליכו אבנים על ג'ולייטיות שעברו בסמוך בחיפוש אחר מחסה. הבחנתי בג'ולייט המנסה להתחמק מהכאוטיות המלחמתית בעודה מטפסת על כרכרה הפועלת על-ידי סוסים מכאנים המונעים על-ידי קיטור. היא חיסלה את רוכבתה הג'סטינית ודהרה משם הרחק. לאחר שהתרחקה מרחק רב מהעיר והגיעה לאזור לא מיושב והררי, היא יכולה הייתה לנשום לרווחה. באותו הרגע משהו חזק פגע בכרכרה שלה והיא התהפכה לחלוטין לפחות חמישה סלסולים עד שנעצרה. פצועה וחבולה ומדממת, היא זחלה החוצה, רק כדי שדמות בברדס תרים אותה בשערותיה לקול נאנקותיה כשגילתה שהיא מביטה בג'סטין נוספת ואחרות דומות שסבבו סביבה.
  "תראו תראו מה יש לנו כאן", נשמע קול מאחוריה, הייתה זו ג'סטין אחרת, כנראה המנהיגה. היא לבשה גלימת ארגמן והתהדרה בלבוש קטיפה סגולה עם חפתים מזהב ועיטורי יהלומים. היא החזיקה ספר בידה.
  "הניחו לי, בבקשה", אמרה ג'ולייט בתשישות ניכרת וסמי-ערפול מתמשך. "אני לא אספר דבר לאיש".
  "לא תספרי דבר לאיש, כה נכון", אמרה המנהיגה כשהיא נעמדת מאחוריה ולוחשת באוזנה בשקט.
  "לא תספרי דבר לאיש עוד לעולם", ואז היא אישרה בהנהון לאחת הג'סטיניות שבברדס, וזו האחרונה שלפה צבת מכיסה ומשכה ותפסה את לשונה של ג'ולייט החוצה ובאבחת פגיון חלקה היא גדמה אותה. קילוחי דם ניתזו על פניה של ג'ולייט ועל פני מענתה. ג'ולייט נפלה על ברכיה שדודה וכואבת, והתחילה לבכות. אך הכאב והתנפחות לסתה גרמו לבכי להישמע כמו התבכיינות.
  "השמידו את הארורה עד שלא יוותר ממנה דבר!" צרחה המנהיגה והחבורה תפסה את ג'ולייט וקרעה ממנה את בגדיה והפשיטה אותה לחלוטין ואז החלה לגרור את ג'ולייט בשיער על דרך החתחתים אל עבר טירה גותית עצומה המכונה קיסריום, כשגופה הערום נגרר ונקרע על האבנים והזרדים הקוצניים לכל אורך הדרך. בתוך המתחם המחולל, הן השליכו אותה על הרצפה, כל ג'סטין תפסה את ג'ולייט בידיה ורגליה ולא נתנה לה לנוע והאחרות לקחו מעין צדפות ופתחו אותן ושברו אותן לשתיים והחזיקו אחת בכל יד ועם הצדפות החצויות החלו לקלף את עורה של ג'ולייט בעוד היא צורחת עד שריסקו את פיה עם אבן מטונפת. מפורקת, היא המשיכה להתייפח ואיבדה הכרתה מספר פעמים במהלך התהליך ומספר פעמים היא התעוררה מחדות הכאב עד שכלו כוחותיה, עורה ובשרה היו מקולפים ושסועים כמעט לחלוטין והאש, האש שאחת הג'סטיניות הבעירה קודם לכן באח במתחם אחר המכונה סינרון שעמד לצד הטירה – בערה כעת במלוא העוצמה והן תפסו את גופה הפצוע, הקרוע, הרועד והמפרכס של היפאטיה והשליכו אותה אל האש ונתנו לה להיאכל ולגופה להימס ולהתפרק ולהתמוסס ולהיבלע בלהבות הקיום שהיוו את חייה.

  הועפתי מן התמונה אל הרצפה, שדוד ומרוקן. יכולתי לשמוע רחש טורדני מגיח מן אפלת המסדרון שמאחוריי. אדוות של מים נגעו בכפות רגליי היחפות, ואז המשיכו להגיע עוד ועוד מים ובעודי לוקח עששית שהייתה תלויה על אחד המדפים שמעתי את הרחש מתקרב יותר ויותר והתחלתי לרוץ, בורח מן הנחשול המבעבע במורד המסדרון, המים עוטפים את גופי, כשירדתי במדרגות הטירה עם הפורטרטים השונים שכל אחד מהם סיפר סיפור משל עצמו. הגעתי מטה, אור הירח השתקף מבעד לחלון המאובק, כמו היה נראה כטפט שהודבק מאחוריו וכמו לא היה קיים עולם אמיתי בחוץ. המים נרגעו והגיעו עד למותניי. הבטתי בתמונה נוספת שניבטה מולי, הייתה זו הפעם פאזה שונה מאלו שראיתי לפני.
  "ריין הקדוש…" שמעתי את הקול מהדהד משם, מלחשש עם הד מתכתי שנדבק בו כאילו היה עשוי מחוטים אלקטרונים מצופי בשר ותועבה. הסתובבתי לאחור וראיתי אותה עומדת שם, לבושה בשמלת ערב שחורה וגרביוני תחרה. היא הושיטה אליי את ידה וחייכה כמו שרק יכולתי לדמיין. "התצטרף אליי?" לחשה ברוך שאינו אופייני לה. תהיתי אם משהו חשוד מתרחש מתחת לחוטמי. היא לקחה את ידי ונישקה אותה קלות, חוטמה הקר נוגע בעורי, ואז הרימה את שפתיה וראיתי שנותרה נשיכה. היא עשתה זאת שוב, קצת יותר חזק, והתרחקה. "אוו, אתה כל-כך טעים שבא לי לאכול אותך!" היא אמרה, והתקרבה אליי לתת לי נשיקה; פניה המצולקות קורנות בצלליות המאיימות שהיוו פניה. שיניה נראו מוזרות באור העששית שנחה לה על השולחן. התרחקתי מעט לאחור אך היא דחקה אותי לקיר, נפלתי על ישבני הרטוב, כתפיי מציצות מן המים. היא נחתה על ברכיה והחלה לזחול לקראתי כמו נימפה, חושפת את שיניה החדות ולרגע ראיתי שם יותר משורה אחת של סכינים משויפות. היא תפסה את רגלי והחלה לכרסם. "דיי! תפסיקי!" קראתי לעברה אך במהרה לא נותר דבר מהרגל, והיא התקדמה מעלה, נערת התאווה בראש שרשרת המזון. דם פרץ מגופי אך היא בלעה אותו בשקיקה, מתקרבת לפניי, שיניה נצמדות לפי, קורעות את שפתיי מיושביהן, מפרקות את הלסת ממקומה, מבתקות את הקרקפת וטורפות את מוחי כמעדן מלכים.
  ואז ראיתי אותו. שם במגרש החניה; את מאהבה שלעולם לא ישיג אותה.
  "איפה פריסטין?" שאלתי אותו.
  "אין זמן," הוא אמר, תר אחר משהו באוויר. "היא אמרה שתכף זה יקרה".
  "מה יקרה?" שאלתי בתמיהה, ואז נשמע קול פיצוץ חזק מאוד שהחריש את אוזניי ונפלתי על האדמה. גאס התכופף, אך הוא כמובן ציפה לכך מראש, ולא נראו כל סימני דאגה על פניו.
  הבטתי לשמיים כשהתעשתי על עצמי וראיתי את מטוס הנוסעים העצום – בוער בלהבות קיומו האחרון. הוא החל בנפילה כלפי מטה במהירות שנראתה אטית מכפי שוודאי הייתה בפועל. הוא התקרב לאחד הבניינים, כנפו הימנית פוגעת בו וחותכת את שולי חלונות הזכוכית, האש שבערה בו חודרת לבניין מבלי חרטה.
  "מחזה מלהיב, הא?" אמר גאס. "אני מת על הבחורה הזו."
  המטוס המשיך בנפילתו הקודרת אך אפופת אש התופת ופגע בבניין נוסף, מפוצץ את פנימיותו, עורף את ראשו ועובר דרכו, כאילו דבר לא יוכל לעצור בעדו עוד. לקח לי כמה רגעים להבין שהמטוס עומד להתרסק ממש עלינו ושכדאי שנסתלק מכאן בהקדם האפשרי. התחלתי לצעוד לאחור, מעכל רק ברגעים ספורים את אשר מתרחש. "צריך לברוח מכאן!" צעקתי לגאס, אך הוא לא מש והמשיך להביט במחזה האימים. הגעתי לכביש, היה מאוד מאוחר ולכן אף מכונית לא הייתה אמורה לעבור בשעות הקרובות.
  המטוס החל להתקרב לאדמה, גלגליו השבורים נוגעים קודם, אך חוטמו לא איחר להגיע והמטוס החל להתגלגל קדימה ככדור אש בוער. "גאס!" צעקתי אליו, אך זה היה מאוחר מדיי. גם אם היה מתחיל לרוץ עכשיו, דבר לא היה מונע מקיומו להימחה יחד עם המכונית כנמלה מזערית מכף רגלו האימתנית של האדם. כעבור כמה עשרות מטרים, המטוס נעצר. התקרבתי לשם, מסתיר את עיניי מן האש האיומה שעיטרה כל חלקת דרך נכבדת, מחפש אחר ניצולים, אך יותר מכל, מחפש אחר פריסטין.
  ניגשתי לפיסת מתכת בוערת וכיביתי את האש עם סוליית נעליי. הרמתי את האובייקט ברגע שהתקרר מעט, ששימש לי כמקל וניגשתי אל חלק מן המטוס. תקעתי את המקל בציר של אחת מן הדלתות והיא נפתחה, פולטת גופות בוערות וחרוכות. עשן היתמר מכל עבר. "מישהו חי?" קראתי באימה, אך כצפוי, לא נשמעה כל תשובה. הסתרתי את פי עם שרוול חולצתי ונכנסתי פנימה – היה מאוד חנוק בפנים, אבל בער בי למצוא אדם חי אחד שיינצל מפי הזוועה שחוללה פריסטין. מישהו השתעל, או שהיה זה רק נדמה לי, ועיניי דמעו. התחיל להחניק בפנים יותר ויותר וניגשתי לחפש יציאה מבעד למסך העשן. ראיתי שהדלת נעלמה, ואולי נקברה בידי הלהבות. פניתי לאחור, מטפס על גופות בוערות ומזוודות מרוסקות וראיתי פרצה בקצה המסדרון. רק כשראשי הציץ החוצה, ומיד אחריו גם חלק מגופי, שראיתי אותה עומדת שם, עם הגב אליי, מול מסך הלהבות המבעירות כל חלקיק שפיות שעוד נותר בי.
  ואז מצאתי את עצמי ברחובות האורבנים המסואבים. אך הם היו נטושים. באוויר הקר השתרר שקט מוחלט. מופתי. כמו העולם היה ריק מאדם. לעיניי נגלתה צומת גדולה של רחובות, אך המראה שהונכח מולי הקפיא אותי במקומי. במרכז הצומת, איפה שפעם הייתה תנועה עמוסה של מכוניות שצופרות ללא הרף בתיעוב האנושי המוכר, ראיתי גופות. פירמידה בגובה של לפחות קילומטר שלם של גופות מרוסקות. רוחבה של הערימה היה גם כן בערך באורכו של קילומטר. היה זה תל חורבות של בשר, דם ועצמות אנושיות. השמיים ביערו את חורבן הקיום והאירו קלושות את הר הגופות האינסופי שעמד במרכז העיר ועל גבו ניצבה דמות בלתי מעורערת – הייתה זו פריסטין המותחת את ידיה לשמים כמו עוד רגע תתרומם אל על; עמוד של אש הכה בה ממקור נסתר ונשגב. רגליה מתיכות את הבשר שתחתיהן עם כל דריכה על גבי שובלי הגופות; כמו שטיח דמים אל עבר התופת. היא גיחכה באימה כשהיא מרימה בכל יד מן בדלי הגופות בשיערות את ראשן המעוות ביגון של ג'ולייט וג'סטין אשר לרגליה שכבו מרוסקות; זיכרונות חייהן ומותן ייחתמו לעד בין הלובן המצולק שבינות אצבעותיה.

‫חיי כשייכת לספקטרום האוטיסטי‬

• ‫הזאבים והכלב פרק עשירי‬

  פורסם: 10 בדצמבר 2010 16:11

  פרק עשירי

  החלטה קשה

  הזאבים החלו לטרוף מכרסמים , אך המחלות החלו להתפשט מחוץ לחווה . פיטר בא עם חליל .

  " הדרך הכי טובה היא לנסות לגרום לכל החולדות להסתלק , כמו באגדה מימי הביניים", אמרה קייטי.

  " דווקא יש לי אותו ".

  " מה ".

  " הנה החליל ".

  פיטר הראה את החליל לילדה .קייטי החלה לחלל בו . החולדות החלו לבוא אחריה .

  " יופי עכשיו הוציא אותן מכאן , אני גרמתי למגפת ",אמרה קייטי .

  " החליל שלך ".

  קייטי חללה והלכה לה , החליטה ללכת לשמורה . היה מחזה מעניין ילדה , עם כלב, מחללת בחליל והמוני חולדות אחריה . הזאבים באו אחריה לאכול את החולדות . קייטי לא ידעה . חבריה הזאבים גם הצטרפו . קייטי הגיע עמוק לתוך השמורה . קייטי חדלה לחלל . קייטי הסתובבה לאחור מופתעת . החולדות ברחו , אחריהן הזאבים כולל טימי .

  "שמע נעמן קייטי מחללת בחליל וכל החולדות אחריה כמו באגדה ", אמר מתי .

  " זה בטח גם יעבוד על הזאבים ", השיב נעמן .

  נעמן בעזרת ג'ק מצא את קייטי .

  " תני את החליל ואתן לך לחיות " , אמר נעמן .

  " לא ,אני יודעת מה אתה מנסה לעשות".

  " הפעם אתן לך לחיות , אבל תני לי את החליל ".

  קייטי ניסתה לברוח , קייטי ברחה. נעמן תפס אותה והחל לחלל בחליל .

  הזאבים חבריה של קייטי באו אל נעמן . קייטי בזריזות חטפה מנעמן את החליל .

  הזאבים לא הבינו מה קרה להם . הזאבים לאחר הפסקת החילול חדלו ללכת אחרי נעמן , החליל פעל גם על טימי . קייטי רצה עם החליל נעמן אחריה . קייטי זרקה את החליל מאחד לאחד . עד שנעמן הצליח לקחת מקייטי את החליל . חילל בחליל כל הזאבים אחריו מכל השמורה כולל כלבים . נעמן חפץ רק בזאבים . קייטי עמדה עצןבה ולא ידעה מה לעשות . לפי נביחות כלבה הבינה ,שנמן הלך לאזור שומם . גם טימי היה אם נעמן , כעט קייטי לבדה עם העולם .

  " חצוף , חיזר , מה אתה מתכונן לעשות לכל הזאבים ?" צרחה קייטי .

  קייסי שמעה את הצרחות ובאה מיד .

  לפני שקייסי באה פגשה קייטי אדם זר .

  " איך מגיעים לאיזור שבו יש חומות מאחורי השמורה " , שאלה קייטי .

  " לאיזו מטרה בדיוק ".

  " כדי להציל את הזאבים מאדם רע . אם אספר לא תאמין לי כלל".

  " או קי שתי את התה הזה ".

  קייטי שתתה , התה היה מר אבל היא החזיקה מעמד .

  " רק אדם מסויים בשם ויליאם ידע לענות לך הוא יודע הכול על

  השמורה .הוא האדם שייסד אותה ".

  " איך מגיעים אליו ", שאלה קייטי.

  " לכי מזרחה , עד שתראי שאין עוד , עצים ואז תלכי ימינה ".

  " תודה לך אדוני ". אמרה קייטי .

  קייטי רצה . אבל אז מתי ניסה להתנכל לה לבל תצליח להציל את הזאבים .

  אז קייסי הגיעה . מתי הספיק לטלטל את קייטי . קייטי צרחה . מתי זרק את קייטי . קייטי נפלה בחבטה . לא השמיע הגה . לא זזה ממקומה .

  הפומה תקפה מיד את האיש .

  " הרגת את החברה הכי טובה של י ".

  וקפצה עליו . האיש המופתע שמע רק קולות נעימה . לתקוף אותו היה קל כל כך עד שהתפרות הפומה מדוע לא תקפה אך אדם עד היום ?

  הפומה לא הרגה את האיש , היא רק נשכה אותו , לא פציעות קלות .

  " זה בסדר רק נפלתי ", אמרה קייטי.

  כלבי מתי החליטו להתנקם בקייטי . קייסי הרגה אחד מהם והשאר ברחו.

  " קייסי הצלת את חיי " , אמרה קייטי .

  קייטי מהרה אל ויליאם . עברה מעל גדרות וטיפסה על עצים שנפלו בצידי הדרך . לבסוף הגיעה .

  וילאם היה עם זאבים עיטים ואריה . קייטי לא פחדה .

  " שלום לך שמי קייטי באתי , מכיוון ששמעתי שאתה יודע הכול על השמורה . הזאבים

  בצרות ", אמרה קייטי .

  האריה הביט בה .

  " הוא אוהב לאכול ילדים ", אמר וילאם בצחוק .

  קייטי הבינה שמדובר בבדיחה .

  " טוב יש לך רק שני אפשריות . כל אפשרות מבטלת את ההפשרות השנייה ", אמר וילאם .

  " ואם אכשל ".

  " את תצטערי , אך אם את טבת לב וחכמה לא תכשלי ".

  וילאם הראה לה בכדור בדולך . את ביתה , משפתה וחוות ג'ו . האפשרות השנייה שראתה בכדור הבדולך הוא את הזאבים הכלואים .

  קייטי ראתה את סבל הזאבים וכן רצתה לחזור הביתה .היא התגעגע מאוד.

  " אני רוצה לעזור לזאבים ", אמרה קייטי .

  " בחרת באפשרות הנכונה " אמר וילאם.

  " איך אוכל לעזור להם ? החוואים בטח שומרים שם ",שאלה קייטי .

  " בעזרת כוחך , אין להם נשק , את זריזה וכחמה ותוכלי לברוח מהם ", אמר לה וילאם .

  " איך אתה יודע כל זאת עלי"?

  " אני מקיר אותך יותר ממה ,שאת יודעת , אני מדבר אם משהו וכבר יודע עליו פרטים ".

  קייטי לא הופתע משום שבעצמה ידעה פרטים על אנשים כשדיברה איתם .

  " את כל כך טובת לב ומיוחדת . אמרו לך פעם שאת מיוחדת ".

  "כן ", ענתה קייטי .

  וילאם הסביר לקייטי אך להגיע למקום השבי של הזאבים .

  וילאם נתן לקייטי מדים חסיני כדורים ,וכן נתן לה חרב להגנה עצמית .

  " בהצלחה בדרכך ", הודד אותה וילאם .

  " תודה ולהתראות " , השיבה לו קייטי .

  קייטי הלכה .

  קייטי ידעה מה עליה לעשות . היא קראה לקייסי . קייסי היגיעה .

  " צריך להציל את טימי והזאבים מנעמן . בואי איתי ", אמרה קייטי .

  הפומה צייתה לקייטי. קייטי וקייסי התקרבו למקום של שבי הזאבים.

  קייטי הסתתרה מתחת למבנה . היא מאוד רזה ולכן יכלה להכנס מתחת למבנה.

  " טוב שהילדה ההי לא באה ", אמר נעמן .

  " איך תבוא . כל הזאבים כאן . זהו אין לה כוח יותר , אמר בצחוק מתי .

  הפומה לא הרגה אותו .

  " זכור לי שבאה פומה ,כשהיינו על הצוק , אמר נעמן .

  " כן היא תקפה אותי ".

  נעמן היה נדהם , אך לא ענה .

  קייטי האזינה ולא התייחסה לענין .

  " קייסי היכוני ללכת קדימה ".

  הפומה התקדמה .

  " הנה היא , אמ;רו נעמן ומתי פה אחד .

  קייסי נעמה .

  " היזהר" , אמר מתי .

  נעמן הרים חרב .

  " ה , רק תתקרבי ותראי .

  קייטי תמיד מנצלת הזדמניות , אז היא החלה להתקרב לזאבים הכלואים .

  קייטי חששה מעט וגם הזאבים שלא הקירו אותה פחדו .

  " על תדאגו גורת האדם , הצילה את חיי להקתי מספר פעמים ", הרגיעם ג'סי .

  " לא צריך לתקוף אותה היא רוצה להציל אותנו , הוסיף ג'מי .

  " אני אעזור לכם להיפטר מהכלובים האלו ולהיות חופשיים כמו

  הרוח ", הסבירה קייטי.

  קייטי שיחררה אותם בעזרת האולר שלה .

  הזאבים חשבו רק על דבר אחד שצריך לעשות במיקרה כזה .

  לברוח .

  כל הזאבים ברחו בריחה מבוהלת .

  " תראה כל הזאבים בורחים ", אמר מתי .

  " לא " אמר בבהלה נעמן .

  נעמן לקח מיד את החליל והחל לנגן .

  זאת היתה התוכנית השניה של קייטי .

  כל הזאבים באו אל נעמן . נעמן החל ללכת לכיון הכלובים . קייטי רצה אליו ונתנה לו דחיפה חזקה . נעמן מעד מעט . בשל הפסקת הנגינה שוב ברחו בזאבים . הזאבים ידעו מי מהאנשים מסוכן .. מתי בא אך קייטי דחפה את נעמן על מתי . שניהם מעדו . מנען החליק ונפל על מתי . נעמן רץ אל קייטי וטפס אותה . הפומה התנפלה עליו . מתי ניסה להכות בפומה . ג'סי וג'מי התנפלו עליהם . קייטי ניצלה את ההיזדמנות וברחה .

  קייטי ישבה עצובה . הרי נעמר לה שלא תוכל לחזור לביתה . הזאבים , להקתו של ג'מי הביטו בה . הגיעה אדם רכוב על סוס , וילאם .

  " את יודעת לרכוב ".

  "כן ".

  " כך תגיעי הביתה , כל כבוד , על החוכמה וההתמדה ", אמר וילאם .

  קייטי רכבה על הסוס .

  קייטי היתה מאושרת במחשבתה לחזור הביתה . כל כך התגעגע לכול בני ביתה .

  פרק עשירי

  החלטה קשה

  הזאבים החלו לטרוף מכרסמים , אך המחלות החלו להתפשט מחוץ לחווה . פיטר בא עם חליל .

  " הדרך הכי טובה היא לנסות לגרום לכל החולדות להסתלק , כמו באגדה מימי הביניים", אמרה קייטי.

  " דווקא יש לי אותו ".

  " מה ".

  " הנה החליל ".

  פיטר הראה את החליל לילדה .קייטי החלה לחלל בו . החולדות החלו לבוא אחריה .

  " יופי עכשיו הוציא אותן מכאן , אני גרמתי למגפת ",אמרה קייטי .

  " החליל שלך ".

  קייטי חללה והלכה לה , החליטה ללכת לשמורה . היה מחזה מעניין ילדה , עם כלב, מחללת בחליל והמוני חולדות אחריה . הזאבים באו אחריה לאכול את החולדות . קייטי לא ידעה . חבריה הזאבים גם הצטרפו . קייטי הגיע עמוק לתוך השמורה . קייטי חדלה לחלל . קייטי הסתובבה לאחור מופתעת . החולדות ברחו , אחריהן הזאבים כולל טימי .

  "שמע נעמן קייטי מחללת בחליל וכל החולדות אחריה כמו באגדה ", אמר מתי .

  " זה בטח גם יעבוד על הזאבים ", השיב נעמן .

  נעמן בעזרת ג'ק מצא את קייטי .

  " תני את החליל ואתן לך לחיות " , אמר נעמן .

  " לא ,אני יודעת מה אתה מנסה לעשות".

  " הפעם אתן לך לחיות , אבל תני לי את החליל ".

  קייטי ניסתה לברוח , קייטי ברחה. נעמן תפס אותה והחל לחלל בחליל .

  הזאבים חבריה של קייטי באו אל נעמן . קייטי בזריזות חטפה מנעמן את החליל .

  הזאבים לא הבינו מה קרה להם . הזאבים לאחר הפסקת החילול חדלו ללכת אחרי נעמן , החליל פעל גם על טימי . קייטי רצה עם החליל נעמן אחריה . קייטי זרקה את החליל מאחד לאחד . עד שנעמן הצליח לקחת מקייטי את החליל . חילל בחליל כל הזאבים אחריו מכל השמורה כולל כלבים . נעמן חפץ רק בזאבים . קייטי עמדה עצןבה ולא ידעה מה לעשות . לפי נביחות כלבה הבינה ,שנמן הלך לאזור שומם . גם טימי היה אם נעמן , כעט קייטי לבדה עם העולם .

  " חצוף , חיזר , מה אתה מתכונן לעשות לכל הזאבים ?" צרחה קייטי .

  קייסי שמעה את הצרחות ובאה מיד .

  לפני שקייסי באה פגשה קייטי אדם זר .

  " איך מגיעים לאיזור שבו יש חומות מאחורי השמורה " , שאלה קייטי .

  " לאיזו מטרה בדיוק ".

  " כדי להציל את הזאבים מאדם רע . אם אספר לא תאמין לי כלל".

  " או קי שתי את התה הזה ".

  קייטי שתתה , התה היה מר אבל היא החזיקה מעמד .

  " רק אדם מסויים בשם ויליאם ידע לענות לך הוא יודע הכול על

  השמורה .הוא האדם שייסד אותה ".

  " איך מגיעים אליו ", שאלה קייטי.

  " לכי מזרחה , עד שתראי שאין עוד , עצים ואז תלכי ימינה ".

  " תודה לך אדוני ". אמרה קייטי .

  קייטי רצה . אבל אז מתי ניסה להתנכל לה לבל תצליח להציל את הזאבים .

  אז קייסי הגיעה . מתי הספיק לטלטל את קייטי . קייטי צרחה . מתי זרק את קייטי . קייטי נפלה בחבטה . לא השמיע הגה . לא זזה ממקומה .

  הפומה תקפה מיד את האיש .

  " הרגת את החברה הכי טובה של י ".

  וקפצה עליו . האיש המופתע שמע רק קולות נעימה . לתקוף אותו היה קל כל כך עד שהתפרות הפומה מדוע לא תקפה אך אדם עד היום ?

  הפומה לא הרגה את האיש , היא רק נשכה אותו , לא פציעות קלות .

  " זה בסדר רק נפלתי ", אמרה קייטי.

  כלבי מתי החליטו להתנקם בקייטי . קייסי הרגה אחד מהם והשאר ברחו.

  " קייסי הצלת את חיי " , אמרה קייטי .

  קייטי מהרה אל ויליאם . עברה מעל גדרות וטיפסה על עצים שנפלו בצידי הדרך . לבסוף הגיעה .

  וילאם היה עם זאבים עיטים ואריה . קייטי לא פחדה .

  " שלום לך שמי קייטי באתי , מכיוון ששמעתי שאתה יודע הכול על השמורה . הזאבים

  בצרות ", אמרה קייטי .

  האריה הביט בה .

  " הוא אוהב לאכול ילדים ", אמר וילאם בצחוק .

  קייטי הבינה שמדובר בבדיחה .

  " טוב יש לך רק שני אפשריות . כל אפשרות מבטלת את ההפשרות השנייה ", אמר וילאם .

  " ואם אכשל ".

  " את תצטערי , אך אם את טבת לב וחכמה לא תכשלי ".

  וילאם הראה לה בכדור בדולך . את ביתה , משפתה וחוות ג'ו . האפשרות השנייה שראתה בכדור הבדולך הוא את הזאבים הכלואים .

  קייטי ראתה את סבל הזאבים וכן רצתה לחזור הביתה .היא התגעגע מאוד.

  " אני רוצה לעזור לזאבים ", אמרה קייטי .

  " בחרת באפשרות הנכונה " אמר וילאם.

  " איך אוכל לעזור להם ? החוואים בטח שומרים שם ",שאלה קייטי .

  " בעזרת כוחך , אין להם נשק , את זריזה וכחמה ותוכלי לברוח מהם ", אמר לה וילאם .

  " איך אתה יודע כל זאת עלי"?

  " אני מקיר אותך יותר ממה ,שאת יודעת , אני מדבר אם משהו וכבר יודע עליו פרטים ".

  קייטי לא הופתע משום שבעצמה ידעה פרטים על אנשים כשדיברה איתם .

  " את כל כך טובת לב ומיוחדת . אמרו לך פעם שאת מיוחדת ".

  "כן ", ענתה קייטי .

  וילאם הסביר לקייטי אך להגיע למקום השבי של הזאבים .

  וילאם נתן לקייטי מדים חסיני כדורים ,וכן נתן לה חרב להגנה עצמית .

  " בהצלחה בדרכך ", הודד אותה וילאם .

  " תודה ולהתראות " , השיבה לו קייטי .

  קייטי הלכה .

  קייטי ידעה מה עליה לעשות . היא קראה לקייסי . קייסי היגיעה .

  " צריך להציל את טימי והזאבים מנעמן . בואי איתי ", אמרה קייטי .

  הפומה צייתה לקייטי. קייטי וקייסי התקרבו למקום של שבי הזאבים.

  קייטי הסתתרה מתחת למבנה . היא מאוד רזה ולכן יכלה להכנס מתחת למבנה.

  " טוב שהילדה ההי לא באה ", אמר נעמן .

  " איך תבוא . כל הזאבים כאן . זהו אין לה כוח יותר , אמר בצחוק מתי .

  הפומה לא הרגה אותו .

  " זכור לי שבאה פומה ,כשהיינו על הצוק , אמר נעמן .

  " כן היא תקפה אותי ".

  נעמן היה נדהם , אך לא ענה .

  קייטי האזינה ולא התייחסה לענין .

  " קייסי היכוני ללכת קדימה ".

  הפומה התקדמה .

  " הנה היא , אמ;רו נעמן ומתי פה אחד .

  קייסי נעמה .

  " היזהר" , אמר מתי .

  נעמן הרים חרב .

  " ה , רק תתקרבי ותראי .

  קייטי תמיד מנצלת הזדמניות , אז היא החלה להתקרב לזאבים הכלואים .

  קייטי חששה מעט וגם הזאבים שלא הקירו אותה פחדו .

  " על תדאגו גורת האדם , הצילה את חיי להקתי מספר פעמים ", הרגיעם ג'סי .

  " לא צריך לתקוף אותה היא רוצה להציל אותנו , הוסיף ג'מי .

  " אני אעזור לכם להיפטר מהכלובים האלו ולהיות חופשיים כמו

  הרוח ", הסבירה קייטי.

  קייטי שיחררה אותם בעזרת האולר שלה .

  הזאבים חשבו רק על דבר אחד שצריך לעשות במיקרה כזה .

  לברוח .

  כל הזאבים ברחו בריחה מבוהלת .

  " תראה כל הזאבים בורחים ", אמר מתי .

  " לא " אמר בבהלה נעמן .

  נעמן לקח מיד את החליל והחל לנגן .

  זאת היתה התוכנית השניה של קייטי .

  כל הזאבים באו אל נעמן . נעמן החל ללכת לכיון הכלובים . קייטי רצה אליו ונתנה לו דחיפה חזקה . נעמן מעד מעט . בשל הפסקת הנגינה שוב ברחו בזאבים . הזאבים ידעו מי מהאנשים מסוכן .. מתי בא אך קייטי דחפה את נעמן על מתי . שניהם מעדו . מנען החליק ונפל על מתי . נעמן רץ אל קייטי וטפס אותה . הפומה התנפלה עליו . מתי ניסה להכות בפומה . ג'סי וג'מי התנפלו עליהם . קייטי ניצלה את ההיזדמנות וברחה .

  קייטי ישבה עצובה . הרי נעמר לה שלא תוכל לחזור לביתה . הזאבים , להקתו של ג'מי הביטו בה . הגיעה אדם רכוב על סוס , וילאם .

  " את יודעת לרכוב ".

  "כן ".

  " כך תגיעי הביתה , כל כבוד , על החוכמה וההתמדה ", אמר וילאם .

  קייטי רכבה על הסוס .

  קייטי היתה מאושרת במחשבתה לחזור הביתה . כל כך התגעגע לכול בני ביתה .

• ‫הזאבים והכלב פרק תשיעי‬

  פורסם: 10 בדצמבר 2010 16:06

  פרק תשיעי

  מה היה קורה אילו לא היו טופים בעולם ?

  קייטי טיילה בחווה . ג'מי היה אתה . אחד החווים רצה להרוג אותו .

  " אם תסגירי אותו אבקש מהזאבים להפסיק לטרוף מכרסמים ואז הם יכלו את כל הגידולים ויהיו מגפות ", אמרה קייטי לאשה שלידה .

  האשה צחקה .

  האשה הסגירה את ג'מי .

  קייטי הצליחה להציל אותו .

  קייטי הלכה לשמורה .

  קייטי יללה לזאבים .

  הזאבים הגיעו .

  " מעכשיו אל תטרפו מכרסמים , אבל טרפו נחשים , חתולי בר וסמורים במקום. זאת נקמתי על כל מה שעשו החוואים לכם ",אמרה קייטי .

  " זה רעיון נהדר ", אמר יוסף .

  הזאבים ביצעו.

  קייטי ספרה לג'ו וביקשה ממנו לעזוב זמנית את החווה .

  החלו המכרסמים לחסל את כל הגידולים . החלו להיווצר מגפות .

  קייטי ביקרה כל יום . קייטי עדכנה את הזאבים בגידול חתולים והבאת נחשים .

  " מה קורה כאן כל המחלות שלא היו קיימים שנים חזרו , כל הגידולים חוסלו ".

  " יש רק אחת שיכולה להציל אותנו ", אמרה האישה .

  היא נזכרה ביום בו קייטי הזהירה אותה שאים תסגיר את הזאב יגיע אסון.

  האישה ביקשה מקייטי שתשחרר אותה מצרה זו .קייטי לא הסכימה עדיין .

  " מה לעשות . טורפים טורפים חיות חולת ופצועות . בלי טורפים יש מגפות והיה נניגמר החמצן מפני שרק הצמחים מייצרים אותו . אל תדאגי יש מחלות שעוברים דרך פרעושים של מכרסמים ",אמרה קייטי.

  לאחר זמן מה קייטי הסכימה .

  החוואים רצו לפגוע בקייטי. האישה הגנה עליה לא כי רצתה להיות טובת לב אלה רצתה את עזרתה של קייטי בסילוק המגפות .

  " כעט מגיע לי תשלום ",אמרה האישה .

  קייטי הביאה לה כל מיני צמחים .

  " מה זה הזבל הזה ".

  " אין לי כסף אין ", אמרה קייטי.

  לבסוף הסכימה קייטי לבקש מהזאבים לטרוף את המכרסמים .

  היא ביקשה מהזאבים לטרוף שוב את המכרסמים .

  החוואים למדו לקח ומאז הערכו את הזאבים .

  קייטי סיפרה לנעמן שהצייד הוא הגורם לכך שהזאבים טרפו חיות מבוייתות ושהזאבים הם אבותיהם של הכלבים . נעמן לא הקשיב .

  פרק תשיעי

  מה היה קורה אילו לא היו טופים בעולם ?

  קייטי טיילה בחווה . ג'מי היה אתה . אחד החווים רצה להרוג אותו .

  " אם תסגירי אותו אבקש מהזאבים להפסיק לטרוף מכרסמים ואז הם יכלו את כל הגידולים ויהיו מגפות ", אמרה קייטי לאשה שלידה .

  האשה צחקה .

  האשה הסגירה את ג'מי .

  קייטי הצליחה להציל אותו .

  קייטי הלכה לשמורה .

  קייטי יללה לזאבים .

  הזאבים הגיעו .

  " מעכשיו אל תטרפו מכרסמים , אבל טרפו נחשים , חתולי בר וסמורים במקום. זאת נקמתי על כל מה שעשו החוואים לכם ",אמרה קייטי .

  " זה רעיון נהדר ", אמר יוסף .

  הזאבים ביצעו.

  קייטי ספרה לג'ו וביקשה ממנו לעזוב זמנית את החווה .

  החלו המכרסמים לחסל את כל הגידולים . החלו להיווצר מגפות .

  קייטי ביקרה כל יום . קייטי עדכנה את הזאבים בגידול חתולים והבאת נחשים .

  " מה קורה כאן כל המחלות שלא היו קיימים שנים חזרו , כל הגידולים חוסלו ".

  " יש רק אחת שיכולה להציל אותנו ", אמרה האישה .

  היא נזכרה ביום בו קייטי הזהירה אותה שאים תסגיר את הזאב יגיע אסון.

  האישה ביקשה מקייטי שתשחרר אותה מצרה זו .קייטי לא הסכימה עדיין .

  " מה לעשות . טורפים טורפים חיות חולת ופצועות . בלי טורפים יש מגפות והיה נניגמר החמצן מפני שרק הצמחים מייצרים אותו . אל תדאגי יש מחלות שעוברים דרך פרעושים של מכרסמים ",אמרה קייטי.

  לאחר זמן מה קייטי הסכימה .

  החוואים רצו לפגוע בקייטי. האישה הגנה עליה לא כי רצתה להיות טובת לב אלה רצתה את עזרתה של קייטי בסילוק המגפות .

  " כעט מגיע לי תשלום ",אמרה האישה .

  קייטי הביאה לה כל מיני צמחים .

  " מה זה הזבל הזה ".

  " אין לי כסף אין ", אמרה קייטי.

  לבסוף הסכימה קייטי לבקש מהזאבים לטרוף את המכרסמים .

  היא ביקשה מהזאבים לטרוף שוב את המכרסמים .

  החוואים למדו לקח ומאז הערכו את הזאבים .

  קייטי סיפרה לנעמן שהצייד הוא הגורם לכך שהזאבים טרפו חיות מבוייתות ושהזאבים הם אבותיהם של הכלבים . נעמן לא הקשיב .

• ‫הזאבים והכלב פרק שמיני‬

  פורסם: 10 בדצמבר 2010 15:51

  פרק שמיני

  החוואים אינם מוותרים בקלות

  קייטי הלכה לסיבוב באופנים , היא הלכה למקום בשמורה בו לא היתה מעולם . הילדה החלה להיסבך ביער. קייטי ידעה שכל עליה לעשות כדי לא ללכת לאיבוד ולמצוא את דרכה כל מה שעליה לעשות הוא לדעת מאיזה כיוון היא באה . הכלב יכול היה להנחות את הילדה לאן

  ללכת ,אך היא רכבה לשם לבדה .הילדה זכרה שבאה מכיוון מזרח לכן חזרה מערבה . לקרת סוף הדרך קייטי מצאה נוף מאמם . לכן החליטה לסטות מעט מן הדרך .היו עצי דפנה , עצי דקל ,

  אורן . קייטי אהבה את הטבע . הילדה הביטה בפרחים היפים . היא המשיכה לסטות מן המסלול סומכת על כך שתחזור לכיוון מערב .

  לפתע הגיח מן היער דובה . הילדה בטעות התקרבה למערה שבה היה גור . הדובה רצתה להראות לפולש הזר מה זה . גם חדר לשטח וגם התקרב לגורים . דובה החלה להתנפל על הילדה . קייטי זרקה דבר מה מן הטיק . דובה החליטה לבדוק מה הדבר . קייטי ניסתה לנצל את הזדמנת ולברוח , אך לא הספיקה להימלט . הילדה עשתה עצמה מתה . דובה הרפתה ממנה . כך הצליחה קייטי לברוח משם . היא חזרה לכיוון החווה . טימי חיפש אותה . דובה הריח את הכלב. . היא החלה לתקוף את טימי . קייטי זרקה אבנים ליד הדובה . היא רק רצתה להפחיד את הדובה . הדובה עלה על שתיים ונעמה קייטי נבהלה וברחה . אינסטינג הציד התעורר קייטי וטימי נכנסו מתחת לפרצה צרה . הדב החל לחפור . הזאב ההודי עכב אחריהם . הזאב נהם והצליח להבריח את הדב . הילדה יצאה והזאב הלכך משם . קייטי התרחקה מן המקום . היא ראתה כלב עם ריר , נראה תוקפן . קייטי הבינה כל הסימנים מראים דבר אחד כלבת . טימי נבח .

  " לא טימי ברח "

  קייטי ברחה משם בצרחות .

  " הצילו הצילו כלב חולה בכלבת "

  אנשים הגיעו ולא הבינו במה מדובר .הכלב כמעט תפס את קייטי . הזאב התנפל עליו ונשך אותו . הכלב נלכד . הזאב ברח .

  " מהר צריך לחסן את הזאב נגד כלבת ", אמרה קייטי .

  " כן אבל איך נסיג אותו ", שאל אחד מהם .

  " אני אעשה זאת , אני אזרקתי אניביוטיקה לזאבים שנפצעו ממלכודות רגל ", אמרה קייטי.

  " יותר טוב תני לזאב ולזאבים אחרים בשר עם החיסון זה יותר יעזור "

  קייטי הקשיבה לו . הזאב לו נדבק בכלבת גם אחרי כמה שנים .

  קייטי לאחר ששמה בשר עם החיסון הפעיל נגד כלבת חזרה לחווה .

  קייטי סיירה בשמורה חשבה שהצייד עזב כבר שכן החיות החלו להתרבות. הצייד הצליח למנוע מטימי להתנפל עליו. קייטי טיפסה על צוק . לפתע מעדה . קייסי טיפסה אותה וכך הצילה את חייה .

  " היזהרי גורת אדם ", אמרה קייסי .

  קייטי היתה עם הפומה זמן מה ואז הלכה . היא הסוותה את עצמה כך שאפילו טימי לא היה יכול להריח אותה . היא גם מרחה על עצמה פרחים וצמחים אחרים .

  נעמן וויוי חיפשו אותה בעזרת הכלבים ולא הצליחו לגלות אותה . קייטי שרקה לזאבים . רודפי קייטי ברחו .

  הזאבים ריחרחו ולו יכלו למצוא את קייטי .

  " גורת אדם איכן את " ,אמרה דיינה .

  " אני כאן "ויצאה מבין הצמחים .

  קייטי ביקשה מהזאבים לדעת איך לקפוץ מגובה רב מבלי להפגע .

  הם לימדו אותה . דיאן ומייק ראו אותה השאת ההמונים והחלו לפחד . תמיד טענו שהזאבים בסוף יטרפו את קייטי . קייטי למדה איך לקפוץ מגובה רב מבלי

  להפגע .היא יכלה לקפוץ אפילו מגובה ארבע מטר מבלי להפגע .

  קייטי לאחר אימון החליטה לצפות בדגים , אז היא עלתה על עץ ממש חצי סנטימטר מן הנהר . קייטי אהבה לצפות בדגים ששוחים תחתיה . לפתע הבחינה בארנב . קייטי אהבה לרוץ אחרי ארנבות . קודם לכן החליקה קייטי ,ונפלה לנהר . הילדה שחתה בחזרה לחוף וטיפשה שוב על העץ . הארנב קיווה שקייטי תפול שוב לנהר . ילדה שנופלת למים זהו מראה משעשע מאוד . לקייטי היה קשה לצאת מהסבך של הענפים . לבסוף הצליחה . קייטי החלה לרוץ אחרי הארנב . קייטי תמיד רצה מאוד מהר יחסית לגובהה וגילה ,לכן תפסה אותו . היא לא רצתה לפגוע בו . קייטי רק ליטפה אותו ולאחר מכן שיחררה אותו . קייטי לאחר מכן הלכה לשחות עם טימי בנהר . לזאבים , חבריה של קייטי היה כעט רעיון חדש להשגת מזון . הם צדו את בעלי החיים שהלכו לנהר וכן צדו דגים . הזאבים התפעלו לראות את קייטי וטימי נהנים לשחות בנהר וכן לראות את קייטי שוחה וצוללת כמו דולפין. המים היו קרים . קייטי דווקא אהבה מים קרים .

  " גורת אדם איך את במים ", אמר המנהיג ג'סי .

  " חשבתי שזאבים שוחים במים ", ענתה קייטי .

  " כן ,אבל כשאנו רודפים אחרי טרף ", ענה ג'סי .

  " כלבים דווקא מאוד קשורים למים , ראה את טימי . טוב אני מאוד אוהבת מים . אני קורת לעצמי ילדת מים ", ענתה קייטי .

  " נראה לי שאת אוהבת להיות במים , מכיוון שאין לך שיער ופרווה ".

  קייטי צחקה והמשיכה לשחות בנהר הקר .

  קייטי רצה לפגר כדי שהנשרים יברחו . קייטי ממש אהבה לעשות זאת . הילדה מעולם לא ניטה חולה מזה .

  קייטי טפסה תמיד לטאות .

  " איך את מצליחה לטפוס אותם מבלי שיברחו לך ", שאל את קייטי ג'סי .

  " יש לי שיטות משלי , אני לא אגלה לך איך . צוד בעלי חיים זה לא ענייני", אמרה קייטי .

  הזאבים הפסיקו לטרוף חיות מבויתות .

  קייטי באמצע באימון נתקלה בצייד .

  הציד ניסה לתפוס את הילדה . קייטי טיפסה על עץ בזריזות של שימפנזה .

  "רדי מיד " , אמר הציד .

  קייטי קפצה על הציד המופתע והספיקה לרוץ ולעלות לעץ לידו .

  " אמרת לי לקפוץ אז קפצתי ".

  קייטי שרקה וברחה . הילדה רצה אל עבר הלוא נודע ,מקווה שהזאבים יגיעו במהרה . קייטי רצה בזיגזג וטיפסה על עץ בדיוק כמו קוף . יוווי לא היה יכול לרות מכייון שהרובה לא היה תכין באותו רגע .יוווי לא ידע כיצד לטפס על העץ . הוא הביט על קייטי מלמטה .

  " להגיד לך משהו , אתה יותר גרוע מהזאב באגדות שבהם הוא רע ", אמרה

  קייטי .

  יווי כעט ממש רתח , הוא חשף את שיניו מזעם כלפיה .

  הכלבים הם אלו שכיינו את יווי אל הילדה . כעט נהמו . הזאבים הגיעו מהר . ג'מי וג'סי ידעו איך לגרש את הכלבים השאר התנפלו על הציד המופתע .

  כשהזאבים תקפו את הכלבים ואת יווי קייטי נצלה את ההזדמנות וברחה . יווי ניסה לרות בה אך היא ברחה בזיגזג . הזאבים ברחו מרעש היריות . יוווי ניסה לרות בזאבים הבורחים . הם רצו בזיגזג .

  קייטי רצה ונתקלה בנעמן וחבורתו . קייטי טיפסה על עץ .
  " ילדה רעה רדי מהעץ מיד , זו לא בקשה זו פקודה ", אמר נעמן .

  קייטי קפצה עליו ורצה בזיגזג בזמן שהיא שורקת . קייטי טיפסה מהר על עץ ועברה לעץ אחר בחבל כמו טרזן.

  " לילדה הארורה הזאת תמיד יש שיטות לחמוק ממני ", אמר נעמן.

  הזאבים באו והחלו להתנפל על האנשים . נעמן ניסה לזרוק עליהם אבנים כדי להתגונן . הזאבים רצו בזיגזג . קייטי קפצה מן העץ וברחה .

  יוווי ראה את קייטי . הילדה הבחינה ביווי .

  "יש כאן מרוץ של חתול ועכבר אני רואה ".

  קייטי טיפסה על צוק והציד ניסה לתפוסה . הזאב ההודי הגיע .

  " חקה בטור אני ראשון ", אמר הזאב .

  הציד שמע נביחות כלביות .

  קייטי ליטפה את ג'ימי . הילדה החלה לספר אותו מעט .

  " גורת אדם מה את עושה לי ".

  " אל תדאג אני מקלה עילך מפני החום הנורא . אני מנסה שתראה יותר כמו רעים גרמני כדי שבני האדם לא ידעו שאתה זאב , ויחשבו שאתה כלב ".

  " הם יריחו ריח של זאב ".

  " לא , חוש הריח של בני מיני לא מפותח כמו שלך , הם הולכים לפי חוש הראייה בעיקר " .

  קייטי שמה לו את הקולר של טימי ושמה שרשרת . קייטי החלה ללכת .

  " מה לעשות עכשיו ?" שאל הזאב .

  הזאב מעולם לא ידע מה זה שרשרת .

  " לך איתי אל החווה לפגוש את גיין , ג'יין ואני חברות טובות".

  " אני כבר רוצה לראות אותה ".

  קייטי חזרה לחווה עם הזאב ההודי .

  " בוא זאב הודי בוא ".

  הזאב ריחרח את באיזור החדש לו . הזאב החל להסתובב . קייטי ידעה כאמור היכן הוא לפי ההרגשה בלבד כמן הרגת אנטילפתייה פנימית .

  הילדה , טימי והזאב הגיעו לחווה .

  קייטי עשתה עם הזאב סיור ארוך בחווה .

  " ג'יין הנה הבתי לך אותו ", אמרה קייטי .

  הזאב כל כך אהב את ג'יין וכל כך התגעגע אילה עד שהתעלם מקיומה של קייטי . לקייטי לא היה איכפת היא הבינה לליבו של ג'מי .

  ג'יין ליטפה אותו . דיאן היתה בשוק .

  " מה פתאום באת אם הזאב שאימה שלי הסתירה ".

  " זה למען ג'יין ", ענתה קייטי .

  מכיוון שדיאן כבר הכירה את הזאב גם היא ליטפה אותו .

  גם פרנק הצטרף , הזאב ופרנק היו ידידים טובים .

  "בבקשה על תגלו שמדובהר בזאב ",אמרה קייטי .

  הילדים האחרים הגיעו .

  " הי יש לך כלב חדש ", אמר מייק .

  " זה היה הכלב של ג'יין ", אמרה קייטי .

  " איזה כלה חתיך", אמר טדי .

  "נבח ", אמרה קייטי בשקט כדי שאף אחד לא ישמע .

  הזאב נבח כמו כלב .

  " עכשיו בבקשה כשכש בזנב ".

  הזאב חשב שמדובהר בביות .

  " מה את חושבת שאני באמת כלב " , נבח ג'מי ובכל זאת כשכש בזנב , אבל רק שלוש פעמים.

  קייטי ערכה עם הזאב סיור בעיר וסידרה את כל האנשים שמדובהר בכלב .

  הזאב חזר לשמורה , אל להקת הזאבים . קייטי אתו אך משהו ראה .

  " איזה זאב יפה ".

  הוא ניסה לרות בו , אך קייטי חסמה אותו .

  " ילדה טיפשה יכותי לרות בך ".

  " אני מעדיפה למות מאשר לעבד חבר נעמן המוכן לסכן את חיו ",ענתה קייטי .

  קייטי שחקה עם הילדים האחרים .

  "את רוצה קותלי חזיר ",אמרה מיכל .

  "לא אני יהודיה ", ענתה קייטי.

  "את יהודיה . עכשיו הבנתי למה את כל כך חכמה ".

  " היא כבר בבת מצווה ",אמרה דיינה .

  קייטי חייכה .

  " נראה שמצה חן בעיניך ", אמרה מיכל .

  " כן "

  " בואו ניסע לטיול , אני מקירה מקום נהדר ", אמרה מיכל .

  " בואו ניסע אתה " ,אמרה קייטי בהתלהבות .

  "קשה להאמין שהיא רק לא מזמן לא רצתה כלל קשר אתם ", אמרה דיינה .

  מיכל לקחה את משפחתה ואת קייטי , דיאן , מייק , ג'ו , דיינה וג'יין לטיול בשמורה אחרת בקולורדו.

  המקום היה נהדר ,אבל יש שם תנינים .

  קייטי ראתה את התננים . היא נזכרה בכל התקריות שלה אתם .

  " לא אני לא מוכנה לעבור את הנהר " , אמרה קייטי בפחד .

  מיכל וג'ו גררו את קייטי בכוח לסירה . באמצע ההפלגה תנין פגע בסירה . מייק נפל למים . קייטי באותו רגע שכחה את הפחד שלה וקפצה מיד למים . קייטי הספיקה לדחוף את מייק לסירה , אך כניסתה לעלות בעצמה התברר , שנעמן עקב אחריהם . נעמן ניסה לדחוף את קייטי למים בחזרה . קייטי כעט היתה במים . קייטי צללה על מנת לראות מתי התנין יתקרב אליה .

  " קייטי , או קייטי ", בכתה דיאן .

  קייטי ראתה את התנין פותח את פיו לעברה , אז שמה לו מקל בפה . קייטי שחתה ועלה על עץ . התנין הצליח להפתר מה מקל וטיפס גם הוא על העץ.

  " תנין לא אמור לטפס ", חשבה קייטי לעצמה .

  כשהתנין החל להתקרב אליה קייטי קפצה למים .

  " קייטי , קייטי ", בכתה דיאן .

  ג'ו מצא גלגל הצלה וכך חיה של קייטי ניצלו .

  לאחר מכן קייטי קיבלה פרס על כך שסיכנה את חייה תמורת משהו אחר .

  קייטי לא הבינה עד כמה היה המעשה שלה מעשה גבורה .

  " גיבורים ואמיצים , הם לא אילו שלו מפחדים .אלה אלו אנשים שנלחמים למרות הפחד ", אמרה דיינה .

  קייטי ידעה זאת , אבל לא חשבה מעולם שהיא גיבורה או אמיצה , גם כעט. הם המשיכו בטיול. בערב חזרו .

  קייטי הלכה בחושך עם הנחש . קייטי הלכה ועכבה אחרי החוואים בלי פנס כדי שלא יבחינו בה .

  לפתע שמעו קול . מיד הזיזו את הפנס לכיוון של הילדה . קייטי זזה בזריזות והספיקה לתחבה לפני שהאנשים הבחינו בה . הנחש הכיר את החוואים , אך הם לא יכלו לזהות אותו . הם תמיד פחדו מן הנחש . כולם פחדו ממנו רק קייטי לא פחדה בפגישה הראשונה . כל קבוצת הילדים כולל ג'ו ודיינה לא פחדו מן הנחש .

  הנחש התקרב וכרך את גופו סביבם .

  " משהו חלק מתפס עלי " , אמר פיטר .

  דיק העיר בפנס

  " זה נחש ", אמר דיק .

  " הצילו ", צרח פיטר .

  הנחש החל לכוך סביב כולם .

  קייטי אהבה את הנחש . הנחש להתפתל ביו החוואים בחשכה כך ניצלה קייטי.

  קייטי ברחה עים הנחש .

  למחרת חזרה לשמורה

  קייטי טיפסה על עץ גבוה . חבריו של נעמן באו פתאום מסביב . אחד מהם טיפס עליו . קייטי החליטה לקפוץ . היא היתה בגובה רב ולא יכלה לרדת למטה .

  היא קפצה מגובה חמש וחצי מטר . טימי הזעיק את ג'ו . קייטי רק חטפה שתף דם פנימי ברגל ושמו לה קרח על הרגל .

  קייטי החליטה בזמן זה לסדר את נעמו ויווי .

  קייטי באה לנעמן והתחבאה .

  " האו" , יללה קייטי כמו זאב אמיתי .

  כולם פחדו מאוד .

  " הצלו" ,צעק נעמן .

  " האו " ייללה שוב קייטי .

  נעמן והחברה ממש רעדו מפחד .

  יוווי גם רעשד מפחד . הם ברחו והתחבאו .

  קייטי יללה עוד מספר פעמים עד שהחלה לזייף .

  " מה זאת היתה קייטי, כשאתפוס אותה אני אראה לה ", אמר נעמן ממש בזעם .

  קייטי ברחה , אבל אז הגיעו הזאבים .

  קייטי לא האמינה למראה ענייה .

  "האו " , יילה שוב קייטי .

  " האו " , ענו הזאבים .

  מעז החלה קייטי לילל כמו זאב במקום לשרוק להם .

• ‫הזאבים והכלב פרק שביעי‬

  פורסם: 10 בדצמבר 2010 15:50

  הזאבים והכלב פרק שביעי

  פרק שבעי

  ג'יין ופרדי

  בין פרדי לג'יין היתה אהבה.

  ג'יין באה לכנס כרגיל . קייטי אירגנה משחק רביעייה . פרדי אהב זאת .

  טימי כישכש בזנב וניאה מרוצה . ג'ורג' גירגר והחל להתגרד . דבר לא הגיוני לראות כלב ופומה מסתדרים טוב מאוד .קייטי הוליכה את ג'וג' ואת טימי החוצה . וילי חיכה בחוץ . גם מייק ודיאן יצאו . פרדי ,ג'יין וטדי נשארו .

  " ג'יין בואי נעשה סיבוב בחווה ",אמר פרדי.

  " בסדר ", הסכימה ג'יין .

  הם הלכו בכל החווה . ג'יין הראתה לו הכל . קייטי באה .

  " הכל בסדר בואו לראות בית נטוש ", אמרה קייטי

  " לא ידעתי שיש לך בית " , אמר פרדי בפליאה .

  " כן אני יכולה ללכת אליו מתי שארצה , עד שבעלת הבית תמכור אותו ", ענתה קייטי.

  קייטי הזמינה את כל השאר חוץ מפרנק .

  הם הלכו לבית . קייטי פתחה את הדלת .

  "ווואו" ,אמרה קייטי כשעלתה במדרגות .

  היא אהבה לשמוע את ההד. ג'יין הביטה בנוף .

  " נהדר לראות זאת", אמרה ג'יין .

  לאחר זמן מה הגיע מתי עם נעמן . נעמן נכנס . הוא בא משום ,שזכר איך

  גילה ,שקייטי עזרה לזאבים להנצל ממנו .

  נעמן אך ראה את קייטי עם החברה רתח . הוא גם שנא אנשים שחורים בלי שום סיבה ניגלת לעין . הוא הסתלק משם רותח .

  נעמן בא לבעלת הבית לאחר שטילפן בטלפון .

  " יש בבית שלך ילדה . הילדה באה לשם תמיד " , סיפר נעמן .

  " אני ארשתי לה עד שאמכור את הבית אם בכלל ".

  " מדוע "?שאל נעמן .

  "הבית לא בשימוש והילדה לא מפריעה , לכן לא איכפת לי . בעצם מה זה עיינך ".

  ג'יין באה עם פרדי ושאר החברה לביתו של פרדי .

  לאחר שעה הגיעו הוריו של פרדי לבית .

  " שלום בני , מה שלמך "?שאל האב .

  " שלמי בסדר , אני רוצה שתכיר את חברי החדשים ", אמר פרדי.

  " יהיה נחמד להכיר אותם", ענה האב .

  "זאת קייטי", אמר פרדי .

  "שלום נעים להכיר אותך" .

  האב העריך את קייטי.

  פרדי הכיר לאביו ואימו את כולם .

  לאחר שראו הוריו של פרדי את היחסים בין בנם לג'יין החלו להיות מודאגים .

  הוריו של פרדי לא הסכימו לכך שפרדי יהיה חבר של ג'יין .

  " אתה צריך להפרד מג'יין " אמר האב .

  " למה "? שאל פרדי .

  " בין שחורים ללבנים יש הרבה בעיות"

  "מה זאת אומרת קייטי יהודיה ומייק נוצרי קתולי והם

  חברים", אמר פרדי .

  " לא מעניין אותי מה קייטי עושה ".

  אביו של פרדי לא רצה לשמוע כלל עוד .

  ג'יין ופרדי החלו להפגש בסתר .

  קייטי עזרה להם .

  " מה דעתכם לפגש בביתה של ג'יין ",הציעה קייטי.

  " זה רעיון מצויין ",אמרה ג'יין .

  " היגיע הזמן ,שאכיר את הוריך", אמר פרדי .

  קייטי , ג'יין , טדי ופרדי הגיעו לביתה של ג'יין .

  " ג'יין את הצלת את ג'ימי . מדוע את לא באה איתי לבקר אותו" ?

  " אני מפחדת מהזאבים האחרים , מה אם הם יטרפו אותי ", אמרה ג'יין .

  " את איתי , את ג'ו הזאבה לא טרפה כשניסה להציל את הגור שלה . היא הרי חשבה שג'ו רוצה לפגוע בגור שלה . אני הצלתי אותו הזאבים מקשיבים לי . זאבים פוחדים מבני אדם .כשהתקרבתי למכרות של הזאבים בגן הזואולוגי . הזאבים ברחו ממני מיד. אל תשכחי עוד שני דברים חשובים . קודם כל הציד והחוואים ניסו להרוג אותם , ולכן ברור שהם כעט מאוד פחדים מזרים . שני כל ג'מי כעט חלק מן הלהקה והוא הכי חזק שם הזאב יכול להגן עליך ", אמרה קייטי .

  " אני לא רוצה להסתכן . זאבים יכולים להיות אכזרים ", אמרה ג'יין .

  " מה זאת אומרת אז למה התחברת ואיך התחבר אל הזאב "?שאלה קייטי .

  " זה מפני שהיה בכלוב בודד .רק אחרי שהתחלתי לטפל בט בטחתי בו ", אמרה ג'יין .

  " לפי דעתי את מפחדת סתם אני יכולה לקרוא לזאב מרחוק ורק הוא יבוא ", אמרה קייטי .

  ג'יין המשיכה להתעקש .

  " אני לא הייתי מסתכן בכלל ", אמר טדי .

  השלישיה שיחקה שעה עד שהוריה של ג'יין הגיעו .

  את קייטי הם כבר מכירים ומאוד מעריכים .

  " מה עשית כל היום ג'יין שיחקתי עם חברים" ,אמרה ג'יין .

  " טוב תפרדי מהם יפה אני זקוקה לך היום ".

  ג'יין ניפרדה מהחברה .

  " ג'יין עזבי את השחורים האלו " .

  " מדוע "?

  " הם לא מתאימים לילדה כמוך".

  הוריה של ג'יין לא הסכימו לכך שפרדי יהיה חבר של ג'יין .

  ———————————–

  נעמן שנא שחורים וכן החליט ללכת לג'יין כדי לסדר אותה . הוא פגש את קייטי בכיוון לבית ג'יין . קייטי היתה בלי טימי קייטי ברחה .

  נעמן רדף אחרי קייטי . קייטי ברחה לכנסייה . הכומר היה הכומר של דיינה וג'ו . הכומר אהב יהודים .

  " נעמן רוצה לפגוע בי ",אמרה קייטי בעדינות .

  הכומר החביא את קייטי במחסן .

  נעמן היגיע.

  " אני מחפש אחרי ילדה , האים נכנסה "?שאל נעמן .

  "לא נכנסה שום ילדה ", ענה הכומר .

  נעמן הלך .

  " זה בסדר , אני ל א אוכל ילדים , מה שמך" ?

  " שמי קייטי".

  "הא קייטי היהודיה שאהבת חיות והתיידדה אם זאבים ופומה , ג'ו ודיינה כל הזמן מדברים עליך ", אמר הכומר.

  " שמי טומס ".
  לאחר ההקרות החל לחבב את הילדה .

  לאחר מכן החליט שקייטי צדקת גמורה . קייטי לא האמינה לו . הכומר לקח אותה אל חברו הרב .

  נעמן הוחרם מן החברה וגם נימאס לו מניסיון ציד הזאבים ומקייטי. לכן עזב את החווה . קייטי שמחה מאוד על כך . נעמן לא ידע שבזכות כך שניסה להרוג אותה

  קייטי למדה כמה דברים בחיים . ראשית לא לבטוח באנשים . לדעת להבדיל בין איש רע לאיש טוב. הכי חשוב , היא למדה איך לשרוד .

  אביו של פרדי ביקש מבנו להגיד שהם נהיו עניים מאוד . ג'יין נעצבה אל ליבה . קייטי מסרה לה את ההודעה . ג'יין באותו יום היתה חייבת לבקר את סבתה כך שלא יכלה לבקר את פרדי . קייטי באה לבקר חבר של הכומר וחבר של דיינה וג'ו . שם פגשה חבר של אביו של פרדי . הוא בא עם מכונית יקרה ומפוארת .

  "חברך רוקי עדיין חובב מכוניות", שאל דיק .

  " כן הוא עזר לי לקנות אותה ".

  כשהלך שאלה אותו קייטי :

  "כיצד יתכן הוא ממש הדרדר כספית ".

  " זה היה תירוץ כדי להפתר מילדה שחיזרה אחרי בנו ".

  קייטי היתה בשוק .

  קייטי כתבה מכתב לג'יין .

  הזאבים והכלב פרק שביעי

  פרק שבעי

  ג'יין ופרדי

  בין פרדי לג'יין היתה אהבה.

  ג'יין באה לכנס כרגיל . קייטי אירגנה משחק רביעייה . פרדי אהב זאת .

  טימי כישכש בזנב וניאה מרוצה . ג'ורג' גירגר והחל להתגרד . דבר לא הגיוני לראות כלב ופומה מסתדרים טוב מאוד .קייטי הוליכה את ג'וג' ואת טימי החוצה . וילי חיכה בחוץ . גם מייק ודיאן יצאו . פרדי ,ג'יין וטדי נשארו .

  " ג'יין בואי נעשה סיבוב בחווה ",אמר פרדי.

  " בסדר ", הסכימה ג'יין .

  הם הלכו בכל החווה . ג'יין הראתה לו הכל . קייטי באה .

  " הכל בסדר בואו לראות בית נטוש ", אמרה קייטי

  " לא ידעתי שיש לך בית " , אמר פרדי בפליאה .

  " כן אני יכולה ללכת אליו מתי שארצה , עד שבעלת הבית תמכור אותו ", ענתה קייטי.

  קייטי הזמינה את כל השאר חוץ מפרנק .

  הם הלכו לבית . קייטי פתחה את הדלת .

  "ווואו" ,אמרה קייטי כשעלתה במדרגות .

  היא אהבה לשמוע את ההד. ג'יין הביטה בנוף .

  " נהדר לראות זאת", אמרה ג'יין .

  לאחר זמן מה הגיע מתי עם נעמן . נעמן נכנס . הוא בא משום ,שזכר איך

  גילה ,שקייטי עזרה לזאבים להנצל ממנו .

  נעמן אך ראה את קייטי עם החברה רתח . הוא גם שנא אנשים שחורים בלי שום סיבה ניגלת לעין . הוא הסתלק משם רותח .

  נעמן בא לבעלת הבית לאחר שטילפן בטלפון .

  " יש בבית שלך ילדה . הילדה באה לשם תמיד " , סיפר נעמן .

  " אני ארשתי לה עד שאמכור את הבית אם בכלל ".

  " מדוע "?שאל נעמן .

  "הבית לא בשימוש והילדה לא מפריעה , לכן לא איכפת לי . בעצם מה זה עיינך ".

  ג'יין באה עם פרדי ושאר החברה לביתו של פרדי .

  לאחר שעה הגיעו הוריו של פרדי לבית .

  " שלום בני , מה שלמך "?שאל האב .

  " שלמי בסדר , אני רוצה שתכיר את חברי החדשים ", אמר פרדי.

  " יהיה נחמד להכיר אותם", ענה האב .

  "זאת קייטי", אמר פרדי .

  "שלום נעים להכיר אותך" .

  האב העריך את קייטי.

  פרדי הכיר לאביו ואימו את כולם .

  לאחר שראו הוריו של פרדי את היחסים בין בנם לג'יין החלו להיות מודאגים .

  הוריו של פרדי לא הסכימו לכך שפרדי יהיה חבר של ג'יין .

  " אתה צריך להפרד מג'יין " אמר האב .

  " למה "? שאל פרדי .

  " בין שחורים ללבנים יש הרבה בעיות"

  "מה זאת אומרת קייטי יהודיה ומייק נוצרי קתולי והם

  חברים", אמר פרדי .

  " לא מעניין אותי מה קייטי עושה ".

  אביו של פרדי לא רצה לשמוע כלל עוד .

  ג'יין ופרדי החלו להפגש בסתר .

  קייטי עזרה להם .

  " מה דעתכם לפגש בביתה של ג'יין ",הציעה קייטי.

  " זה רעיון מצויין ",אמרה ג'יין .

  " היגיע הזמן ,שאכיר את הוריך", אמר פרדי .

  קייטי , ג'יין , טדי ופרדי הגיעו לביתה של ג'יין .

  " ג'יין את הצלת את ג'ימי . מדוע את לא באה איתי לבקר אותו" ?

  " אני מפחדת מהזאבים האחרים , מה אם הם יטרפו אותי ", אמרה ג'יין .

  " את איתי , את ג'ו הזאבה לא טרפה כשניסה להציל את הגור שלה . היא הרי חשבה שג'ו רוצה לפגוע בגור שלה . אני הצלתי אותו הזאבים מקשיבים לי . זאבים פוחדים מבני אדם .כשהתקרבתי למכרות של הזאבים בגן הזואולוגי . הזאבים ברחו ממני מיד. אל תשכחי עוד שני דברים חשובים . קודם כל הציד והחוואים ניסו להרוג אותם , ולכן ברור שהם כעט מאוד פחדים מזרים . שני כל ג'מי כעט חלק מן הלהקה והוא הכי חזק שם הזאב יכול להגן עליך ", אמרה קייטי .

  " אני לא רוצה להסתכן . זאבים יכולים להיות אכזרים ", אמרה ג'יין .

  " מה זאת אומרת אז למה התחברת ואיך התחבר אל הזאב "?שאלה קייטי .

  " זה מפני שהיה בכלוב בודד .רק אחרי שהתחלתי לטפל בט בטחתי בו ", אמרה ג'יין .

  " לפי דעתי את מפחדת סתם אני יכולה לקרוא לזאב מרחוק ורק הוא יבוא ", אמרה קייטי .

  ג'יין המשיכה להתעקש .

  " אני לא הייתי מסתכן בכלל ", אמר טדי .

  השלישיה שיחקה שעה עד שהוריה של ג'יין הגיעו .

  את קייטי הם כבר מכירים ומאוד מעריכים .

  " מה עשית כל היום ג'יין שיחקתי עם חברים" ,אמרה ג'יין .

  " טוב תפרדי מהם יפה אני זקוקה לך היום ".

  ג'יין ניפרדה מהחברה .

  " ג'יין עזבי את השחורים האלו " .

  " מדוע "?

  " הם לא מתאימים לילדה כמוך".

  הוריה של ג'יין לא הסכימו לכך שפרדי יהיה חבר של ג'יין .

  ———————————–

  נעמן שנא שחורים וכן החליט ללכת לג'יין כדי לסדר אותה . הוא פגש את קייטי בכיוון לבית ג'יין . קייטי היתה בלי טימי קייטי ברחה .

  נעמן רדף אחרי קייטי . קייטי ברחה לכנסייה . הכומר היה הכומר של דיינה וג'ו . הכומר אהב יהודים .

  " נעמן רוצה לפגוע בי ",אמרה קייטי בעדינות .

  הכומר החביא את קייטי במחסן .

  נעמן היגיע.

  " אני מחפש אחרי ילדה , האים נכנסה "?שאל נעמן .

  "לא נכנסה שום ילדה ", ענה הכומר .

  נעמן הלך .

  " זה בסדר , אני ל א אוכל ילדים , מה שמך" ?

  " שמי קייטי".

  "הא קייטי היהודיה שאהבת חיות והתיידדה אם זאבים ופומה , ג'ו ודיינה כל הזמן מדברים עליך ", אמר הכומר.

  " שמי טומס ".
  לאחר ההקרות החל לחבב את הילדה .

  לאחר מכן החליט שקייטי צדקת גמורה . קייטי לא האמינה לו . הכומר לקח אותה אל חברו הרב .

  נעמן הוחרם מן החברה וגם נימאס לו מניסיון ציד הזאבים ומקייטי. לכן עזב את החווה . קייטי שמחה מאוד על כך . נעמן לא ידע שבזכות כך שניסה להרוג אותה

  קייטי למדה כמה דברים בחיים . ראשית לא לבטוח באנשים . לדעת להבדיל בין איש רע לאיש טוב. הכי חשוב , היא למדה איך לשרוד .

  אביו של פרדי ביקש מבנו להגיד שהם נהיו עניים מאוד . ג'יין נעצבה אל ליבה . קייטי מסרה לה את ההודעה . ג'יין באותו יום היתה חייבת לבקר את סבתה כך שלא יכלה לבקר את פרדי . קייטי באה לבקר חבר של הכומר וחבר של דיינה וג'ו . שם פגשה חבר של אביו של פרדי . הוא בא עם מכונית יקרה ומפוארת .

  "חברך רוקי עדיין חובב מכוניות", שאל דיק .

  " כן הוא עזר לי לקנות אותה ".

  כשהלך שאלה אותו קייטי :

  "כיצד יתכן הוא ממש הדרדר כספית ".

  " זה היה תירוץ כדי להפתר מילדה שחיזרה אחרי בנו ".

  קייטי היתה בשוק .

  קייטי כתבה מכתב לג'יין .

• ‫הזאבים והכלב פרק שישי‬

  פורסם: 10 בדצמבר 2010 11:11

  הזאבים והכלב פרק שישי

  פרק שישי

  קייטי מסתבכת

  קייטי מאוד אהבה את ג'ורג' הפומה . היא היתה אצל ג'ו או אצל דיינה במשך כל חופשת הקיץ . קייטי נהגה לטייל לשחק עם ג'ורג' , מייק , דיאן ופרנק . ג'ורג' התחיל רותוב לפחיד אנשים , כי לא סמך כלל על בני אדם . הוא שם לב שהם מפחדים ממנו , לכן התחיל להתקרב אליהם אבל לא כל כך קוב כמו שהתקרב אל קייטי . קייטי הלכה עם ג'ורג' לטיול ליד החווה . שני גברים שמנים ראו את הפומה המתקרב . הם נבהלו .

  " ג'ק תסתכל " , אמר יונתן . ג'ק היה עסוק בלהוציא אוכל מהצידנית .

  " ג'ק תראה , זה עניין רציני ".

  ג' ק הסתכל לבסוף . כשלוש מטר ממנו הלך והתקרב לו ג'ורג' . שניהם נבהלו ופחדו מאוד .

  " מה נעשה הוא יטרוף אותנו " .

  ג'ורג' המשיך להתקרב . יונתן וג'ק לא ידעו מה לעשות , כל כך נפחדים היו .

  " מה אתה עושה חצוף ", אמרה קייטי ורצה לשם .

  יונתן וג'ק היו בטוחים כבר שהגיע קיצם של חייהם .הם היו בטוחים כמו רב האנשים שפומה הנה חיה אכזרית , אך כשראו את קייטי מנסה לזיז אותו משם , הם לא ידעו מה לחשוב . קייטי ליטפה אותו .

  " מי את ?" שאל ג'ק .

  " אני קייטי , אני מתארחת בחווה של ג'ו . לקוגר קוראים ג'ורג" . הוא של בנו של ג'ו, מייק . הפקחים הרשו להם לגדל אותו . אל תדאגו ג'ורג' מאולף לגמרי ".

  " מה ההינו בטוחים שהוא עומד לטרוף אותנו ", אמר יונתן .

  " אל תדאגו הוא לא יפגע בכם . הוא לא סומך על בני אדם . הוא בא אלי באהבה . הוא התקרב אליכם על מנת להפחיד אתכם ".

  " את ילדה מיוחדת . אמרו לך פעם ", אמר ג'ק .

  " כן אמרו לי ".

  " בואי אלי יש לי כלב . אקח אותך איתי ", אמר יונתן .

  " לא אני ממהרת מאוד . באתי מכיוון ששמעתי צרחות ".

  " בסדר אל תבואי אלי ".

  היא נפרדה מהם יפה לשלום . היא המשיכה לטייל בשמורה . הילדה טיילה לאורך נהר . לפתע החליקה למים .בנהר היה זרם חזק . קייטי נפלה מיד למים . היא החלה להיסחף . טימי ניסה להציל אותה , אך הזרם החל לסחוף גם אותו .

  קייטי נאבקה על חייה . היא לא ויתרה אפילו רגע אחד . הזאבים הגיעו הם הבינו מה קרה . מייק ודיאן עברו דרך מקרה למקום . הם נדהמו ממה שראו עיניהם . קייטי נסחפת בנהר טימי מנסה להציל אותה . הכלב לא מצליח להגיע אליה .

  " קייטי " , אמרו דיאו ומייק פה אחד .

  קייטי ניסתה לצלול אך הזרם מתחת למים היה חזק מהזרם מעל המים . היא נסחפה יותר . היא ויתרה על כך . היא המשיכה להיאבק עם הזרם , היא לא ויתרה בשום פנים . היא לא רצתה למות ילדה .

  הזאבים הגיעו, הם החלו שוחים אל קייטי וטימי .

  "אוי לא , קייטי עומדת למות ", חשבו מייק וקייטי .

  הזאבים טפסו את קייטי ואת טימי . הם הצילו את חייהם . דיאן התקרבה לשם בחרדה .

  " לכו מפה רוצחים שכמותכם ", אמרה לזאבים הכעס .

  הזאבים הסתלקו.

  " הם הצילו את חיי . הם תמיד מצילים אותי . מאז שהצלתי את חייהם הם חברי הנאמנים".

  "זאבים הם בוגדים , רמאים וצמי דם . הם אכזרים ", אמרה דיאן .

  " לא נכון, אני יודעת זואולוגיה . אם הזאבים היו כאלה לא היו קיימים כלבים . אבותיהם של הכלבים היו זאבים ששוטטו …”

  " מספיק אם השטויות שלך קייטי . יום אחד הם יטרפו אותך ".

  " את זה עוד נראה ".

  קייטי חזרה עם טימי והילדים לחווה . בחווה קרה משהו מפתיע . פרנק בא אל קייטי ואמר :

  " תראי מה יש למייק ".

  " מייק מה רוצה ממני פרנק ".

  " לא משהוא מיוחד ".

  " מדוע דיברת אם קייטי על כך היא בטח תיבהל מאוד ", אמר מייק לפרנק .

  " היא אוהבת חיות , אוהבת לטאות. אז מדוע לא תאהב את הנחש שלך ".

  קייטי צותתה להם .

  " יש נחש אני רוצה לראות אותו ", אמרה בהתפעלות .

  מייק הראה את הנחש לילדה .

  " איזה סוג הוא ? הוא ארסי ?

  " הוא ארסי לא , מצאתי אותו פצוע , אז החלטתי לעזור לו".

  " את לא פוחדת ממנו ".

  " לא ".

  "ג'ו בא .

  " קייטי היום באים חברים שלי אני רוצה שיכירו אותך ".

  קייטי נדהמה . היא לא רצתה להכיר אנשים . לא רצתה כלל חברים חדשים .

  "יש להם ילד בן 11 וילדה בת 14 . זה שכבת הגיל שלך ", הוסיף ג'ו .

  " אני לא רוצה לראותם , אני צריכה לטפל בחיות . היום תורי ", התחמקה קייטי .

  " כדאי לך להכיר אותם . אני אטפל בחיות ", אמר ג'ו .

  " איך תטפל בחיות אם יש לך אורחים ", ענתה מיד קייטי .

  קייטי לא רצתה לשמוע את תגובתו של ג'ו . היא ברחה משם והחלה להאכיל את כל חיות החווה . ראשית ניגשה אל שיפ , הסוסה . אחר כך אל כלבים וכך הרות .

  חבריו של ג'ו הגיעו . כל כלבי החווה נבחו . כשמעה קייטי את נביחות הכלבים הלכה להסתתר . היא הביטה אל האנשים הקרבים אל החווה . קייטי החלה לא לחבב אורחים וכמוה כלבה טימי .

  " שלום משפחת קמרון" , אמרה בנימוס דיינה .

  " שלום לך גברתי . מי את ?" אמר פיטר .

  "שמי דיינה . אני חברתו של ג'ו " .

  " נהדר", ענתה קלוד .

  " איפה קייטי?" שאלה דיינה .

  " לא יודע היא אמרה שהיא תטפל בחיות ", ענה ג'ו .

  " היא טיפלה בחיות אני ראיתי ".

  " קייטי בואי ", צרח ג'ו .

  קייטי באה בניגוד גמור לרצונה .

  " הכירו זו קייטי . היא בת 12 ", אמרה דיינה .

  " קייטי הכירי זה …."

  " נעים להכיר אני פיטר , זו ביתי קלודה בת 14 . זהו בני , בן ה11 , ג'ון . זו אשתי מיכל ".

  " נעים מאוד להכיר אתכם ",אמרה קייטי ולחצה אל ידי כולם .

  " לעזור לך עם הטיפול בחיות ", אמרה מיכל והושיטה יד כדי לקחת את האוכל של החיות .

  " לא " אמרה קייטי מיד והזיזה את עצמה בזריזות רבה .

  " מה קרה לילדה הזו ?", שאל פיטר .

  " אל תתיחסו , לפני שלושה חודשים חטפו אותה ", אמרה דיינה . היא לא רצתה להבהיל אותם עוד לכן לא סיפרה על נעמן . על כך שהציד מנסה לקחת את נפשה של הילדה לא ידעה דיינה .

  " מה , חטפו אותה . זו ממש טראומה " , אמרה מיכל בתדהמה .

  " אל תדאגו זו היתה רק תגובה ראשונית זמנית , היא עוד מאט תתגבר על כך . היא יודעת שלא תפגעו בה לרעה " , ענה בביטחון ג'ו .

  האורחים החלו לסייר בחווה . קייטי לא רצתה כלל להכיר ולהתחבר עם הזרים . היא רצתה לברוח משם . קייטי הלכה עם טימי ווילי אל עבר האורוה של שיפ . היא החלה לשים עליה את הציוד לרכיבה . קייטי ברחה עם הסוסה לשדות . אחרי שעתיים היא הרגישה לא נעים . חרדה נפלה עליה . הרי צריך לכבד אורחים . דווקה במצבה צריכה היא לנסות ולהתחבר עם אנשים חדשים כדי להחזיר עליה את הביטחון שהיה לה קודם . קייטי חזרה בלי רצון איפה לחווה .

  בחווה ג'ו חיכה בכליון עניים לשובה של קייטי . כשחזרה לבסוף החליט לא לדבר איתה כלל על מה שעשתה . הוא הבין ללבה .

  ג'ו אמר שפעם גידלו באירופה ברדלסים" ,ספרו לקייטי דיאן ומייק .

  "תארו לכן אנשים הולכים עם ברדסים עם רצועות ברחוב . ברדליסים מבויתים נקשרים לאדם ככלב . היו בודאי גזעים שונים של ברדלסים . בדיוק כמו כלבים . תארו לכם ברדלס במקום סוס במרכבה , רק מרחק קצר " , אמרה קייטי .

  " לקייטי הזאת יש בדיחות , קייטי כדאי לך להופיעה בבמה " , אמר מייק .

  " אני רעבה" , אמרה קייטי . היא התחילה ללכת לכיוון המטבח . מייק רץ לקראתה .

  " קייטי חכי לארוחת הערב ".

  " לא " , ענתה קייטי .

  " בסדר נשחק ארץ חי צומח " , הסכימה לפתע .

  הם החלו לשחק , הם היו באות מ' . כשהיגיע תורה של קייטי אמרה : "חלב עזים " (מילק אוף גות באנגלית ) .

  " בחייך קייטי , זה לא ארץ . הפסדת ", אמר מייק .

  אחר כך האות פ' .

  " פיצה" , אמרה קייטי .

  " מספיק עם ההתחמקות שלך ", התעצבנה דיאן .

  עברו לאות ס' .

  " סויה ".

  " די קייטי ", אמרו דיאן ומייק פה אחד .

  "בואו לאכול" אמר ג'ו .

  " סוף סוף ",אמרה בשימחה קייטי .

  קייטי התחברה עם משפחת קמרון .

  למחרת הלכו לשמורה כולם , כן גם משפחת קמרון . דיאן התרחקה מכל הקבוצה . היא ראתה פומה , זו היתה קייסי . דיאן חשבה כרוב האנשים , שהקוגרים אכזרים . היא נבהלה מאוד , היא נסוגה לאחור בבהלה . קייטי לאומתה היתה עומדת ומנסה להפחיד את הפומה . אם מראים לטורף , שפוחדים אז מיד מסיק הטורף שמדובר בארוחה .

  קייסי הסתכלה על דיאן , היא החלה להתקרב אליה בדיוק כמו שהתקרבה אל קייטי לפני יותר משנתיים . קייטי עמדה , קייסי רק הסתכלה אל תוך עניה והלכה לדרכה . הפומה הבינה שדיאן פוחדת ממנה .

  " הצילו ", צעקה דיאן .

  בזכות שכיסתה קייטי את עיניה כאילו היא עיוורת . שמעה קייטי את דיאן צועקת . בלי לחשוב כלל רצה קייטי לכיוון הקול .

  " מה את עושה ממזרה שכמותך ", אמרה קייטי לקייסי .

  הפומה התקרבה אל קייטי .

  " היזהרי היא תהרוג אותך ", אמרה דיאן .

  קייטי לא התייחסה כלל . קייסי נהמה . קייטי לא פחדה כלל . קייטי מנעה מקייסי להתקרב אל דיאן . לבסוף קייסי ברחה . כולם הגיעו .

  " מה קרה לך "

  " אמה הפומה רצתה לטרוף אותי , קייטי הצילה את חיי ".

  " מה לא פחדת ".

  " הפומה חברה שלי ", ענתה בביטחון קייטי .

  "מה היא חברה שלך ", ענתה דיאן בשוק .

  כולם הופתעו חוץ מג'ו ודיינה .

  " כל הכבוד קייטי ", אמר ג'ו וסיפר על הידידות של קייטי עם הזאבים ועם ג'ורג' ,כן גם על קייסי .כולם חוץ מדיינה וג'ו נדהמו ממש מן הסיפור של ג'ו , הם החליטו שקייטי גיבורה . קייטי לעומת זאת מעולם לא חשבה את עצמה לגיבורה .

  הם המשיכו בסיור דיאן לא סטתה מן הדרך עוד כלל .

  קייטי ראתה ציפור פצועה , היא לקחה אותה אל חיכה . היא החלה ללכת אל החבריה , אך לפתע כלבה , טימי , נבח בתקיפות רבה . קייטי נבהלה , היא החלה לפחד . היא חששה מאוד שמדובר בנעמן או בצייד . כן נעמן ואדי הגיעו די מהר . העניין עם הציפור היתה מלכודת . נעמן הכין אותה טוב טוב לתפיסת קייטי .

  טימי התנפל עליהם . ג'ק ניסה לתקוף את טימי . טימי נלחם איתו . קייטי נצלה את ההזדמנות וברחה . אך נעמן תפס אותה , הוא החל לטלטל אותה . אז היא עשתה את עצמה מתה .

  " אדי הרגתי את הילדה הזו סוף כל סוף ", אמר בגאווה ובשמחה נעמן .

  קייטי השתחררה מן החולצה וברחה . היא היתה חסופה , כל הפיטמותיה היו חסופות לגמרי . היא עדיין לא מפותחת מינית מספיק , אז שדיה היו קטנים מאוד .

  " לעזאזל , קחי את החולצה בחזרה ילדה חצופה ", אמר נעמן . הוא זרק אליה את החולצה . קייטי תפסה את החולצה .

  " תודה ", אמרה קייטי וברחה . היא לבשה מהר את החולצה שלה .

  טימי ניצח בקרב , ג'ק נכנע . הוא שכב על גבו , מראה את כל בטנו ואת עבר מינו .

  קייטי רצה עם טימי בהחזיקה את הציפור הפצועה . מכונית פקחי שמורת , קייטי רצה לקראתם .

  " איזו ילדה מעצבנת זו " , אמר מיכאל .

  קייטי התקרבה אליהם .

  " נעמן מחוות ג'ו פגע בציפור הזו , כן הוא והציד ביחד מנסים להרוג זאבים ". היא הושיטה אליהם את הציפור .

  " תודה לך ילדה נחמדה ", אמר דוד בחיוך .

  קייטי נפרדה מהם יפה והלכה לה . היא חיפשה בעזרת חוש הריח של טימי את החבריה .

  " איזו ילדה נפרות וטובת לב בעלת נשמה טובה ,שיבח אותה מיכאל .

  קייטי חיפשה את החבריה . פתאום היא ראתה . ה ניסה לטרוף את קייטי ואת טימי . ה היא לטאה באורך שלושה מטר , היא מסוגלת שטרוף בני אדם .

  קייטי עשתה את עצמה ,שעצם רגלה השמאלית נשברה .

  " טימי שכח ממני ", אמרה קייטי .

  טימי רצה להציל את חייה של קייטי .

  " לא טימי לך תקרא לג'ו ".

  טימי הלך להזעיק עזרה בלי רצון , איפה . טימי רץ משאיר את קייטי לבדה לגורלה . הוא פגש את הזאבים . הוא נבח :

  " קייטי בצרה ה מנסה לטרוף אותה ".

  " בסדר נעזור לה היא הצילה את חיינו ", ענה מנהיג הלהקה .

  הזאבים רצו להציל את קייטי , לעומת זאת טימי רץ לקרוא לדיינה וג'ו .

  קייטי רצה מהר ובזרזות טיפסה על עץ פיקוס . היא חיכתה שהלטאה תטפס אחריה . הזאבים הגיעו , הנקבה השלטת עשתה את עצמה פצועה . הלטאה זחלה אליה .

  " דיינה , אוי דיינה , זאבה מצוייה ", צעקה בדאגה קייטי .היא קפצה מן העץ ורצה עם הזאבים.

  קייסי הגיעה והתנפלה על הלטאה והצילה את קייטי והזאבים .

  קייטי רצה לחפש את ג'ו . היא היתה חייבת לעבור נהר ,שיש בו תנינים .

  " אוי אני חייבת לעבור את הנהר הזה , הרי יש בו תנינים ", חשבה לעצמה קייטי.

  קייטי החלה לעשות קול של הציפור הזו , זה עבד התנינים ברחו והיא יכלה לשחות בנהר ללא חשש. מדפי פעם היא צללה לבדוק עם תנין בה , אך שום תנין לא הגיע. היא חצתה את הנהר בהצלחה .

  קייטי רצה משם מהר , מהר .

  הזאבים רצו בעזרת חוש הריח אל קייטי . טימי רץ אל ג'ו ודיינה . אך ראו את הכלב מבוהל הבינו מיד ,שקייטי בצרה . הוא נבח אליהם הסתובב והלך שלושה צעדים קדימה . הוא נעצר ונבח שוב .

  " הוא רוצה שנבוא איתו", אמר ג'ו .

  " נכון בטח קייטי בצרות , היא תמיד מסתבכת בצרות ", ענתה דיינה .

  " אוי ואבוי , אני באה אתכם ", אמרה דיאן .

  לבסוף כולם באו אחרי הכלב .

  ———————————-

  מתי , אחד מאנשי החווה בא .

  " אדי מת ", סיפר לנעמן .

  " מה , הפעם אני חייב להרוג את קייטי , מתברר כי הילדה הזאת רוצחת ", אמר נעמן ממש רותח .

  קייטי רצה דרומה בתקווה שתצליח לחזור אל ג'ו .

  הנוף היה מעממם אך היו לה דאגות רבות . היא המשיכה לרוץ בדאגה אל עבר הלא נודע . סכנות עורבות לה לבד . יש חיות טרף רעבות בשמורה .

  קייטי הבחינה בנעמן . היא רצה מהר אל הסלעים . הילדה החלה לטפס עליהן . למטה היה נראה האיזור שומם לגמרי . קייטי ראתה מלמעלה את גובה התאום . היא לא פחדה , לקייטי מעולם לא היה פחד גבהים . היא אהבה להביט מלמטה לנוף תוך כדי טיפוס .

  " הם לא יודעים לטפס כמוני על סלעים ", חשבה לעצמה קייטי.

  לפתע מעדה הילדה , היא החלה להחליק מהסלע הגבוה . נעמן שמח , חשב שנפתר מן הילדה .

  להפתעת כולם פומה רצה אל קייטי . כן זו היה קייסי , היא שמעה שקייטי בצרה ובאה מיד . הפומה תפסה את הילדה וטיפסה למעלה . חיי קייטי ניצלו . אך הפומה לא היחידה ששמעה את מצוקתה של הילדה .

  " תודה לך , הצלת את חיי ", אמרה קייטי לפומה .

  הפומה היתה נרגשת , היא הבינה מה אמרה קייטי .

  קייטי ליטפה את הפומה , היא המשיכה לטפס. לפתע מעדה שוב , רגליה היו באוויר , בין שמיים וארץ . ידיה החזיקו חזק בקצה הסלע .

  נעמן בעט בה על מנת להפיל אותה מטה .

  נקבת הזאבים השלטת שמעה את מצוקת הילדה , היא רצה שמה מהר . כשקייטי נפלה , הזאבה תפשה אותה כאילו מדובר בביתה שלה .

  " תהרגו אותה ",צרח נעמן .

  " אבל היא כבר מתה ", אמר מתי .

  נעמן לא התיחס והמשיך לצרוח . הוא גם ניסה לדחוף את הפומה לתאום .

  " תסלחי לי גברתי", אמר נעמן לפומה .

  הזאבה רצה למחילתה בפיה היתה קייטי . הזאבה הדומיננטית דיינה שמה את קייטי בעדינות על הרצפה .הגורים נגשו אליה . הם החלו לרחרח אותה. קייטי

  קמה , אך היתה בעמידת ארבע .

  " האנשים בטח ירדפו אחרו לכאן ", אמרה קייטי.

  " קייטי אז תשתיני הרי כמוני , הכלבים לא יכולים לסבול את ריח השטן של בני מינך ", אמרה דיינה .

  " מיד אמרה קייטי " .

  קייטי יצאה מהמחילה החלה ללכת .

  " רגע , לפי השתן שלי האנשים ידעו היכן אנחנו ויגלו את המעורה , והגורים בסכנה ", אמרה קייטי .

  "את צודקת לא חשבתי על כך , לפי חוש הריח שלהם ידעו היכן אנחנו " .

  בנתים כולם הלכו אחרי הכלב . ג'וי הוליך את כולם לטנדר .

  " עם הטנדר נגיע מהר יותר , יתכן שקייטי ממש בצרה .

  נעמן הגיע למעורה לפי העקבות של הזאבה . מיד אמר :"שלום לך קייטי ".

  נעמן החל לשרוף את המעורה עם גורים .

  קייטי והגורים , חוץ מגור אחד הספיקו לצאת מהצד השני . הגור יצא מהמעורה אך לא יכול היה לברוח , מכיון שכפות רגליו היו שרופות . נעמן תפס אותו והחל להכות אותו .

  קייטי מיד ניסתה לעזור לו . היא נשכה את נעמן עד זוב דם והכתה אותו רציני . קייטי הרימה את הגור בעדינות ולקחה אותו לנהר הקרוב למעורה .

  " אל תדאג גור אני אטפל בכך ".

  צבועים הריחו את הדם והגיעו למקום האירוע . הם עברו ליד קייטי . הצבועים חשבו שנעמן יהיה טרף קל יותר . הצבועים החלו להתנפל עליו . הוא הצליח להמלט.

  קייטי רחצה את רגלי הגור במים הקרים. הצבועים התקרבו אליה . אחד מהם ליקק את שפתיו . קייטי הבינה את הרמז לפי מבטיהם של הצבועים . היא מהר ברחה וטיפסה על עץ כשהגור בפיה .

  ג'וי וכולם הגיעו . טימי נבח .

  "תזהר טימי ראתי אתמול סרט טבע בו צבועים טרפו לביאה מכיוון ,שניסתה להגן על גוריה ".

  " קייטי " , אמרה בבכי דיאן מספר פעמים .
  ג'ו הגיע ונסע עם הטנדר לעבר הצבועים . הצבועים ברחו . קייטי נשארה על העץ.

  " קייטי רדי הם ברחו והביאי לי את הגור ", אמר ג'ו בבטחון לקייטי .

  קייטי היתה בטוחה שהצבועים מחכים שתרד . היא ירדה הביאה את הגור לג'ו ועלתה מיד החזרה למעלה . הזאבה השלטת כמו כל חיית בר נסתה לתקוף את ג'ו למען הגנת גורה . קייטי קפצה מיד למטה .

  " זה בסדר הוא רק מנסה להגן על הגור ", אמרה קייטי .

  נעמן לא ויתר והחליט לחטוף את הגור ג'ו ודיינה דחפו אותו הצידה . הזאבה נשכה את נאמן בצלעות החזה , ושלחה את כף רגלה השמאלית אל ג'ו .

  " הי היא מתנהגת כמו כלבת בית ,אמרה קייטי .

  הצבועים חזרו וחסמו את הגישה לעץ קייטי נסתה להמלט היא נחסמה משני הכיוונים .

  " עדיף למות בחנק מאשר , שהצבועים יוכלו אותי חיים ", חשבה קייטי לעצמה .

  " קייטי , צעקה שוב בבכי מספר פעמים דיאן .

  קייסי הגיע , היא שמעה את הצרחות והבכי . הפומה תקפה את הצבועים . כשהפומה התנפלה על הצבועים קייטי ניצלה את ההזדמנות וברחה . ג'ו לקח את קייטי לטנדר ביחד עם הגור וחזרו לחווה .

  " קייטי מדוע התרחקת מאתנו ", שאל ג'ו .

  " ראיתי צפור פצוע ה ורציתי לעזור , אך זאת היתה מלכודת של נעמן " .

  " מה הבחור הזה באמת הגזים הפעם , אך אפשר לעולל דבר שכזה ." , אמר בתדהמה .

  קייטי ספרה לו את כל הסיפור .

  הפעם היה לך מזל ,אך הזהרי בפעם הבאה .

  ג'ו , קייטי ודיינה לקחו את גור הזאבים לרוטינר .

  "שלום במה אפשר לעזור לכם ", שאל הרוטינר בחביבות .

  " בדוק את הגור הזה בבקשה , רגליו שרופות ", אמר דיינה .

  הרוטינר הביט ברגלי הגור. רגליו היו שרופות ממש . לא רק החלק החיצוני אלה חדר מתחת

  לעור .

  " איך קורה דבר כזה "? שאל הרוטינר .

  "משהו שרף מעורה של זאבים ", אמרה קייטי .

  " מרחו את המשכה הזאת בערב ", אמר הרוטינר ונתן משכה בשביל הגור .

  קייטי מרכה את המשכה על רגלי הגור כל יום בערב .

  כשהחלים החזירה קייטי את הגור ללהקת הזאבים .

  ——————————————————

  קייטי חשבה שאם תסע לקליפוניה יהיה לה שקט מהכל .

  " קייטי אל תקחי אתך את טימי , אי אפשר לחקת לשם כלב ", אמרה לה דיינה .
  " מה אני לא יכולה בלי טימי . רק הוא יכול להגן עלי שם " , ענתה קייטי .

  " את צודקת , יכול לקרות לך משהו שם . רצוי שתקחי את טימי ".

  היא טיילה שבוע עם מייק , גיין ודיאן .

  " עכשיו נלך לנוח ליד נהר ", אמר הנהג .

  הם חנו ליד נהר . קייטי נכנסה למים , היא קשורה למים .

  הגיעו שני אחים אפריקנים – אמריקנים , תושבי קולורדו .

  " שלום פרדי וטדי " , ברך אותם הנהג .

  " הכירו אלה הבנים של חבר מהעבודה ".

  קייטי החליטה הפעם כן לנסות לתחבר עם הזרים , שכן שניהם סובלים מגזענות כלפיהם .

  " שלום שמי קייטי בלום "

  " הלו שמי פרדי ואני בן 13 ".

  " אני בת 12 ", הוסיפה קייטי ".

  " שמי טדי ואני בן 14 ".

  לאחר ההקרות .

  " בואו אתנו וארחו לנו חברה עד שניסע ",הציע באדיבות הנהג .

  " בסדר ", אמרו שניהם פה אחד .

  כולם הלכו לאורך הנהר .

  " אפשר לשוט כאן ", שאלה קייטי .

  " כן אפשר לשכור שני סירות לכולנו ".

  הם איפה ערכו תחרות . קייטי , דיאן , גיין ומייק עם טימי בסירה אחד .

  שני הבנים והנהג והמדריך בסירה השניה . קייטי הגיעה ראשונה יש לה ניסיון רב בהשטת סירות .

  לאחר ההשטה גיין והבנים החלו לדבר ביניהם .

  " מאיזו משפחה באתם "

  " אנחנו ממשפחה טובה לא עניה מדי ולא עשירה מדי , אנחנו מוסלמים סונים "

  " אני גם ממשפחה טובה , אך חיי השתנו כמישהו כלא זאב ובמיוחד כשפגשתי ילדה מיוחדת " .

  גיין הצביע על קייטי .

  " ספרי לי קצת על עצמך ", אמר פרדי .

  " אני באתי מבית יהודי מסורתי , אני אוהבת חיות . טיפלתי בגור כלבים עזוב"

  היא הצביע על טימי .

  " אחרי כן התיידתי עם הזאב ,שנכלא לאחר שגיין שחררה אותו .הצלתי להקת זאבים מצייד בלתי חוקי מסיג גבול ומאז הם חברים שלי".

  " זה מאוד מרגש ומענייו ".

  גיין ופרדי אהבו אחד את השני.

  קייטי המשיכה לשוחח ולטייל עם הבנים .

  קייטי הזמינה אותם אל החווה והסבירה להם איך להגיע לחווה.

  כשקייטי חזרה לקולורדו , היא חזרה מהסיור באונייה. להפתעתה ראתה את מתי שם .היא ניסתה לשמור על קור רוח ולהתעלם ממנו .

  " אני אתנהג כאילו הוא לא נמצא כאן ", הרהרה הילדה .

  באמצע הסיור הנהר צילצל מתי לנעמן .

  "קייטי איתי באונייה, מה לעשות "

  " נהדר , בדיוק מה שצריך , יש לי תוכנית . נפגש בעוד חצי שעה שתהיה לקראת סיום הסיור ", אמר נעמן וסיפר לו תוכנית .

  לקראת סוף הסיור אמר מתי :

  " הילדה הזאת גנבת " והצביע על קייטי .

  " אני מעולם לא גנבתי " , אמרה קייטי .

  " היא גם ילדה שקרנית ", הוסיף מתי .

  " לא מה נגנב חפשו בדברים שלי "

  " לא ניגנב כלום , אבל חייבים לזרוק אותה כאן ".

  הנוסעים הפילו את קייטי לנהר .

  קייטי נופפה להם לשלום .

  קייטי שחתה בנהר. שם ראתה את אנשי נעמן . היא לא הצלחה לברוח ולא עזר לה קרב השרדות .

  החווים תקפו אותה , קייטי ניסתה להתגונן , היא ניסתה לתת מכות באשכים . האיש תקף אותה בחזרה . קייטי ניסתה לבעוט בו באשכים , אך הוא תפס את רגליה . כעט חא יכלה עוד להתגונן .

  " את הצלת את הזאבים שטרפו לנו כבשים . עכשיו תהי מזון שלהם ".

  הם קשרו אותה .

  קייטי הקשורה חשבה על כך שכשיגיעו הזאבים . החוואים יהרגו אותם . הילדה לא השמיע שם ציוץ כדי ששום חיה לא תשמע אותה .

  פתאום ראתה דרור עף .

  " רגע אני הרי הצלחתי לא פעם לדבר עם החיות ", חשבה לעצמה הילדה .

  " דרור יקר הזהר את כל חיות הטרף , שאנשים מנסים להרוג אותם באמצעות פתיון ילדה ".

  " בסדר ", ענה הדרור .

  הדרור עף רחוק .

  " היזהרו יש בסביבה אנשים הרוצים להרוג חיות דרך פתיון בגורה מבני מינם ".

  כל החיות הבינו שהם בסכנת חיים לכן ברחו .

  להקת הזאבים שקייטי הצילה, הבינה במה מדובר .הזאבים הלכו בעזרת הריח של הילדה שנשאר בסביבות המעורה . הם הגיעו . ג'סי המנהיג הלך אל האנשים .

  " תראה ",אמר אחד מהם .

  הוא ניסה לירות בו אך הזאב הצליח לחמוק ממנו . האיש החל לרדוף אחריו . ג'סי החליט לשחק תופסת כדי להקב את האנשים , ואז הזאבים יצילו את קייטי.

  הזאבים בנתיים הלכו אל קייטי ושיחררו אותה .

  הזאבים , חבריה הגיעו ושחררו אותה . הזאבים החלו להתנפל על האנשים .

  "לעזאזל מה קרה , אני לא מבין מה קרה ", אמר אחד מהם .

  קייטי נצלה את ההזדמנות וברחה .

  מתי בא וירה באוויר . כל הזאבים ברחו .

  הזאבים התנפלו על הסוסים . מתי ירה שוב . כל הזאבים ברחו מוץ מהזאב ההודי .

  נעמן הגיע . הזאבים הספיקו להרוג את אחד הסוסים . הזאב ההודי החל לאכול מן הסוס . נעמן רתח מזעם , ממש חשף שיניו מזעם . נעמן ירה לכיוון הזאב , אך לא פגע בו . הזאב עשה את עצמו מת ושכב על הריצפה כמת.

  " אתה רוצח והרגת את הזאב ", אמרה קייטי .

  נעמן ניסה לתפוס את קייטי , אך היא הצליחה לברוח . הזאבים רצו לעברו .

  קייטי חזרה לחווה .

  " קייטי , מה שלומך ?שאלו דיינה וג'ו.

  " בסדר גמור, תודה".

  "נו איך היה ",שאלה דיינה .

  " היה נהדר תודה "

  קייטי סיפרה חוויות מן הטיול ולא הזכירה את אשר אירה האונייה ואחריה .

  מתי היגיע .

  "הזאבים טרפו לנו סוס . הזאבים הם חיות אכזריות" .

  " הזאבים הם חיות ידו דיות ,הזאבים טרפו חיות בית רק בגלל שאין להם מה לאכל . האדם הוא היצור האכזר כאן . אתם רוצים רק להרוג ".החזירה לו קייטי

  בחזרה .

  " הזאבים טרפו את הסוס הכי טוב שלי "

  " רוצה לראות את החיה המסוכנת ביותר והאכזרית ביותר שחיתה אי פעם על פני האדמה ", אמרה קייטי .

  " כן ", אמר מתי .

  קייטי הלכה וחזרה מהר עם מראה . הילדה שמה את המראה מולו .

  " הנה החיה המסוכנת ביותר " , אמרה קייטי .

  מתי ראה את עצמו במראה .

  " מה ".

  " מה אתה רוצה החיה המסוכנת ביותר היא האדם ", אמרה קייטי ועוד הוסיפה .

  " מי שרוצה לראות את החיה המסוכנת ביותר כדי שיסתכל על עצמו במראה ".

  " קייטי את ילדה מטורפת"

  קייטי לא התייחסה כלל לדבריו והלכה ממנו. קייטי חשבה על דברים אחרים כמו צירוף פרדי וטדי לקבוצתם . קייטי כינסה את כולם .

  " בטיול נפגשתי עם שני ילדים שחורים , טדי ופרדי . הם שייכים לארץ הזאת . אני מתכוונת לצרף אותם לקבוצתנו.

  " כן אני בעד ", אמרה ג'יין .

  פרדי וג'ין התיידדו מאוד בטיול .

  קייטי הזמינה את שני הילדים והציגם לפני כולם .

  קייטי החליטה לנהל עם החברה דרך סודית של תקשורת היא המציעה שפה משלה שבה נהלה תקשורת עם הילדים ועם דיינה וג'ו . כל זאת על מנת שנעמן והחוואים האחרים לא יבינו אותה כלל. קייטי והחברה החלו לדבר בשפת הסתרים תמיד .

‫בשורת האפוקליפסה‬

• ‫בואו של הערפל‬

  פורסם: 19 בנובמבר 2010 3:44

  הוטחתי על האספלט הקפוא; פוצע את מרפקיי ואת ברכיי בחבולות מדממות. יכולתי לראות את העיר הנטושה מכל יצור חי שאי-פעם חשקה נפשו להתקיים. ערפל מגפתי פסע בין נבכי הקירות החרוכים והמתפוררים – כמו היו לו חיים אלמותיים משל עצמו. גשם של גופרית ירד מבעד לערפל. הטיפות טופפו על השלוליות ובערו בלהבות סגולות-כחולות שסירבו להיחדל. ניתרתי בין הטיפות, וכשלא הצלחתי נאלצתי לנער אותן ממני; מנקה את החורים המפוחמים הקטנים שנותרו בחולצתי. התקדמתי עוד כמה צעדים מבעד לחורבות של העולם שפעם היה פחות כאוטי ואז הגשם פסק. בפתאומיות. הבטתי לאחור וראיתי שמטר מאחורי הגשם ממשיך לרדת – כמו סומן קו בלתי נראה שאחריו אפילו הגשם לא העז להתקרב. לפניי נפערה תהום עמוקה, שנראתה כמו מפלי הניאגרה רק ללא המים. במקום הנוזל האטרקטיבי שהיה אמור לאפיין תהום שכזו היו להבות שפרצו מתוך לבה רותחת ומעל התהום עופפו בשמיים ספק מפלצות ספק יצורים שחורים שאפילו הגיהינום חשש מלשמר. ואז ראיתי אותו – או יש לומר, את זה – משהו שלא יכולתי לתאר במילים פשוטות או אפילו מורכבות. משהו שמילים בכל שפה שהיא לא יוכלו לתאר אי-פעם. האדמה כבר הייתה פעורה והדבר הזה התהווה מולי. התהווה כמו תמיד היה שם והתאדה כמו לא היה שם מעולם. ואז נשמע הקול שלו ציפיתי ולא ציפיתי בו-זמנית. היה זה קול מונוטוני וידעתי שהקול הזה בוקע משם. וזה לא היה סתם עוד קול מונוטוני ומרדים, אלא קריעת השמיים, המרחבים והזמן עם כל הברה שנפלטה. לא היו שם ממש מילים או הברות, אם להיות מדויק – עד כמה שדבר שכזה אפשרי ברגעים אלו; עמדתי מול התופת בהתגלמותה. אחרית הימים בעגה הכי לא דתית שאפשר. וכמו כל זה לא היה די והותר – מעליי, מסביבי, מתחתיי ומכל כיוון אפשרי – הערפל הפך לדמוי פה ושאג לחלל האוויר את מילות התוכחה שלו כשהפיל אותי על האדמה החרוכה. בשמיים התחוללה סופה עצומה ומערבולת זמן מתכתית ששאבה את כל החומרים האורגנים מן האדמה. ומאחוריי החלו לפעום הבזקים מהירים ואפלים כגלים המכים בסלעים בוערים ואני התחלתי לרוץ מבלי לחשוב. לוע הערפל רודף אחריי, בולע מכוניות ובניינים כאילו היו מתאבנים לארוחת בין ערביים. הכביש עליו רצתי החל להתנועע ומבט מהיר לאחור חשף כי האדמה החלה להתקפל כגל צונאמי עצום ומאחוריה נותרו רק הרס ואש ותימרות עשן כשהכול התפורר ונמוג סביבי.

  

  "תחזיק אותי", היא דרשה, אך לפני שהספיקה לאחוז בי חזק, תמרור עצור שהיה נטוי לידינו ניתק מבסיסו והוטח חזק בראשה; היא נפלה אל זרועותיי כשדמה הותז בערפול חושים. אני מרגיש כיצד העולם מתפורר ממקומו. אני רואה מכוניות עפות זו לתוך זו, האספלט מהכביש מתקלף. סדקים מתחילים להתפשט ברצפה. הבד מבגדינו נקרע ופיסות מעורנו מתפוררות מעלה אל עבר הלא-ידוע. אני מרגיש כיצד שיערי מאבד מאחיזתו ונתלש ממקומו הראוי, כיצד איבריי מתחילים להתבקע ולהיחלל. אני יושב שם מחובק עם מה שנותר ממנה; פניה עיסת בשר מדממת בתהליכי ריקבון, פיסות מפניה היפות מתפרקות בזו אחר זו. לא בטוח מה מצבי, אם אני כבר עצמות בלויות בתהליכי התאפרות. האגן שלה נצמד אלי ואני מבין שאני בתוכה; לא התכוונתי לעזוב אותה, לא ברגעינו האחרונים. אנחנו חבוקים גם כשאנחנו נתלשים מעלה אל עבר האימה המטורפת ביותר שיכולנו להכיל.

• ‫Multiverse‬

  פורסם: 19 באוקטובר 2010 13:44

  מכניקת הקוונטים מחלקת את העולם לשני חלקים: המערכת שנבחנת ושאר העולם, שמכיל את הצופה. המערכת מרחפת במצב רפאים של כמעט-קיום (סופרפוזיציה) שנוצר מרשת של אפשרויות עד שהצופה מבצע מדידה – וזה מפחית אותה למציאות אחת בלבד.

  הקוסמולוגיה סובלת מהפרדוקס ששום צופה לא יכול להיות מחוץ ליקום – כך שהיקום נידון לבלות את הנצח כלא יותר מאפשרות מעורפלת. הלקח מהקוסמולוגיה הקוונטית היא שאנו לא יכולים לדבר על היקום כמכלול, אלא רק על מה שהצופה שבתוכו יכול למדוד. כשמשליכים זאת על היקומים המקבילים (Multiverse), מה שמשנה הוא לא המספר הכולל של היקומים האפשריים, אלא מספר היקומים שצופה אחד מסוגל לזהות.

  תיאוריית היקומים המקבילים מציגה את הסוגיה בה מערכת שנצפית מציגה את כל המצבים האפשריים עבור כל הצופים האפשריים. לפי פרשנות זו, צפייה במערכת לא משנה את התנהגותה – היא רק עונה על השאלה של באילו מן היקומים הצופה\ים נמצא\ים בהם: בחלק מהיקומים הצופה בוחן תוצאה אחת מתוך מצב אחד של המערכת, ובאחרים הצופה בוחן תוצאה אחרת של מצב אחר של המערכת.

  לפי פרשנותו של הפיזיקאי יו אוורט, ביצוע מדידה מפצלת את היקום שלנו לגירסאות מקבילות שקיימות בתחום קוונטי אבסטרקטי, וכל התוצאות האפשריות מתקיימות איפשהו בכל זאת. עם כל גירסה של היקום, מתקיימות גירסאות אלטרנטיביות של אנשים, או יש לומר, "כפילים" של מי שאנו כרגע (המכונים בלעז – דופלגנגרים). אולי חלקם קוראים את הפוסט הזה במקביל אליכם, ואולי חלקם מפסיקים אותו עכשיו (או הפסיקו בפסקה הקודמת). לפי פרשנות זו, כפילים מסוימים של אנשים ישיגו תוצאה אפשרית אחת ואחרים תוצאה אפשרית אחרת ואינם מודעים לאפשרויות האחרות של התוצאות הפוטנציאליות. כמו לשלוף אובייקט רנדומלי משק אטום. אתם לא יכולים לדעת מה יצא לכם, אבל גירסאות אחרות שלכם מוציאות אובייקטים אחרים (או את אותו אובייקט כמוכם, אבל מגיבות אחרת לאיך שאתם מגיבים אליו). אז במקום צופה אחד שאינו מודע לתוצאות מעשיו האפשריים, צופים רבים אחרים מקבלים תוצאות שונות ואי-הוודאות הקוונטית מגיעה מכך שאינכם יודעים איזה סוג צופים אתם (ומה יקרה לכם באותו הרגע – הככל הנראה, "רנדומלי" לחלוטין).

  כמובן ש"תערו של אוקהאם" שולל את כל זה, אבל לדעתי זו צרות אופקים שדומה בהרבה לביהייביוריזם הישן (כשגרס שאין להתייחס לאינטרוספקציה משום שאין אנו מבינים אותה ואת מורכבותה). אלמלא ניסויי מחשבה או תיאוריות פילוסופיות כגון אלו, לא היינו מגיעים להרבה מאוד הצלחות מדעיות של היום (ובהמשך).

• ‫חלום חורבני‬

  פורסם: 5 באוקטובר 2010 12:03

  חלמתי חלום; ובחלום הזה הייתי עד לחורבן כדור הארץ, לסוף העולם הבן-תמותתי, לקץ החיים אותם כולנו כה משוועים להחזיק. הטכנולוגיה הכה אדירה שבה אנו נאחזים כדי להתאכזר אחד לשני התמעטה לכדי מלמולים ורבלים ומחוות פנים עצובות.

  האנושות שלנו מתדרדרת. כולכם יודעים שסופנו יגיע במובן זה או אחר. זה תמיד נעים להתכחש לכך ולהרגיש חזק ואלוהי. אתם כלום. אתם אפסים. אתם בורג קטן במערכת קיומית גדולה. כדוה"א עובר תהפוכות כבר מיליוני שנים. זוהי מחזוריות קוסמית שאין לנו יד או חצי יד בכך. עידן הקרח היה בלתי נמנע, אנחנו מתקדמים לקראת עידן האש שבו האנושות תמחה מעל פני האדמה, אחריה יגיע שוב עידן הקרח ולאחריו האנושות תתקיים מחדש, ואולי לא – אולי משהו אחר בעל אינטליגנציה יחיה כאן. ואם יהיה לו איזשהו רמז אנושי אז האנושות על כל טיפשותה תפשע שוב ותהרוס את עצמה כמו שהיא רגילה לעשות. האנושות מכחידה את בעלי החיים בשביל לספק לעצמה בידור ועינוג גסטרונומי. יותר ויותר בע"ח נכחדים עבור ביגוד והלבשה והעולם האנושי ממשיך לשתוק ולחייך בשיניים מדממות. כמובן שכשבע"ח יתחילו להיכחד לחלוטין, האנושות תפנה אל עצמה ותשנה את טעמה לקניבליזם. כשאין מה לאכול, אוכלים אחד את השני – מקרים כאלו קרו בעבר ומתועדים היטב. לבסוף לא יישאר את מי לאכול. נכון לעכשיו, ההאצה הטכנולוגית אמנם עושה טוב לתאגידים הגדולים ששולטים בכם ביד רמה ומקציבים לכם את דרך החיים, האופנה והצרכנות שלכם – ואתם בולעים כל דבר שהם מאכילים אתכם ושמחים בחלקכם. חלקנו לא שמחים בחלקנו ורוצים יותר. חלקנו מסתפקים בפחות. חלקנו לא מצליחים להתקיים בכלל. הטכנולוגיה מספקת לנו אכזריות בקנה מידה ווירטואלי יותר. הפעם לא צריך לצאת מגדרנו כדי להסביר למחזר שאיננו מעוניינים בו יותר. הפעם אפשר פשוט להתעלם מהודעותיו. התדרדרנו למחוות בהמתיות של התעלמות גורפת מאנשים הדומים לנו בגלל גזענות תוכנית. אם מישהו אמר לנו שלום טיפה עקום – הוא מחוק. אם מישהו חייך לעברנו בצורה לא מספיק מרשימה – מחוק. אם מישהו כתב על עצמו פרטים קצת יותר מדיי מושכים – מחוק. יש לנו סטנדרטיים מאוד מחמירים – ולמה? למה לכל הרוחות הפכנו להיות כמו הסלקטורים במפעל ייצור של תוכנית הריאליטי הפרטית שלנו בה נוכל להחליט ולקבוע מה ילך לשחיטה ומה יכול להתקדם צעד אחד קדימה ולעלות שלב. אדם שאנו דוחים מבחינתנו – הוא רק מילים כתובות שנעלמות מהמסך. אבל לאותו אדם יש רגשות וכאבים לא פחות מאיתנו (אם לא יותר, ככל הנראה), ואנו מכחישים זאת בעזרת "פלאי הטכנולוגיה". זוהי זריקת התעוררות לכם, אנשים, נשים וטף. שימו לב להתנהגותכם. זמננו כאן קצר מכפי שנוכל להכיל, בואו ננצל אותו למען החיים ולא למען החורבן. תוכיחו שאנו באמת אנושיים.

• ‫התחת המדבר – מתוך ארוחה עירומה / וויליאם ס. בורוז‬

  פורסם: 30 בספטמבר 2010 5:44

  האם אי-פעם סיפרתי לך על האדם שלימד את התחת שלו לדבר? כל אזור הבטן התחתונה שלו זזה למעלה ולמטה והמילים נחפרו החוצה כפלוצים. זה לא היה כמו שום דבר שאי-פעם שמעתי. לדיבור של התחת הזה היה סוג של תדר קיבתי. זה הכה בך בדיוק שם למטה וגרם לך לרצות להתפנות. אתה מכיר את זה שאפטר-שייב ישן דוחק בך וזה מרגיש קר בפנים, ואתה יודע שכל מה שאתה צריך לעשות זה להשתחרר? ובכן הדיבור הזה הכה בך בדיוק שם למטה. קול מבעבע, מעובה ומעופש, קול שאפשר להריח. האיש הזה עבד בקרניבל, אתה מבין, וכשהתחיל עם זה זה היה כמו מופע של פיתום מכובד. מאוד מצחיק, גם, לפחות בהתחלה. היה לו מספר שלו קרא "הזקן הטוב" שהיה להיט, אני אומר לך. שכחתי את הרוב אבל זה היה חכם. כמו למשל, "הו, אני אומר, האם אתה עדיין שם למטה, זקן שכמותך?" – "נה, הייתי צריך לשחרר את עצמי."

  אחרי כמה זמן התחת התחיל לדבר עבור עצמו. הוא היה נכנס בלי שום דבר מוכן והתחת שלו היה מדבב וזורק את הבדיחות בחזרה אליו בכל פעם. ואז זה פיתח סוג של שיני ווים מחוספסים מעוגלים פנימה והתחיל לאכול. הוא חשב שזה חמוד בהתחלה ובנה מופע סביב זה. אבל התחת אכל את דרכו דרך המכנס והתחיל לדבר ברחובות, צועק החוצה שהוא רוצה שיוויון זכויות. הוא גם היה משתכר, ואז היו לו התקפי בכי שאף אחד לא אוהב אותו ושהוא רוצה שינשקו אותו באותו אופן כמו כל פה. לבסוף זה דיבר מהבוקר עד הלילה. יכולת לשמוע אותו מהצד השני של הרחוב צועק עליו שישתוק, ואז מכה אותו עם אגרופיו, תוקע נרות בתוכו, אבל שום דבר לא היה מספיק טוב והתחת אמר לו: "אתה תהיה זה שישתוק בסוף. לא אני. בגלל שאנחנו לא צריכים אותך כאן יותר. אני יכול לדבר ולאכול וגם לחרבן."

  אחרי זה הוא התעורר עם מעטפת ג'ל שקופה כמו זנב ראשנים מסביב לפיו. הג'לי הזה היה מה שהמדענים היו קוראים 'רקמה בלתי מובחנת", שגדלה על כל סוג של בשר על הגוף האנושי. הוא היה קורע את זה מפיו והשאריות היו נדבקות לידיו כמו דלק-ג'לי בוער וממשיך לגדול שם, גדל בכל מקום עליו כמו גוש עיסתי. לבסוף, פיו נחסם לחלוטין, וכל ראשו נכרת באופן ספונטני – חוץ מעיניו, אתה מבין. זה הדבר היחיד שהתחת לא יכול היה לעשות – לראות. הוא היה זקוק לעיניים. אבל הסתעפויות העצבים נחסמו ונפלשו והתנוונו כך שהמוח לא יכול היה לתת יותר פקודות. הוא היה כלוא בתוך הגולגולת, חתום לחלוטין. לרגעים מסוימים יכולת לראות את הסבל השקט וחסר האונים של המוח מאחורי העיניים. ואז לבסוף המוח ככל הנראה גווע, בגלל שהעיניים נכבו, ולא היה בהן יותר רגש מאשר עיני הסרטן בסופו של הגבעול.

• ‫פריסטין – אחרית הימים; ארץ הבדולח המרוסקת‬

  פורסם: 29 בספטמבר 2010 3:41

  היא מוצצת את הלשון שלי בתוך פיה בעודה מותירה את עיניה פעורות בכדי שתוכל לבהות לתוכי עם עיניה הכתומות-שזופות. ואז היא מושכת עצמה הרחק ממני ונותנת לי למצוץ את אחת מהראסטות שלה כמו הייתה זין. השיער העטוף במתכת מרגיש קשה על הלשון שלי, והטעם שלו פשוט נוראי, אבל אני יכול להרגיש שזה מגרה אותה כך שאני מעמיד פנים שאני נהנה מכך. אני נזהר כדי לא לפגוע בעצמי מהוו הקטן שמחובר לקצה הראסטה שלה. היא מושכת את הוו כך שהוא מחליק לתוך החור הפצוע שבלחיי, ואז היא מושכת. "תראה, תפסתי דג," היא אומרת. היא נעמדת ומושכת אותי עם הראסטה עד שאני מגיע אליה. היא מושכת אותי לאורך החדר לשולחן ומניחה אותי על גביו. "אני אוהבת את הדג הזה," היא אומרת, מטפסת עליי. היא מוציאה את הוו מפי ומחברת אותו לקצה השולחן. ואז היא מחברת את כל שאר הווים של הראסטות שלה לשאר קצוות השולחן, כמו רשת הכולאת אותי מתחתיה. עם שתי הראסטות האחרונות שלה, היא לוכדת את פרקי ידיי בתוכן רגע לפני שהיא מחברת גם אותם לשולחן. ואז, כלוא לחלוטין בשיערותיה, היא מחדירה את איבר מיני לתוכה ומזיינת אותי. השולחן קר אבל החום שלה מרגיע. היא עוצמת את עיניה ומלקקת את הדם מפניי, עוקצת את הפצעים בלשונה המפולפלת.

  (זונת מלחמה, קרלטון מאליק ה-3)

  –

  "אתה בסדר, בחור?", שמעתי את אחד הקולות מהדהד מרחוק. אך הדמות שהתקרבה רק הסיטה את צווארה ובחנה אותי, כמו שחיה פראית בוחנת את קורבנה בעת הציד. "שברת משהו?" היא שאלה בלחישה מהוסה, קולה כמו גריסת ארזים במפעל עכור ומטונף. "אני… אני לא יודע", השבתי בבלבול. קולי נשמע עבורי רחוק מכדי שאוכל לתפסו, הרגשתי מחנק. היא התקרבה יותר, פולשת אל תחום הטריטוריה שקבע גופי בין שכבות השלג והבטון. "אני יכולה לבדוק?" אמרה, יותר מאשר שאלה, כששלחה את אצבעותיה הסקרניות לעבר גופי, קרעה את כפתורי מעילי וחולצתי בבת אחת, ידיה מתחילות למשש את חזי ובטני. כשהתקרבה, יכולתי לחוש את הבל ערפילי פיה והערפול של תודעתי החל להתבהר. לראשונה, חששתי שאני מביט במפלצת מהלגונה השחורה, צלקות עיטרו את תווי פניה, מזוויות עיניה, במורד לחייה, אך מבעד לכל העור המצולק, יכולתי לראות בבירור תווי פנים נאות, חיוורות, לא מחוספסות כמו שחשבתי לראשונה. הייתה נערה קסומה בהבעתה המשונה, כשל ילדה קטנה שחוותה יותר מדיי בערוב ימיה. עיניה השחורות בערו בלהבות האפלה שממנה באו. ואז היא נגעה באיבר מיני, מושכת בפולשניות. "מה את חושבת שאת עושה?" שאלתי בתדהמה, ואז היא הפסיקה וטיפסה אט אט אל המקום שבו פרצה הצלע מצד חולצתי וליטפה את האזור המדמם. בידה השנייה היא פתחה את חגורת מכנסיה באגרסיביות והפשילה אותו יחד עם תחתוניה, כאן, באמצע הרחוב המושלג. היא הכניסה את אצבעה לאזור השעיר שהיווה איזור חלציה והחלה להיאנח. ידה הראשונה אספה מעט דם מפצעיי ועלתה אל שפתיה, מורחת אותו שם בתנועה חלקה. "קדימה, פריסטין, תעזבי את הבחור במנוחה", אמר קול מרוחק. "רק עוד קצת…", היא לחשה אל חלל האוויר, מתעלמת. גונחת עד לאורגזמה המיוחלת. היא נפלה על האדמה בספזמתיות, ראשה בין ידיה המונחות על השלג הקר, עוצרות את גופה הרכון מלהימרח לגמרי על גבי האדמה.

  –

  "פריסטין?" דרשתי בקול מחנק, אך היא רק עמדה שם; פניה צלליות מעוותות של טירוף מבעד ללהבות האש.

• ‫במעמקי האינות: אובדן זהות פסיכופתולוגית‬

  פורסם: 27 בספטמבר 2010 3:52

  התעוררתי לקול טפטוף שהזכיר לי בהקיצי מן ההזיה האלקטרו-פתולוגית את אחד מהעינויים הסיניים העתיקים; טפטוף מים קטן על המצח שבהדרגה הופך להיות קול שאון מחריש אוזניים כשכל טיפה חוצבת תמורות בבשר המטאפיזי. צחנה שררה במתחם המטונף בו שהיתי. בין הצלליות האור לבין בדיית החשכה יכולתי לראות שהקירות היו בנויים מאיברי גוף, מעיים, נתזי מוח ובשר אדם שצופו והוחזקו יחדיו בתערובת עיסתית של דם קרוש, שתן אדמדם, קיא שנתקשה וצואה גולמית.

  יכולתי להרגיש משהו רירי מלטף את פניי. היו אלו זרועות תמנוניות בצבע האוקיינוס הזכור לרעה שהוגררו מהמוות בהתגלמותו.

  "אני רואה שקמת לתחייה," אמר קול מסתורי אפוף חשיכה שממנו, ככל הנראה, התפתלו הזרועות.

  "כמה זמן הייתי מחוסר הכרה?" שאלתי בעודי מנסה לעצור את בטני מלשפוך את כל תכולתה.

  "אתה מתכוון – 'כמה זמן לא הייתי בין החיים?' “.

  "אתה יכול להגיד לי איפה אני נמצא?", שאלתי.

  "תקרא לזה – הרחם, תחילת הבריאה, תהום הנשייה, בדיית האינות – זה לא באמת חשוב. הכול אומר את אותו דבר."

  "ומה זה אומר לגביי?".

  "זה אומר שעכשיו אתה תקוע איתי לעוד הרבה זמן – רגע בין תמותה או קץ האינסוף, תלוי באיך שתחליט להסתכל על זה."

  "תפסיק לדבר בחידות, בבקשה."

  “למה אתה ממשיך לפנות אליי בגוף זכר?".

  "אז עם מי אני מדבר?"

  "יש לי כל-כך הרבה שמות… אתה צריך לדעת יותר טוב ממני. קטי. קטרינה. יותר מאוחר גם אתה קראת לי פיורי."

  "לא. זה לא ייתכן."

  "הו, כן. זו אמת צרופה."

  "מה קרה לך?".

  "זה החדר שבו השתניתי," היא אמרה בקול חרוך. הצלליות המבעיתות שהתפתלו מבעד לחושך הטרידו את מנוחתי.

  "", שאלתי.

  "היא. היא עשתה לי את זה," אמרה בקול סדוק.

  "למה היא עשתה לך דבר שכזה?".

  "כנראה שהיא מאסה בי אחרי כמה זמן שבו לא הצליחה להביא למותי. אני חושבת שהיא יותר משועשעת ממני כעת מאשר אי-פעם בעברנו הארור," מבעד לאפלה ניסיתי להרכיב מצלליותיה פאזל אנושי אך דבר ממה שניבט לפני מן האופל לא הזכיר אדם בשר ודם.

  "האם הרוע שלה אינו יודע גבולות?", אמרתי בהשתאות מרוסקת.

  "האם אינך יודע? לרוע אין גבולות. בוודאי לא לזה שלה".

  "מתי זה קרה?", שאלתי.

  "מתי זה לא קרה," ענתה ברטוריות תוכחתית. “כל שעה ושעה מדי יום בחיי האומללים היא חצבה ממני חתיכות. קרעה את נפשי ולבסוף איחתה אותה בצורה מעוותת להחריד. תראה למה הפכתי!", ואז היא פסעה מעט מן החשכה ויכולתי לראות מבעד לצלליות את קווי המתאר הגרוטסקיים של היצור בעל ראש הפירמידה המעוות והכינוף מרוט העור ועיסת הבשר המהודקת בביתור מרושל של מנתח(ת) סאדיסטי(ת) שלהב האזמל המעוקם פוצע וקורע את העור השבור והמרוסק במקום לאחותו ולרפאו באי-השפיות הבלתי מתפשרת בגוף ארור ומקולל זה; הגוף המחולל היה תפור בכאוטיקה בשרנית של איברי גוף פעורים שדיממו צער וכאב כפי שלא העליתי בדעתי הפרועה ביותר שתיתכן.

  "פיורי קטנה…", הושטתי את ידי אליה, אך היא ראתה את עווית הגועל הקלה בפניי ותגובתה הייתה בהתאם.

  "הוא זנח אותי לאנחות ואפילו אתה כבר לא יכול להסתכל עליי עוד."

  "בעיניי," אמרתי ולא האמנתי למה שיצא לי מהפה, “תמיד תהיי יפה."

  "שקרן! אתה מתעב אותי!", ואז משהו מגופה נורה לעברי וחנק את גרוני. מיהרתי לנסות לשחרר את הזרוע הדקה והמתלפפת כלולאת חנק סביב צווארי אך היא הייתה חזקה ממני. זרוע נוספת תפסה את ידיי ונעלה אותן מאחורי גבי כמו היו אזיקי מתכת בעת אקט סאדיסטי. היא הרימה אותי מעל אדמת השופכין הנרקבת ומשכה אותי אליה – עיניה האפורות היו הדבר היחיד שנותר מהאדם הכה יפה שהכרתי בעברי; עיניים שדיברו אודות צער איום ונורא – צער שלבסוף כילה אותה לחלוטין.

  "פיורי…" ניסיתי לשחרר מגרוני המכחיל בחצאי הברות מדומות. “תני לי.. לנסות… לעזור לך…"

  "לעזור לי? אתה לא יכול לעזור לי", אמרה בקול שהקיף את תכולת המקום, הזמן והסיבה. “איש לא יכול".

  "תני לי… לנסות."

  "ריין, תקשיב, אולי לא נועדנו זה לזו. אני מצטערת." היא הפנתה את ראשה הצידה והתרחקה ממני, אחיזתה בצווארי נרפתה מעט אך היא עדיין שמרה על עמדה של כוח.

  "למה את אומרת את זה? אני כל-כך משתדל להבין את… מה שאת עוברת," אמרתי. “תני לי להיכנס, לחדור פנימה ולטפל בך."

  "אתה לא המטפל שלי ואני גם לא רוצה שתהיה."

  "אז מה את רוצה? מה את רוצה ממני?"

  אני לא יודעת," היא השפילה את מבטה, שחררה את אחיזתה ממני בכדי להסתיר את פניה המעוותות בזרועותיה התמנוניות. “אני לא יודעת מה אני רוצה."

  התיישבתי על הרצפה נטול כוחות והבטתי-לא הבטתי בארשת המפלצתית שהתנועעה בגשמיות במרחק מה ממני מבעד לאפלה.

  "את רוצה שאני אלך כדי שתוכלי להרוג את עצמך כפי שתמיד רצית?".

  "כן," היא אמרה. “אתה יכול בבקשה לעשות את זה בשבילי? פשוט ללכת ולא להביט לאחור."

  כאב עז צבט את ליבי כשהבטתי בדמעות היבשות הזולגות מעיניה האפורות והיפות שניבטו מעיסת הבשר הפורקנית שפעם הייתה פניה.

• ‫Loving hate‬

  פורסם: 16 בספטמבר 2010 5:46

  "It was as if Pris, to me, were both life itself – and anti-life, the dead, the cruel, the cutting and rending and yet also the spirit of existence itself. Movement: she was motion itself. Life in its growing, planning, calculating, harsh, thoughtless actuality. I could not stand having her around me; I could not stand being without her. Without Pris I dwindled away until I became nothing and eventually died like a bug in the back yard, unnoticed and unimportant; around her I was slashed, goaded, cut to pieces, stepped on – yet somehow I lived; in that, I was real. Did I enjoy suffering? No. It was that it seemed as if suffering was part of life, part of being with Pris. Without Pris there was no suffering, nothing erratic, unfair, unbalanced. But also, there was nothing alive, only small-time schlock schemes, a dusty little office with two or three men scrabbling in the sand…"

  –We can build you / Philip K. Dick

• ‫הדקדנטיות האפוקליפטית של הסוף‬

  פורסם: 13 בספטמבר 2010 6:20

  דמדומי השקיעה האחרונה של מחשבותיי מהדהדים על לכדי סוף העולם אותו בדיתי בראשי. קבור במחשבות אשמה על אדם שמת אותו לא יכולתי להציל. נקרע לגזרים על ידי אדם שחי שלא מסוגל להציל אותי. והעתיד הפועם בשובלי הזמן הבדוי – הטירוף, אובדן הכלח האנושי, הפסיכוזה הקטטונית שתחריב את חיי – כל אלו עדיין עומדים בעינם. לא שכחתי את רוע הגזירה. לא שכחתי את הזמן הקצוב המתדפק על דלתות חיי. כולנו נמות בסופו של דבר, אבל לי, לי מצפה משהו מיוחד במינו. התופת תפרוק את עולה על גבי החרוך, על קמטי הזמן והסיבה, על פניי המצולקות בשברי זיכרונות העבר. סטיותיי מתקן השפיות עוד יתנקמו בי בשוטים ובעקרבים, בחרבות ובחניתות המתכת של קפקא. אין מנוס מנבואת הזעם האפוקליפטית. אין מנוס מדטרמיניזם המתעתד להשמיד את מוחי במלוא העוצמה. חיי פרושים לעיני כל כמו ספר פתוח שכל אדם בר דעת ימאן לקוראו. מעשי איוולת ואמירות פסולות נפלטות מגופי זה מכבר, כמו להצדיק אילו שהן חרדות נטישה המתבררות כיציבות למדיי. המציאות טופחת על פניי ומרסקת את עולמי. ודמעותייך הנסתרות משקרות לי כדי שלא אמחה אותן ממך. "הנני מיותר בעולם מיותר," אומר הקול הפועם בווריד המפלצתי המתפתל שבמצחי. מי זקוק לנזקק? ומי נזקק לזקוק? ומהי מהות ההזדקקות הזו כשאיש אינו מבחין בה על אף שמוטלת היא פרושה מתחת לאפכם. אני עומד בפני שוקת שבורה אותה סדקתי בעצמי. אני כורע ברך מול מזבח האמת והוא מתרסק בקול שאון – מותיר אותי משולל גורל ומשולל זהות. אני מתפצל לעולמות מקבילים אשר בכל אחד מהם אני אדם שונה לגמרי, אך בכולם מסתמנת אותה תוצאה הרסנית ונטולת כל דופי. אי-אפשר לשנות את העתיד; אי-אפשר לשנות את העבר; אי-אפשר לשנות את ההווה המתהווה במעגליות ההרסנית והנצחית המחללת את חיי. הזמן מפרק לגורמים את מחשבותיי לפיסות פאזל המונחות באקראיות על ציר האימה והפחד; על פני האבדון האקזיסטנציאליסטי המדמם אל מול טרסות הבדידות והצער השוכנים באינות. חוסר מילותיך מפלחות את הסלעים המשוננים המתפוררים בליבי. האושר הוא מפתח זהב התלוי על צווארך, אך אינך מביטה מטה; אינך מושיטה יד בכדי לקחתו. בכדי לפתוח את הדלת הקטנה שבליבנו. אם רק היית מסובבת את הסכין החדה הקורעת את קרביי ברגע הנתון, אולי הייתי מסוגל לסבול זאת לעוד רגע קט של ייסורי תופת ערטילאיים. ליבי חלש ואינו עומד עוד בהלומות ההרס והחורבן. בקרוב יפעם הוא את פעימתו המדממת האחרונה ואז ינדום לעד. הניחי לי להירקב כפי שכולם בוחרים, אך היי מאושרת – גם קצת בשבילי. כמו הייתה זו משאלתו האחרונה של נידון הוצאה להורג לפני עלייתו לגיליוטינה הסופנית. וכשראשי יותז ויתגלגל בין רגלייך, זכרי את שהייתי פעם – עבורך, עבורם, עבורי. צלקות בלתי נראות שיחקקו בך עד שזכרי יעוכל ויושמד בידי תולעי האדמה המפכים באפלה.

‫מה עובר עליי?‬

• ‫הוידאו-פוסט הראשון שלי‬

  פורסם: 6 בספטמבר 2010 19:31

  החלטתי לפעמים לצלם וידאו-פוסטים-זה מגניב, זה מעלה לי את הרייטינג ומאפשר לי להראות את עצמי.

  אז הנה הראשון, בו אני מקשקש ומלהג ללא הפסקה ולאות:

• ‫מה יש לי כנגד כיתות הגיל‬

  פורסם: 4 בספטמבר 2010 14:44

  כיתות הגיל נראות כמו הטבע של מערכת החינוך, אבל כאן אוכיח לכם שמדובר בטבע אפל למדי.
  אנשי משרד החינוך לדורותיו ושאר אנשי מקצוע קבעו שבגיל כזה וכזה בזמן הזה והזה התלמידים צריכים ללמוד X נושאים בכיתה יחד עם שאר בני גילם. אלה שמתקשים בלמידה-לא משנה לנו, שיקחו מורה פרטי. אלה שקל להם מדי והם שולטים בחומר מוקדם יותר-שישתעממו, ואולי ניתן להם (כמובן לא על חשבון הבית, אלא בתשלום לא קטן) יום בשבוע באיזה מרכז מחוננים צנום. וזו אחת הבעיות הכי גדולות. אני נמק משעמום בשיעור שלא מחדש לי כמעט כלום ולא מבין איך נותנים ל-34 תלמידים, בעלי קצב התפתחותי שונה ויכולות שונות, יחס כמעט-זהה. וגם הרעש שתלמידים יוצרים מפריע לי.

  בשביל ילדים כמוני ובגילי יש כיתות מחוננים-במרכז ולא בפריפריה (אצלנו יש רק מכיתה ז', ככה שיש לי למה לחכות שנה שלמה)! למתקשים באופן בולט מאוד מאוד יש מסגרות של חינוך מיוחד (ולא רק להם). ומי שלא ביניהם נתקע במסגרת שלא מתאימה להם.

  והתירוץ ש"רוב התלמידים לומדים באותו קצב" הוא שקר!  רוב התלמידים לומדים בקצב השונה מהקצב שהפדגוגים מכתיבים! אותם פדגוגים גם סתמו את הגולל על הקפצת הכיתה ועל רוב כיתות המחוננים מתירוצים טיפשיים! ואחרי זה מתפלאים שלתלמידים אין חשק ללמוד והציונים בצניחה חופשית!

  אני מציע הצעה פשוטה: שהתלמידים יחולקו בכל מקצוע לרמות לפי יכולתם וצורת הלמידה המתאימה להם וילמדו עם תלמידים שבאותו קצב. והקץ לקשקשת הפדגוגית.

• ‫חברי הקטן והפרוותי‬

  פורסם: 3 בספטמבר 2010 13:57

  שלום,

  אני רוצה לספר לכם שיש לי שתי בובות אלמו. לא מדובר בבובות הרובוטיות והאינטראקטיביות, אלא "סתם" בובות חמודות ופרוותיות.

  הם רכים, הם חמודים, הם מרגיעים אותי כשיש רעש, ולפעמים אני מדבר איתם והם עונים לי במקום כלשהו בראשי.

  לועגים לי על זה לא פעם ופעם התעללו באלמו, אבל אני עדיין לא מפסיק להביא אותו.

  אני ממש אוהב אותם.

‫בשורת האפוקליפסה‬

• ‫אהבת בשרים‬

  פורסם: 3 בספטמבר 2010 1:41

  הסתובבתי לאחור וראיתי אותה עומדת שם, לבושה בשמלת ערב שחורה וגרביוני תחרה. היא הושיטה אליי את ידה וחייכה כמו שרק יכולתי לדמיין. "התצטרף אליי?" לחשה ברוך שאינו אופייני לה. תהיתי אם משהו חשוד מתרחש מתחת לחוטמי. היא לקחה את ידי ונישקה אותה קלות, חוטמה הקר נוגע בעורי, ואז הרימה את שפתיה וראיתי שנותרה נשיכה. היא עשתה זאת שוב, קצת יותר חזק, והתרחקה. "אוו, אתה כל-כך טעים שבא לי לאכול אותך!" היא אמרה, והתקרבה אליי לתת לי נשיקה, אך שיניה נראו מוזרות באור העששית שנחה לה על השולחן. התרחקתי מעט לאחור אך היא דחקה אותי לקיר, נפלתי על ישבני. היא נחתה על ברכיה והחלה לזחול לקראתי, חושפת את שיניה החדות ולרגע ראיתי שם יותר משורה אחת של סכינים משוייפות. היא תפסה את רגלי והחלה לכרסם. "די! תפסיקי!" קראתי לעברה אך במהרה לא נותר דבר מהרגל, והיא התקדמה מעלה, נערת התאווה בראש שרשרת המזון. דם פרץ מגופי אך היא בלעה אותו בשקיקה, מתקרבת לפניי, שיניה נצמדות לפי, קורעות את שפתיי מיושביהן, מפרקות את הלסת ממקומה, מבתקות את הקרקפת וטורפות את מוחי כמעדן מלכים

• ‫רסיסי בלייד ראנר: פריס‬

  פורסם: 2 בספטמבר 2010 6:01

  מבין בובות החרסינה, לבין בובות השעווה למיניהן, הסתתרה פריס.
  הגשם ירד מחוץ לבניין הנטוש, מכה בו ללא רחמים.
  וכך, ללא רחמים, נאבקה פריס על חייה.

  על ראשה נחה מסודרת ההינומה, עבור חתונה שמעולם לא תהיה לה.
  בגדיה כהים. עליה להיראות כאחת מהן – חסרת רוח חיים ותבונה.
  הכל סביבה היה שרוי בדממת מוות, כשקט שלפני הסערה.

  

  הטפטים המקולפים שבקירות העניקו למקום המוזנח את תבלין האפלה שתמיד אהבה. אזוב טיפס דרך החלונות, וטחב כיסה חלקים נרחבים מן הקירות.מחוץ לדירה היו עוד מאות דירות לא מאוכלסות, עטופות באבק, מכוסות פילק מצטבר. מקלטי הטלוויזיה נותרו מנותקים, והגשם חדר דרך החלונות השבורים.

  בדירה שבה התחבאה פריס, גר בעבר מהנדס גנטי מוכשר,
  אך כעת לא היה כאן עוד, וגם לא ישוב.
  אחריו הותיר את הבובות דמויי האדם שאהב ליצור,
  החברים היחידים שהיו לו במבנה רפאים גדול ונטוש זה.

  קול נקישה החורג מהצלילים שהותירה הבדידות חדר פנימה,
  ופריס נדרכה ונשמה עמוקות. שיערה הזהוב, הרטוב והמטונף מכסה את כתפיה,
  ומרטיב את גופה הנערי. הצייד הגיע, חשבה לעצמה לאחר עוד נשימה עמוקה.

  פניה היו מפודרות בלבן חיוור, ועיניה היו שחורות וחיוניות.
  אני לא מוכנה למות עדיין, חשבה, עדיין לא…
  דמעה אחת זלגה מעינה והותירה פס רטוב לאורך פנייה.

  זה מגיע מהמדרגות! הוא כמעט והגיע לכניסה!
  עוד אנחה מפיה הניעה את ההינומה מפניה קלות.

  הוא נכנס לדירה, אקדחו דרוך ומוכן.
  מוכרח לבצע את עבודתו בכדי להמשיך ולחיות.
  אנדרואיד נוסף נמלט עקב התרסקות המעבורת.
  חדשות ישנות, מתחלפות ונושנות.

  הוא עובר בדלתות העץ הכבדות,
  נכנס בחרישות לחדר האמבטיה, הארון שבור,
  גשם מטפטף מהתקרה לתוך האמבטיה ולדליים שמסביבה.
  מבט מהיר בפניו שבמראה; עיניו עייפות ומוטרדות.

  הוא יוצא משם בלא להעיף מבט נוסף בצלמו.
  נושם נשימות עמוקות.
  רק עוד קצת, חשב. רק עוד קצת והכל ייגמר.

  בעודו נכנס לחדר הראשי, גילה את שלל הבובות המעטרות את המקום.
  היא מוכרחה להיות פה איפשהו, היא והנוסף.

  

  פריס עצרה את נשימתה, וניסתה לקפוא ואף שלא להניע אפילו את עיניה.
  כשעבר על פניה נרגעה, אך כעבור רגע, שב חזרה והביט בה,
  ובכך זינקה עליו.

  פריס מצאה את עצמה מתבוססת בדמה,
  רוי, האם אוכל לראותו לפני שאלך?
  חשבה לעצמה ברגעיה האחרונים.

  

  והוא לעומתה המתין לשובו של האחרון,
  מלאך המוות בכבודו ובעצמו,
  שזורה את פניני מילותיו הבוערות משערי טנהאוזר
  בשירי התמימות של בלייק.

• ‫גוג ומגוג‬

  פורסם: 30 באוגוסט 2010 6:06

  ואז ראיתי איך הכול יסתיים; לפניי נראתה עיר אוטופית בכאוס מוחלט. מבנים מחורבים וחצרות הרוסות עם גדרות מפורקות. מכוניות מרוסקות הפוכות כמו עכבישים מתים. גורדי שחקים נפולים זה על זה; רסיסי זכוכיות ובטון התפוררו מהם על גבי האדמה המתפוררת זה מכבר. להבות פרצו מפתחי הביובים. צחנת הבשר הנרקב עלתה משלל הגופות המפוזרות על גבי המרצפות המגואלות בדם. אדם אחד עמד על מכונית הפוכה וירה עם מכונת ירייה על נשים וילדים המנסים להימלט. אוטובוס המונע על-ידי נהג שמזמן איבד את שפיות דעתו פרץ בסערה וחדר מבעד לגדוד המכוניות ההרוסות כמו היו מגדל קלפים שילד קטן וזב חוטם חשק להרוס. מטוס שנוסעיו כבר מזמן קפצו ממנו בעודו באוויר התרסק לתוך בית-חולים לחולי נפש בפאתי העיר. טנק שנהגו שכב זה מכבר מת על ההגה דהר בין רחובות העיר ההרוסה תוך כדי דריסה וריטוש הגופות המתות (ואלו שעדיין נותרו איכשהו חיות) עד שהתרסק לתוך תחנת דלק והתפוצץ בקול תרעומת; הטירוף אחז בכול.

  ובפינה נטושה ושכוחת אל, בין הפיצוצים לחורבות המתפוררות, מייג'ור סטארק לפת את גרונה של סרן ליטורוב והרימה כחצי מטר מן האדמה בעודה מתפתלת. בידה האחת היא דחפה את פיו הרושף הרחק ממנה, מעוותת את פניו בגיחוך גרוטסקי בעודו חודר לתוכה בקול התנשמות מהביל.

  רעידת אדמה כבירה נשמעה כשהאדמה פערה את פיה ובלעה את המקום בו שכנה בעבר ספריית אלכסנדריה; לא מותירה מזכרה דבר. גופות הנוכחים נשפכו פנימה אל האפלה הבולענית כמו הייתה לוע גסטרונומי עצום של אדם נהנתן רגע לפני שגופו המנופח קרס; מתיז לכל עבר מזון נרקב וחצי מעוכל ואיברי גוף פנימיים. ובינות גורדי השחקים עמדו מתים כפסלי ענק גרוטסקיים – גופות המלאכים המתכתיים והגרנדיוזיים; מוטלים זה אחר זה כמו גוויות על גבי הכביש הראשי של הגיהינום.

  ועל גבי האספלט המטונף, התיישבה מיין ליטורוב על פניו של רנדום סטארק וחנקה כל פיסת אוויר שהתיימרה לחדור אל ריאותיו. ובעוד האוויר החל לעזוב את גופו הוא העיף אותה ממנו וניפץ את גופה על גבי הקיר; מותיר חור מתפורר והווי הרס.

  וברחבי האוויר העומד כמו פסק לנוע ולזרום כדרכו השגרתית, כמו הזמן עצר מלכת, כמו הגיהינום קפא על גדותיו – פוזרה נפולת גופריתנית המהולה באפר אנושי. ובמרחב נשמעה צפירה מהדהדת כמו בישרה היא על יום הדין שהגיע זה מכבר ואיש לא נותר עוד לעצרו.

  ובמימד מקביל אחר, הרוס לא פחות; מנהיגת פלוגת 5583 של צבא הג'סטיניות התרוממה אל על בענן הערפילי השחור שלה וירתה מספר חצים מטאפיזיים ששיפדו מספר ג'ולייטיות שניסו להימלט. ג'ולייט אחרת זינקה מצוק גבוה, יירטה את המנהיגה בעודה באוויר ושתיהן התרסקו אל התהום האינסופית ששכנה מתחת לרגליהן. ג'סטין נוספת רכבה על מפלצת ביצתית ענקית שדרסה עצים בעודה מתקדמת בעצלתיים, מועכת מספר ג'ולייטיות שניסו לטפס עליה בכדי להמיתה. ומן האגם הביצתי עלתה מיני-צוללת תכולה-כחולה שירתה טורפדו אל עבר המפלצת ופיצצה אותה לחתיכות בשר העולות באש.

  ומעל לגגות גורדי השחקים המבצבצים מתוך הים האינסופי שנותר מן עולם שכוח האל ספציפי זה בו התרחשה במקביל מלחמת החורמה, נשמע פיצוץ סאב-אטומי שיצר מערבולת עמוקה ורגעית שבלעה את כל העומד בדרכה. ואז המערבולת העמוקה הוטחה לכיוון הנגדי וגלי המים עלו אל על למרחק של מספר קילומטרים והתפרשו לכל עבר כגלי צונאמי רב-תיכוניים שאיימו להמיט קלון על כל היצורים שעוד נותרו חיים בעולם מים בדוי זה.

  ובעת שפיצוצים רבים מוטחים סביבם, בעולם מקביל נוסף, הנערה בעלת זרוע המתכת נשקה לאהובה ותלשה את בשר שפתיו מפיו בעזות נפש; ובעוד דמו הארגמני נשפך עליה, היא קיבלה ארשת כשל קניבל מטורף שזה מכבר סיים את ארוחתו האנושית. מתעלם מן הכאב שכבר סר חנו מגופו המרקיב, תפס המייג'ור את נערתו בשערה וסובב אותה עם פניה אל הקיר, קרע את בגדיה שעוד נותרו עליה, פיסק את פלחי ישבנה בציפורניו האכולות למחצה וחדר לתוך החור האסור עם איברו הפצוע והמדמם בעוד צרחותיה נבלעות בקולות השאון והזוהמה.

  ובעולם בני התמותה אחר, חבורת ג'סטיניות עברה ברחוב וטיהרה אותו מבני אנוש הרצים לכל עבר בכדי להציל את חייהם. אחת הג'סטיניות כיוונה את שתי ידיה ומהן פרצו קרני אופל שריתכו אם ובתה אל הקיר; בשרן ואיבריהן הפנימיים זלגו החוצה ונשפכו על האדמה כשאדי חום ואפר ניתכו ממה שנותר מהן.

  ג'סטין אחרת ירתה קרן נוספת אל בסיסו של בניין דירות מאוכלס במספר משפחות חסרות אמצעים; פיצוץ פנימי וחסר קול נשמע והמבנה החל לנטות וליפול על זה שלידו; ילד קטן קפץ מן המרפסת והתרסק שמונה קומות מטה אל עבר החורבות – מרסק את כל עצמותיו ואת פניו המלאכיות שעוותו עוד מן המעקה שנחבט בו בדרכו אל האפלה הקיומית. אחת מן הג'ולייטיות נמלטה מהן אל עבר כניסה מפורקת של גורד שחקים עקמומי שחלקו העליון היה שבור והונח על גורד שחקים אחר. היא טיפסה במדרגות באפיסת כוחות עד שהגיעה אל הקצה העליון שם קיוותה לאבד את אויבותיה המושבעות. חבטה בצד המבנה גרמה לה למהר אל החלון ולנסות לטפס על הגג העקום והמוטה של הבניין השני. “הולכת כל-כך מהר?”, שמעה קול מוכר מאחוריה כשדמות מקבילה של ג'סטין זינקה עליה מן הענן הערפילי שנשא אותה עד לקומה הששים והאחרונה של שני הבניינים הממוזגים ושתיהן התרסקו יחד על מרצפות הגג השבורות, נאבקות אחת בשנייה. ג'סטין הטיחה את ג'ולייט באחד ממאווררי הרצפה שעמדו כמטר וחצי מהקרקע ושברה אותו איתה כשהן עברו דרך כמה קירות עד שג'ולייט דחפה את ג'סטין הרחק ממנה. הן מצאו את עצמן מתגלגלות כמה מטרים כמעט אל הקצה שהיה מוביל אותן בוודאות אל האבדון. ג'ולייט התשושה התרוממה מעלה ואז הפילה עצמה אל ג'סטין בחיבוק שנאה נצחי והן חדרו דרך הרצפה ונפלו שלוש קומות עד שנעצרו על כספת מתכת שעיקמה את גבה של ג'סטין והייתה ודאי שוברת אותו לגמרי אילו הייתה אנושית. ג'סטין דחפה ממנה את ג'ולייט בעודה מושכת את שערותיה וריסקה את ראשה על הקיר, מותירה כתמי דם ושבבי עצם. את גופתה דחפה בבעיטה מן החלון ואפילו לא טרחה להביט בה מתפרקת על הקרקע העמוקה. החלון התפוצץ כשדמות נוספת חדרה פנימה ורסיסי הזכוכית הוטחו בפניה של ג'סטין ופצעו אותן בעודה מאבדת את ראייתה בשתי עיניה. ג'ולייט נוספת נכנסה פנימה והן תפסו את ג'סטין בשתי ידיה מכל צד וקרעו אותה לשתיים. אחת הג'ולייטיות הדליקה את שאריותיה באש והן עזבו את המתחם רגע לפני שג'סטין אחרת שחזתה במתרחש מן האוויר והספיקה לרדת לתחתית הבניין, מוטטה אותו בכוחה האלמותי.

  ובמנהרה תת-קרקעית בתחנת רכבת תחתית, הבטתי מעלה וראיתי חור נפער בתקרה, דבר שגרם למכוניות מהכביש ששכן מעל להתרסק אל תוך התהום שנוצרה, אך כשעמדו למחוץ אותי נעצרו באוויר במעין לימבו שבין המציאות לדמיון. הרצפה מתחתיי בערה עם כל תנועה שעשיתי. האריחים שבקירות התפרקו. סדקים נגלו במרצפות עד שהתפוררו לגמרי; האדמה פערה לוע אימתני שאיים לבלוע את היקום כולו. התקרה נעלמה לגמרי בעוד אנשים סקרנים התקרבו אל הבור שנוצר מעל והביטו בי באיבה ובזעם שלא הצלחתי להבין את פשרו. ומתחתיי באדמה החל לפרוץ עשן ערפילי אשר התפזר לצדדים ומעלה אל עבר האנשים; הם נשמו ממנו עמוק מלית ברירה וכעבור כמה רגעים המבט בעיניהם השתנה.

  בתחילה לא הבנתי את פשר המבט, אך לאט תפסתי את העניין – הם החלו להרים אבנים ולזרוק אותן לכיווני, בעודם איטיים ושקולים בתנועותיהם; הם לא עשו זאת בהתפרצות חייתית ופרועה – הם עשו זאת כמו שפסיכופת מענה בעל חיים המיילל וצווח ללא כל הבעת רגש או חמלה הניכרת בפניו. מרחוק נשמע רחש קל שהתחזק עם כל שנייה שעברה וראיתי גבעות כחולות נהפכות לעמקים וחוזרות להיות גבעות. הגל האדיר שהתנשא מעל כל המבנים ירד על פני הגיהינום עלי-אדמות ועלי-הטירוף בקול זרימה כמעט מתכתי ושטף את כולם אל תוך האינות. נפלתי שדוד חזרה אל הבור בעוד חלקים רבים ממנו החלו להתפרק ולהתמוטט עד שהכול קרס יחד עמי אל האפלה המסתמנת ובאה.

  ובמיקום אחר; הנערה העונה לשם מיין ריסקה את צד פניו של מאהבה העונה לשם רנדום במהלומת אגרוף המתכת שלה. לשונה הנרקבת נשלחה אל עיסת פניו המפרכסת מאדרנלין וינקה את לשד דמו בעל המתיקות הגסה. הוא בתמורה לפת את שדיה ולחץ על פטמותיה עד אשר פירק אותן לגורמי בשר.

  היא עצמה אחזה באיבר מינו ועיסתה אותו בעוד תנועותיה האיטיות והתשוקתיות החלו להאיץ את מהירותן עד אשר קרעה אותו לגזרים.

  ובעיר עתידנית בעלת גורדי שחקים שאת צמרותיהם לא היה ניתן לראות עוד מבעד לערפילי הזוהמה, הזכוכיות התנפצו בקול חרס משמים והותזו על כל האנשים שעברו מתחת, חלקם נפצעים בפנים ובזרועות החשופות, חלקם חוטפים זכוכיות גדולות יותר – ראשו של אדם אחד נערף מיד, אחר איבד זרוע ורגל, שלישי את מבע עיניו. רצתי משם כל עוד נפשי בי, אל עבר מנהרת הגשר השקופה התלויה בריפיון בין שמים וארץ והבטתי החוצה. אסטרואידים – הכו אחד אחרי השני בבניינים ובאנשים, בזה אחר זה. סופות עזות של אש וברקים פגעו באדמה במקומות שונים, שורפות אנשים בעודם בחיים. הבטתי לאחור וראיתי שהמקום בו עמדתי רגע קודם לכן לא היה שם עוד – במקומו היה מכתש מעלה אדים ועשן. עזבתי את הגשר בדיוק כאשר אסטרואיד ריסק את אמצעיתו, מנפץ אותו לרסיסים ולוקח עמו את המכוניות והאנשים בעודם נופלים למעמקי המעמקים בעודם בוערים. בבריחתי הנואשת זינקתי לתוך שלולית מים עמוקה, מגפיי נספגים במים החודרים פנימה ללא הרף והבטתי לתוך ההשתקפות המוטרדת באדוות המים. עצם עצום בגודלו, בוער לכל אורכו החל ליפול לכיווני מלמעלה. הבטתי מעלה ומיד הצטערתי על שעשיתי זאת, מאחר וגיליתי שזה היה חלק מגורד שחקים מפורק שאפף להבות ועשן ופילס את דרכו לתוך ההמון ההמום.

  נמלטתי לתוך מנהרה שהובילה מכוניות מתחת לגשר, ובתוכה שיירת מכוניות שנתקעו בפקק, רובן היו מרוקנות. קראתי לעזרה, אך האנשים היו עסוקים בפאניקה הפרטית שלהם. דילגתי ביניהם וניסיתי להגיע אל היציאה; פניי ארשת מפוחמת של אימה. ואז נשמע פיצוץ עז ועמו הגיע גל ענק של להבות ששטף את כל המנהרה ואותי עמה.

  וברגעיהם האחרונים של הזוג הסאדוכיסטי ששפיות דעתם אבדה זה מכבר עם שפיותם של יתר אוכלוסיית העולם, תלשה מיין ליטורוב את לשונו של מאהבה, רנדום סטארק וירקה אותה בפניו. "אני שונאת אותך, היא אמרה בעודה עושה זאת, “אני שונאת את הכול".

  "הדבר היחיד שאני אוהב לעשות זה להרוג אותך", אמר כשהתרומם על רגליו ודחף את אהבתו היחידה והאינסופית על גבי שיפוד מתכתי שבקע מאחת החורבות ושעבר דרך החזה שלה ופרץ מבעדו, פוגש את לבו שלו. שפתיו מרפרפות על שפתיה בנגיעה-לא נגיעה, ואז יכולתי לראות כיצד היא מושכת את שערותיו ונושקת לו בעזות תשוקתית בעודה תולשת קווצות שערות יחד עם פיסות בצקת מהקרקפת של האדם שכה אהבה בעבר. בכוחותיה האחרונים היא הרימה את יד המתכת החזקה שלה וניפצה כל צלם אנוש מפניו. וביבבה על-חושית, קרעה את תווי פניה האירופאיות בציפורניה החדות והדם של שניהם הותז לכל עבר בעוד הם נותרים צמודים זה לזה גם במותם חסר השפיות וההיגיון שנטש את העולם.

  לא הרבה זמן אחר-כך, השמיים ביערו את חורבן הקיום והאירו קלושות את הר הגופות האינסופי שעמד במרכז העיר ועל גגו ניצבה דמות בלתי מעורערת – הייתה זו פריסטין המותחת את ידיה לשמים כמו עוד רגע תתרומם אל על; ולרגליה שוכבות מרוסקות שתי גופותיהן של ג'ולייט וג'סטין; בחייהן ובמותן לא ייפרדו עוד לעולם.

‫מרק אספרגוס ללא מתכון‬

• ‫סופם של הפרסאידים‬

  פורסם: 13 באוגוסט 2010 13:35

  מסורת של כמה שנים היתה (וכנראה שלא תשוב, בשל המתואר בפוסט זה) בקהילה האוטיסטית בישראל, לצפות במטר המטאוריטים המכונה מטר הפרסאידים, ששיאו מתרחש בכל שנה בליל ה 12 באוגוסט, מתוך מכתש רמון. מדוע מכתש רמון? מכיוון שזהו מקום מבודד בו אין זיהום אור (לא. לא זיהום אויר. זיהום אור – כלומר אור מלאכותי נראה), זהו מקום שקט והאופק קרוב – תנאים אופימאליים לצפיה במחזה המרהיב של המטאוריטים. בשנה שעברה, הצטרפו אל החוויה גם בנותיי וזוגתי. הן כל כך נהנו שהשנה תכננו את המסע לפרטי פרטים. למשל, היות ונזקקנו למשקפיים חדשים, המתננו עד חודש יולי בהזמנתם, בכדי שהמשקפיים החדשים יתאימו הכי טוב לליל המטאוריטים… היות והשנה חל המאורע בלילה שבין חמישי לשישי, אף הזמננו חדר לשני לילות במלון החדש במצפה רמון – בשל צרכי הניידות שלי אף הקפדתי לברר האם החדר יהיה נגיש לאדם במצבי.

  במסגרת התכנון כבר התבשרנו כי מרכז המבקרים של מצפה רמון (בו התכוננו לערוך עם מיה, שלמדה השנה לקרוא, משא חידות ללימוד אודות המכתש) נסגר לכמה שנים לצורך שיפוץ. לא אמרנו נואש וערכנו את התכניות ללא מרכז המבקרים. כשהגענו לחי רמון אף הופתענו לגלות שלמרות ששביל עקבות היעלים (שביל שקרן טל מאוד ציפתה לו ודיברה עליו המון) אינו קיים יותר, קיים שם כתב חידה אחר וחדש שהבנות מאוד אהבו לפתור – ולאחריו גם קיבלו בטקס רב רושם תעודה של ״שומר/ת טבע״.

  מהחי רמון המשכנו אל המלון. למרות שהחדר  עצמו מאוד מצא חן בעינינו (סוויטה שלמה שאותה הזמננו למרות המחיר הגבוה, משום שנאמר שזהו החדר הנגיש היחיד), הרי שהוא נמצא לא נגיש בכלל. השיפוע אותו נדרשתי לעלות היה חזק מידיי עבור המנוע החשמלי של הקלנועית שלי, ולאחריו נתקלתי במעבר שהיה הרבה יותר מידי צר.

  אחרי תלאות קבלת החדר, באמצעות קביים ועם המון כאבים והמון רצון טוב והפגנת אהדה מצד אנשי צוות המלון, ירדנו אל מחצבת הגבס במכתש בכדי להתכונן לקראת הלילה. בהתחלה הכל עבר כשורה. הוצאנו את מזרון השטח החדש שרכשנו (רכישת הציוד הדרוש לבדיקתו בטרם הנסיעה היתה סיפור מפרך בפני עצמו) ולמרות כמה ויכוחים ואי הבנות בינינו, הצלחנו לנפחו ולהציבו לשביעות רצון כל הגורמים. הצלחנו להתמקם במקום מוצלח עוד בטרם החשיכה ואז התחלנו להמתין – לשווא. בהתחלה הגיעו עוד שתי קבוצות ואחת מהן הקימה אוהל במקום ברעש רב. עד כאן הכל היה רגיל ודומה מאוד לשנים קודמות. אבל אז החל מהפך של ממש. אל המקום התחילו להגיע יותר ויותר אנשים מאירים הכל בפנסים ומבזקים… בשלב כלשהו  החלו שתי קבוצות אנשים, משני הצדדים שלנו, להבעיר מדורות וקבוצות נוספות של אנשים (כולל אפילו אוטובוס אחד מלא) המשיכו למלא את המקום באורות פנסים, מבזקים, מדורות ואפילו מנגלים… ואז התחילו לשבור אותנו לגמרי. למקום הגיעה קבוצה של כעשר מכוניות מלאות בכל המשפחות שמאוד אוהבות את חיק הטבע – ממש כמו משפחתו של משה עם האורנג׳דה. בצעקות רמות החלו להקים במקום את מחנותיהם לאור פנסים חזקים שתלו במקום בלי כוונה כלשהי לכבות במהלך הלילה ועם מוזיקה רועשת מרמקולים עוצמתיים. אנחנו ניסינו להחזיק מעמד עוד, מתוך תקווה שאולי זה ייפסק מתישהו… ואז, סמוך לחצות הלילה, מגיע לו רכב נוסף, ומאיר  בדיוק את המקום בו אנו שוכבים, בלי לזוז במשך רבע שעה.

  זה היה הקש ששבר את גבינו לחלוטין. אנה, זוגתי, עם מיגרנה נוראית עד כדי הקאה מכל האור והרעש ואני עומד ומתלבט האם אני באמת רוצה בלילה, לשבור את מצור המכוניות מסביבנו ולהציל את מה שנותר מהלילה האומלל הזה ולישון במלון… ההתלבטות היתה קצרה. לאחר כמה דקות התעוררו שתי הבנות והחללו להלונן על הרעש והאור…. אני התחלתי לארוז הכל, להוציא את האויר מהמזרון ונכנסנו לאוטו…. מהר מאוד הבננו שהמצור בהחלט מוחשי. אין לנו גישה לשביל היציאה מהמחצבה! נעמדתי עם אורות המכונית, מס' ס"מ מקבוצה שנשכבה בין שני רכבים והמתנתי עד שהם יועילו לפנות מעט מקום כך שנוכל להגיע אל שביל היציאה…

  כעת אנחנו במלון, בצהרי יום המחרת. האם נצליח לפחות לבלות מעט בחוות האלפקות הסמוכה, או שצבאות ישראל פשטו גם עליהה – אצ זאת נדע אחרי הצהריים. האם תענה הנהלת המלון להוריד במחיר שדרשו ממני על חדר שאינו נגיש כראוי? – את זאת נדע מחר…

  להחליט כיצד אנשים אחרים מבלים – אין בדעתי וזה בכלל לא מעניין אותי. אבל מדוע צריכים היו אנשים להרוס בילוי כל כך נדיר וכל כך יפה? זו חידה חשובה בעיניי. המקום היחיד בישראל בו אפשר לצפות במטאוריטים בלי ציוד עזר וללא זיהום אור – מדוע צריך להפר את השקט, השלווה והחושך של המדבר? למה אי אפשר היה את המדורות והפנסים והמוזיקה הרועשת לעשות במקום אחר? – כל אלה ישארו עבורי חידה סתומה.

  ועכשיו צריך לנסות ולחשוב כיצד אנחנו יכולים להיערך לקראת ה 12 באוגוסט 2011 או האם אנחנו מוותרים גם על הזכות האלמנטרית לבלות בדרכנו שלנו…

• ‫הסוד של קרן טל Thinking in Numbers‬

  פורסם: 30 ביולי 2010 8:40

  בשנת 1996 כתבה ד"ר טמפל גרנדין ספר בשם "לחשוב בתמונות". רבות כבר נהגה, נאמר ואף נכתב על העובדה כי התיאור של ד"ר גרנדין, אף על פי שהוא שבה את ליבם של הרבה אנשי מקצוע באמונה כי כך חושבים כל האוטיסטים, מתאים רק למתי מעט מבין אנשי הספקטרום האוטיסטי. בקרב הקהילה האוטיסטית הבינלאומית רבה הביקורת על כתיבתה של גרנדין כאילו היא המייצגת את האוטיזם, בעוד שעמדות הקהילה מושפעות מעמדותיהם ונסיון חייהם של אוטיסטים רבים ולא רק של אחד בודד. גם אני עצמי איני טומן ידי בצלחת והבעתי ביקורת זו כבר מספר פעמים.

  אמת ויציב הוא שלאנשי הספקטרום האוטיסטי סגנון חשיבה (כמו סגנון במגוון שלם של פעולות אנושיות) השונה במהותו מסגנון החשיבה הנוירוטיפיקלי, אך להציג זאת באופן ויזואלי כל כך ישיר (אחת הדוגמאות הבולטות באי התאמתן, אותה מביאה ד"ר גרנדין בספרה היא שבעת מחשבה על צדק ומשפט, עומדים למול עינייה פניו של שופט) אינו מתאים לרוב הא"סים. גם א"סים החושבים באופן ויזואלי עושים זאת לרוב באופן הרבה יותר מופשט.

  בנותיי נוהגות לשחק במשך זמן רב באתר הנפלא "הסוד של מיה". אני חושב (אם כי לא בדקתי זאת לגמרי לעומק) שהשימוש שלהן באתר זה (כמו גם בהרבה דברים אחרים שהן עושות) איננו בדיוק השימוש הטיפוסי (בלשון המעטה) ולא ממש לכך התכוונו מתכנני האתר אבל עצם העובדה שהאתר מאפשר שימוש שכזה כבר מוכיחה, לטעמי, עד כמה האתר הזה מוצלח.

  אתמול קיבלתי חיזוק מעניין לביקורת שלי (ושל אחרים) על תיאור החשיבה בתמונות של ד"ר גרנדין… קרן טל, בת חמש ומיועדת להיכנס בתחילת שנה"ל הקרובה לגן חובה משולב, ישבה (או ליתר דיוק – קיפצה) וציירה ציור באמצעות תוכנת היצירה באתר "הסוד של מיה" (היא החליטה משום מה שהציור הוא שלה ושל אחותה מיה, אבל זה כבר סיפור אחר)… בשלב כלשהו החליטה קרן טל לשלב את המשפחה שלה בתוך הציור… אם בכלל היה כיתוב בציור שכזה ליד כל אחת מן הדמויות, הרי שסביר להניח שילד בן חמש היה רושם "אבא, אמא, אחות ואני" או משהו דומה לזה. קרן טל החליטה לרשום את מה שהכי בולט בחשיבתה שלה לגבי כל אחת מן הדמויות…

  

  כבר ציינתי שקרן טל בת חמש. אחותה, מיה, בת שבע. אני חגגתי השנה את יום הולדתי הארבעים ואילו אנה זוגתי, בת ארבעים וחמש. קרן טל אינה חושבת בתמונות! האופן שהכי מתאים לה לחשוב הוא בעזרת מספרים והיחיסים שבין מספרים…

• ‫סחלב במקפא תות‬

  פורסם: 16 ביולי 2010 12:10

  לקבלת השבת הערב אנחנו מארחים אנשים מיוחדים. אי לכך, החלטתי להכין מאכלים מיוחדים. האמת היא שכל האוכל יצא מאוד אומנותי אבל המנה האחרונה יצאה יפה אפילו יותר ממה שחשבתי כשהגיתי אותה: סחלב במקפא תות.

  

  הכנתי את הג'לי עם מעט יותר מים מהרגיל – שתי כוסות גדולות במקום שתי כוסות רגילות… יצקתי את הג'לי לצלוחיות וכחמש דקות אח"עכ התחלתי להכין את הסחלב. את הסחלב המוכן והחם יצקתי עם מצקת אל תוך הג'לי שהספיק להתקרר מעט, אבל עדיין היה נוזלי דיו. רוב הסחלב שקע, אבל נוצר כתם סחלב מעל הג/לי, אשר קיים קשר לבן בינו ובין הסחלב ששקע…

  לפני ההגשה, אני מתכוון לפזר למעלה מעט צנובר גרוס גס (חתכתי כמות מספיקה עם סכין, אחד אחד), קינמון טחון דק ומעט סירופ פטל.

‫מה עובר עליי?‬

• ‫הכלים החדשים של מט”ח‬

  פורסם: 24 ביוני 2010 14:11

  שלום לכל הקוראים,

  השנה מט”ח השיקו כלים חדשים לילדים על הספקטרום האוטיסטי. הכלים נועדו להקניית כישורים חברתיים. החלטתי לסקור אותם מפאת היותי אספרגי.

  מצאתי ברשת שלושה כלים מתוך שלושה. הכלי הראשון, אותו מצאתי, נקרא “מי פה?” (mipo.cet.ac.il). מדובר ברשת חברתית לילדים בעלי צרכים מיוחדים, שיש בה ילדים וחונכים. מנגנון הרישום מסורבל קצת (לצורכי ביטחון). אחרי עברתי אותו (תודה, גילי!) מעטים נרשמו. הפורומים כללו דיונים משעממים סטייל סמולטוקים בהפסקה. זה לא בדיוק מה שקיוויתי לו, שזו קהילה בה אוכל לדבר על מה שעובר עלי עם מי שעובר דברים דומים.

  הכלי השני נקרא “בין חברים” (friends.cet.ac.il), והוא מאגר של טקסטים ופעילויות לפיתוח כישורים חברתיים לילדים על הספקטרום האוטיסטי. הרעיון טוב כשלעצמו, אבל הביצוע אינו חלק. האתר לא עוסק בדילמות שמעסיקות אותי: מה לעשות אם רק אתה אוהב תחומי עניין מסוימים וכל השאר אוהבים אחרים שאתה שונא, להתאים את עצמך אליהם או להתבודד ולחפש את חבריך במרשתת? איך להתמודד עם התקפי פאניקה? יש עוד מלא דילמות שהמאגר הנ”ל לא עוסק בהן.

  גם חלק מהסיפורים הזכירו לי טראומות מכיתה א’ שעשתה לי מורת השילוב  והמסרים נועדו לנירמול מוחלט. זה שהם מגדירים מה זה “חבר” כבר מעצבן אותי.
  לכן, המאגר הזה לא שימושי עבורי. אבל יש תקווה, אני פונה לצוות המאגר ואולי הם ישמעו לעצותי.
  הכלי השני שמצאתי, היה “מדברים קומיקס” (specialcomics.cet.ac.il). הכלי הנ”ל די עניין אותי ואני עובד בו ברגעים אלה. האתר הזה עוסק ביצירת קומיקסים להמחשת סיטואציות חברתיות (כדי להעלות את נקודת המבט שלך ולא כדי ללמד מה פסול ומה מותר, מה שאני שונא).יש בו לא מעט דוגמאות שמט”ח יצרו בשביל התלמידים, שעוסקות בנושאים רבים יותר. מדובר בהעתק-הדבק של המנוע הזכור לרעה של אופק, אבל יש שיפורים. יש יותר דמויות והבעות (אבל מספר ההבעות לא מספק) , חלק מהדמויות יושבות (חלק מועט מאוד) ונוספה יכולת של פרסום יצירות. החסרונות הן שאין דרך קלה לשלוט בגודל הטקסט, אין תיבת טקסט פשוטה שאינה בועה וצריך לחכות עד שהמורה האחראית עליך במערכת (אם יש כזו) תיתן אישור פרסום בגלרייה (שיש בה הרבה קומיקסים, רובם לא ממש טובים).אבל נחכה ונראה מה החבר’ה לייצים ממט”ח יכינו לנו. תכל’ס, זה כלי גאוני! לסיכום, הכלים די נחמדים, אבל לא תמיד שומרים על איזון ונוטים לכיוון של נירמול.

  תודה, דרור.

• ‫ספרים ותסריטאים צעירים‬

  פורסם: 24 ביוני 2010 13:16

  שלום,

  אתמול סיימתי את קריאת הספר  "בעקבות מפות המדבר".

  זהו ספר חדש של אורה מורג. רומן היסטורי לנוער.

  הרומן מספר על מפות של אקוויפרים ששורטטו בידי אהרון אהרונסון, ונשלחו לבריטים במלחמה"ע ה-2 כדאי להסיר את תלותם במימיות וצינורות מקהיר. המפות נשלחות בידי צבי, רופא מתל אביב, אבל הוא נחטף ע"י התורכים אחרי שהוא שם את המפות בביתו. בנו נשלח לתת את המפות במקומו. מה יעלה בגורלו ובגורל המפות? מה השם המוזר של החיידק שמפיק אצטון מתירס (ובזכותו וייצמן שיחרר מבלפור את ההצהרה הידועה)? ומה יעלה בגורלו של צבי? כל זאת בספר!

  זהו הספר העשירי בסדרה של רומנים היסטוריים לנוער. אני אוהב אותם כי הם אינטיליגנטיים, מעניינים וכתובים היטב ובגלל המאמר ההיסטורי שבסוף.

  עכשיו נעבור לסדרה אחרת, צעירה יותר ומעצבנת יותר: "יומנו של חנון". גרג, הגיבור, הוא אגואיסט ונצלן. ראולי הוא טיפוס נחמד יחסית וגרג כל הזמן מנצל אותו. פרגלי הוא טיפוס חריג שכולם מתרחקים ממנו והוא די שונה. הוא חנון. גרג הוא לא חנון כי הוא חושב כמו כולם, ורק יותר אגואיסט. הסדרה הזו גזלה ממני את הכינוי בו התהדרתי בכיתה ג'- "חנון" (או גיק). הוא חנון כמו שאני אוהב מוזיקה מזרחית. הסדרה הזו כתובה גרוע, מלאה בהומור מתבגרים-ההומור הנמוך בעולם-ועם עלילה צפויה ונדושה.

  עכשיו אדבר על החלום שלי: להיות תסריטאי. אני אוהב כתיבה ואני די יצירתי. כתבתי פעם פורים שפיל שלא עלה בגלל שבחגיגת פורים בבי"ס תקעו יותר מדי קטעים. אבל, זה חלום נדיר. ילדים מעטים חושבים עליו בכלל. ובגלל זה אין תעשייה של ילדים תסריטאים. אני רוצה להיות תסריטאי, כמו שילד אחר רוצה להיות שחקן/זמר/רקדן (אל תמחק, הם לא מיותרים). רק הוא מקבל במה ואופציות, ואני לא. למה?

  עכשיו אני מבקש מכם לנסות למצוא בשבילי מישהו שיעסיק אותי (אפילו בחינם!) כתסריטאי.

  אם תמצאו כזה, כתבו לי:

  jdrori@gmail.com

  בתקווה שתמצאו מישהו,

  דרור.

• ‫הסיוט השנתי ופורום אסים צעירים‬

  פורסם: 24 ביוני 2010 12:56

  שלום לכם,

  לאחרונה הייתי בטיול/סיוט שנתי.

  הייתי באזור שרוטשילד הפך לאוסף אתרי הנצחה למשפחתו (נו, זכרון יעקב, מזכרת בתיה וכל השאר).

  היינו בכמה אתרים היסטוריים שהיו די מעניינים (מחנה המעפילים, בית אהרונסון ועוד), וביקרנו בגני הנדיב (שהיו מלאים בנערים חסרי מעש) ואחרי זה הלכנו לאכסנייה. אני שנאתי את הרעש ואת שעת השינה המאוחרת, ואיכשהו זרמתי עם מריחת האודם (שעשיתי כדי לזכות במעט חברה לשעה הקרובה).

  למחרת אכלנו ארוחת בוקר, היינו במספר נקודות ובגן הבאהים. היה שם די מרגיע, והאפקט היה גבוה יותר אם הילדים היו יותר שקטים. נסענו לשייט בכרמלית בקישון (נותרנו שם גם אחרי ששייטת 13 התחפפה משם). היה משעמם והיה הרבה מוזיקה מזרחית (רחמנא ליצלן!).

  אחרי זה היינו בדאלית אל-כרמל בקניות ואני רק ישבתי וקראתי את המוות והפינגווין.

  אחרי זה נסענו הביתה.

  כפי שגולשי אתר אס"י שמו לב אליו, אני מנהל פורום אסים צעירים. הפורום נפתח ביוזמתי, כדי למשוך עוד א"סים לאתר ולאפשר להם לתקשר בסביבה שרק הם שולטים בה.

  חשוב להדגיש: אין בפתיחת פורום זה ולו רביב של כוונה לשטוף את מוחם של הילדים ולגרום להם להיות תומכים נלהבים באס"י. הפורום חסום לכתיבה בפני כל חברי המערכת ללא הרשאה מתאימה, ואני לא אנסה לכוון את הפורום בכוח לכיוון של האידיאולוגיה של אס"י. אם הדיון יכוון לכך, זה יקרה באופן טבעי ולא ע"י יד מכוונת.

  הפורום, לאחר דיון עם רונן, ייפתח לאסים עד גיל 21 (כי עד לגיל זה פועלים בתיה"ס לחינוך מיוחד). הפורום הוא רב נושאי וניתן לכתוב בו על הכל.

  אז, אם יש לכם ילד א"ס שלדעתכם יכול להפיק מההשתתפות בפורום, הפנו אותו לפורום. אני מחפש בנרות משתתפים.

  להתראות,

  דרור.

‫מרק אספרגוס ללא מתכון‬

• ‫אינני אדם מקולקל. אינני אדם בעל צרכים מיוחדים. אני אדם שונה!‬

  פורסם: 6 ביוני 2010 9:05

  למרות שכנראה (כרגיל) לא יהיה ניתן לראות זאת בהמשך, שורות אלה נכתבות, תוך קושי רב ועם המון מאמצים, אך גם עם צורך נואש להוציא את הדברים הבאים החוצה. קושי זה, אשר ניכר אצלי יותר או פחות, בזמנים שונים, לבטא את עצמי בכתובים, הנו חלק ממה שנתפש בעיני רבים כאחת מלקויות הלמידה מהן אני סובל. ואני טוען, ואמשיך לטעון כי אין דבר כזה לקות למידה, ובוודאי שאינני סובל ממי וממה שאני. אני אדם שונה. אני אדם השונה מן האדם הרגיל ברחוב, בחיווטים במוחי, באופן בו אני קולט את הסביבה, בסגנון בו אני לומד דברים ובהמון דברים נוספים, חלקם ניכרים יותר וחלקם ניכרים פחות. אני רוצה לנסות כאן לתאר מדוע שונות זו צריכה להיות לגיטימית ולא לסבול מכינויים חלקיים, שיפוטיים, שלייליים או מתוקנים פוליטית. אני מעוניין להמשיך ולטעון כי המאבק בסטיגמה ובסטריאוטיפ חייב לעבור דרך שינויי ז'רגון עמוקים וחד משמעיים, אם יש בכוונתו לשנות משהו בהבניה החברתית הנהוגה במקומותינו ביחס לסוגיות של נכות ומוגבלות.

  בקרב רבים העוסקים בתחום של נכויות ומוגבלויות, נהוג לדבר על לקויות והפרעות. ביטויים אלה באים לבטא חסר ו/או פגם כלשהו. במילונו של אברהם אבן שושן, תחת הערכים "לקוי" ו"לקות", אין אזכור מפורש למילה קלקול, אולם ראה זה פלא, דווקא ההיפך בהחלט קיים. פירוש המילה קלקול, לפי המילון המקובל כמילון המקיף והמדוייק של השפה העברית, קלוקול הנו גרימת לקוי. וכאן טמון הקשר בין השניים. אין לקוי / לקות אלא הצבעה על קלקול מסויים. ובכן, בקיומם של בני אדם מקולקלים, אינני מאמין. העובדה כי בני אנוש נולדים ומתקיימים באופנים שונים זה מזה, אינה מלמדת דבר על האופן ה"תקין" והאופן ה"מקולקל" להיות בן אנוש. גם העובדה שרוב בני האנוש (אם בכלל ניתן למצוא רוב שכזה) נולדים בהרכב רקמות כזה או אחר אינה עושה רוב זה יותר "תקין" ממי שנולד כשאינו שייך לאותו רוב. המבקרים אותי יגידו (והם בהחלט אומרים זאת): “אבל ברור שלהיוולד בלי רגליים / ידיים / אוזניים / עיניים / כל איבר אחר, זהו פגם וקלקול. העובדה היא שאותו חסר של איבר מקשה על האדם יותר מאחרים בעלי אותו איבר”. ואני אומר" “לא לגמרי מדוייק". ראשית, עובדת החוסר באיבר מסויים, לא בהכרח מצביעה על פגם מעצם החוסר. העובדה שגם אותו רוב "תקין" לא נולד עם איבר המאפשר קליטת אותות רדיו, אינה הופכת אותו ל"פגום". על אותו משקל, העובדה שאדם מסויים נולד ללא רגליים (או ללא איבר אחר כלשהו, או עם איבר לא “מושלם”) אינה הופכת אותו מיידית ל"מקולקל". מה שיכול להפוך אותו למקולקל הוא ההסתכלות שלו ו/או של סביבתו על מצבו כ"מקולקל".

  מהותו של האדם השונה הינה לגיטימית וחייבת להיות לגיטימית, כי אחרת אין למין האנושי לגיטמציה לקיום. מה שהופך את השונות למוגבלות, אינו האופן השונה פיזית / תחושתית / תקשורתית (ועוד כהנה וכהנה שונויות) של קיום האדם עצמו. מה שהופך את השונה למוגבל הוא חוסר התאמת סביבתו (הפיזית / תחושתית / תקשורתית וכו') למאפיניו שלו. הכרה בעובדה זו, הכרה שכל כך חסרה בהוויה התרבותית-חברתית במקומותינו, יחד עם הכרה במשמעותה של עובדה זו, הן בהיבטים של מתן הלגיטימציה לשונות, הן בהיבטים של הנגשתה של הסביבה (כל הסביבה! לא רק הסביבה הפיזית) והן בשינויים ההכרחיים בז'רגון השימושי, היא הפתרון היחיד האפשרי לסוגיות שונות של נכות ומוגבלות. היא ולא הפתרונות הרפואיים שיכולים להתקיים ויכולים לא להתקיים! אינני טוען לחוסר הרלוונטיות של הידע הרפואי. ישנה חשיבות עצומה ברכישת ידע רפואי והעמקתו. הידע אינו הבעיה. הבעיה היא הערכים והנורמות המלווים לידע – אותם, חייבים אנו להחליף, ויפה שעה אחת קודם. הידע הרפואי, כמה כביר ומעמיק שלא יהיה, לא יוכל לעולם לשנות ולפתור סוגיות רחבות בנוגע לנכות ומוגבלות, ללא החלפה זו של ערכים ונורמות.

  דוגמה טובה, לעניות דעתי, לעובדה שאין זה האדם לקוי ומקולקל, טמונה בדיוק בנושא בו פתחתי. ההתייחסויות ל"לקויות למידה" הינן רבות מספור. רבות גם נכתב ונאמר והודגם, כיצד אנשים "לקויי למידה" מסוגלים ללמוד ולסיים גם תארים אקדמאיים מתקדמים. האם אין בכך דיסוננס מסויים? האם אין אדם שלמידתו מקולקלת, לא יכול ללמוד. ובכן, אני מציע דרך לפתור את הדיסוננס הזה: ראשית, מה שמקולקל במפורש, הוא המערכת, שעל פי רוב, אינה מסוגלת להתמודד עם סגנון הלמידה השונה של האדם. נכון. ישנם יוצאים מן הכלל הזה. אבל המקרים בהם חוסר גמישותה של המערכת והתאמתה לסגנונות שונים של למידה, רבים על אלה בהם מגלה המערכת גמישות זו. ומה, אם כן הוא אותו אדם המכונה "לקויי למידה"? לתפיסתי אני (בין השאר בהיותי כזה בעצמי, למרות שהדבר היה ועודנו מורכב מכדי שאבחונים סטנדרטיים יצליחו בכלל לאתר זאת), אנו אנשים בעלי סגנונות אלטרנטיביים בלמידה. מה שאני מציע כאן הוא בסך הכל שינויי טרמינולוגי פחות שיפוטי שלילי… ובכן, לא ממש. ההתייחסות, גם של המערכת, גם של הסביבה התרבותית-חברתית כולה וגם שלנו עצמנו, אלינו, כאל "בעלי סגנונות אלטרנטיביים בלמידה" במקום כאל "לקויי למידה" הינה צעד מהותי, הכרחי ועליון בחשיבותו, בדרך אל אותה גמישות הכרחית והתאמת מסגרת הלימוד לאותו סגנון אלטרנטיבי. רק עם הפנמת העובדה שאנו מסוגלים ללמוד, בהינתן התאמת סגנון ההוראה לסגנון הלמידה האלטרנטיבי שלנו, רק כך נוכל להתגבר על הקשיים העצומים בהם אנו נתקלים בנסיון ללמוד באופן ההוראה הנהוג כבדרך הכלל.

  אלמנט נוסף בהסתכלות על אדם עם מוגבלות, כעל אדם "לקוי" / "מקולקל" / "בעל הפרעה”, הוא העובדה כי הדבר מדגיש את ההסתכלות השלילית על הקושי. גם אם נקבל את ההנחה שאין אדם "מקולקל" הרי שאם נתבונן אך ורק בקושי (והקושי הוא עצום, גם אם ה"לקות" אינה כל כך חמורה), הרי שנמשיך לראות אדם בעל הפרעה מסויימת שעדיף היה לו להיות ללא אותה הפרעה. ובכן, גם כאן יש לי כמה דברים להגיד. ראשית, כפי שטענתי קודם, חלק ניכר (אם כי בפירוש לא הכל) מהקשיים מולם ניצבים (גם) אנשים עם מוגבלות, הינם קשיים הנובעים מחוסר התאמתה של הסביבה למאפיינינו, או במילים אחרות: חוסר נגישות. ככל שהסביבה תאפשר יותר אופציות (הן במישור הפיזי, הן במישור התחושתי, הן במישור התקשורתי וכו'), כך ילך וייקטן הקושי באותה הסביבה (אם כי הוא לא יעלם לחלוטין לעולם).

  אך מעבר לזה, ההסתכלות על הקושי בלבד, היא הסתכלות חלקית ביותר שאינה רואה את האדם השלם, אשר מעבר לקשיי ההתמודדות שלו בסביבה שאינה נגישה, ישנם גם אלמנטים אחרים בהם הוא יכול להיות יותר טוב מכל אותם שאינם מתמודדים עם אותם הקשיים. דוגמה נהדרת, לקחתי מהרצאתו של ד"ר עפר גולן, בדבר זהוי דפוסים (את ההרצאה פותח ד"ר עפר גולן תוך שהוא מתנער ובצדק מהכינויי “הפרעות הספקטרום האוטיסטי” ומדבר על “מצבי הספקטרום האוטיסטי”).

  נסו לאתר את הצורה המופשטת שבצד שמאל, בתוך הדמות המורכבת שבצד ימין.

  

  מצליחים לעשות זאת מהר (ד"ר עפר גולן סבור שזהו תחום האינטואיציה של אנשי הספקטרום האוטיסטי. אני טוען שזו אינה אינטואיציה היות ושום דבר, למעט עצם החיפוש, לא נעשה כאן אוטומטית – זו פשוט חשיבה מהירה שאנו רגילים בה)? כנראה שאתם מתמודדים גם עם קשיים מסויימים, גם אם הם נראים בעיניכם כמינוריים. אתם יכולים לסמוך על בעל נסיון – יהיו מי שימצאו היכן הוא ה"ליקוי" שלכם וייתנו בו שם ותגית. לא מסוגלים לאתר את הדפוס כ"כ מהר? אולי האנימציה הבאה תעזור לכם להתמודד עם הקושי שלכם (שלא ממש זוכה לתגית ולשם) באיתור דפוסים, ע”י איתור אחד המופעים של הצורה הפשוטה בדמות המורכבת…

  

  האדם שנושא את ה"תגית" הזו של אדם "מקולקל", והאדם המסוגל לאתר דפוסים הרבה יותר מורכבים ומסובכים מדוגמה זעירה זו, הוא אותו אדם. רק ע"י מתן הלגיטימציה לשונות בין בני אדם, נוכל לממש את הפוטנציאל העצום הטמון באותה השונות.

  הצד השני של המבט המבליט את הקושי, הוא הדיבור ה"תקין פוליטית". הדוגמה הבולטת ביותר לנקודה זו, היא הכינויי "אדם עם צרכים מיוחדים". ביטויי זה נולד מן הנטייה לערוך שינויי זווית בהסכלות לצורך תקינה פוליטית, אך ללא התבוננות והבנה מעמיקים וללא שינויי מהותי בהתייחסות. רבים בקרב קהילת הנכים (קול רם ונישא בעניין זה מביא ידידי ורעי יואב קריים) באים וטוענים כי יש להפסיק להשתמש בביטוי זה היות והצרכים שלנו, אנשים עם מוגבלות, אינם שונים מהותית מהצרכים של כל אדם באשר הוא אדם, אלא שהצרכים הללו מתבטאים באופן שונה. ואני בא וטוען כי זה לא בהכרח כך. אכן. ישנם אנשים עם מוגבלות שאינם בעלי צרכים מיוחדים וצרכיהם אכן באים לידי ביטוי באופן שונה, אולם ישנם גם אנשים, כמוני למשל, שהם בהחלט כן בעלי צרכים מיוחדים וייחודיים. אנשים, בד"כ אינם צריכים לנפנף בידיהם ולקבל משוב מפרק כף היד, בכדי להיות מסוגלים לבצע פעולות מסויימות. אני כן זקוק לכך. אנשים בד"כ צריכים חברת בני אדם אחרים ואינם זקוקים לתקופות משתנות (ולעיתים ארוכות) של בדידות. אני כן צריך זאת. והדוגמאות עוד רבות. ובכל זאת, אינני מקבל את הביטוי "צרכים מיוחדים" יותר טוב מיואב. הביטויי הזה לוקה באותו החוסר בו לוקים אותם כינויים שליליים העוסקים בבני אדם "מקולקלים". הכינוי "אדם עם צרכים מיוחדים" הוא כינוי המסתכל רק על צד אחד של האדם. אותו אדם, שיכול להיות שיש לו ויכול להיות שאין לו צרכים מיוחדים, הוא גם אדם המתמודד עם קשיים עצומים ואדם בעל כישורים, לא פחות מיוחדים מצרכים. רק הסתכלות עם כל המכלול של האדם יכולה לספק מענה אמיתי ומתאים לצרכיו ולהוות קרקע המאפשרת את מימוש יכולותיו.

  מתן לגיטימציה אמיתית וכנה לכל מכלול השונות, בכל הרבדים הרלוונטיים, היא הפתרון השלם ביותר האפשרי והנחוץ לנו.

• ‫מי בכלל צריך את כל הטקסט הזה?‬

  פורסם: 6 במאי 2010 21:20

  בני אנוש נוהגים לפעול מתוך מגוון שלם של מניעים ו"מנגנוני הפעלה". אחד הדברים המרכזיים המפרידים אותנו, בני הקשת האוטיסטית, משאר בני אנוש, הוא אותם מנגנוני הפעלה. זה אמנם לא יהיה נכון להגיד כי ישנו מנגנון המאפשר כל פעולה בקרב נוירוטיפיקלים ומנגנון אחר, המתאים לכל אנשי הנוירודייברסיטי, אולם אני סבור, לאור הרבה זמן שיחות ומחשבה בנושא, כי ניתן לאפיין כמה "קווים כללים" המפרידים שתי אוכלוסיות אלו. ברמה העקרונית, חלק ניכר מהפעולות שנוירוטיפיקלים עושים, נובעות מתוך אינטואיציה ותת-הכרה. נוירוטיפיקלים מצליחים לפעול בלא השקעת מחשבה מוקדמת בפעולתם, ולעיתים אף אינם מודעים לעצם עובדה זו. לעומתם, אנשי הספקטרום האוטיסטי, ואחרים מתחום הנוירודייברסיטי, עלולים למצוא אופן פעולה שכזה, כבלתי אפשרי. גם אם המחשבה נעשית כהרף עין (כתוצאה, בדרך-כלל, של תרגול מתמשך), עדיין נדרשת מחשבה מסויימת בכדי להפיק פעולה כלשהי.

  מכיוון שפעולה, כל פעולה, דורשת מחשבה, הרי שבכדי לאפשר את המחשבה הזו, נדרשת הבנה. הבנה היא התוצר של תהליך מחשבתי, אך היא גם זו המאפשרת התפתחות של תהליכי מחשבה מורכבים יותר. בסופו של דבר, היחסים שבין הבנה ומחשבה, מאוד דומים ליחסים שבין הביצה והתרנגולת. וכאן עולה השאלה מה עומד בבסיס המשותף של ההבנה ותהליכי המחשבה.
  עבור אדם החושב באמצעות שפה המשמשת לתקשורת, ברור לחלוטין כי התשובה לשאלה זו תהיה פשוט "שפה". כל מה שאנחנו מבינים, אנחנו מבינים במסגרת השפה המשמשת אותנו באופן טבעי (יש המכנים אותה "שפת אם”) ואך ורק במסגרת המאופשרת ע"י אותה שפה. אך מה אם איננו חושבים באמצעות שפה המשמשת אותנו לצרכי תקשורת? כבר תיארתי בעבר (וגם אחרים תיארו לפני) כיצד תהליכי המחשבה בקרב א"סים, שונים במהותם מאלה של נ"טים ולו בעצם העובדה שאנו איננו חושבים באמצעות אותה השפה המשמשת אותנו לתקשורת. אולם חלק ניכר מן האפשרות לפתח את מחשבותינו והבנותינו, יכול שיתאפשר כתוצאה של תקשורת. לאמיתו של דבר, בקרב א"סים רבים זהו המניע הכמעט יחיד לתקשר – להחליף מידע בכדי לאפשר הבנות יותר מדוייקות, יותר שלמות ויותר מפותחות.
  אחד המנגנונים החשובים ביותר בכדי לאפשר תקשורת שכזו, ניתן לכנות בשם "תרגום". כינויי זה אמנם אינו מושלם, היות ומה שעומד בצד השני מהשפה המשמשת לתקשורת, איננו בדיוק שפה ולרוב איננו מוגבל באותם הגבולות של שפה, אך בהיעדר מילה יותר מדוייקת, אמשיך להתייחס אל תהליך זה כאל "תרגום".
  למעשה, אותו הדיוק (או חוסרו), שעליו עמדתי כעת, הוא אחד החלקים המרכזיים ביותר והבעיתיים ביותר באותו תהליך "תרגום". בהיותו מעבר ממנגנון פנימי של מחשבה, שאינו מוגבל כמו שפה והוא הרבה יותר רחב ממנה, אל המבנה המצומצם של שפה, תהליך התרגום בצד זה טומן בחובו צמצום של מובנים שונים ובצד השני הוא כולל הרחבת מובנים. בכדי לשרת את המטרה של הרחבת ופיתוח ההבנה, חייב התרגום להיות כמה שיותר מדוייק. והרי לכם דיסוננס כמעט טהור. הצמצום וההרחבה של תהליך התרגום עומדים בסתירה מוחלטת לצורך בדיוק. הדרך להתמודד עם דיסוננס זה, יכולה להיות מגוונת ביותר. יש שיעדיפו פשוט לא לתרגם ולהישאר בעולמם שלהם במחיר חוסר פיתוח ההבנה או לפחות האטת פיתוח זה. דרך אחרת היא לחפש כל הזמן את התרגום המתאים ביותר והמדויק ביותר האפשרי, תוך התפשרות מסויימת ביותר, ומבוקרת ביותר, על מידת הדיוק, בכדי להעצים את אפשרות ההתפחות של ההבנה.

  אולם גם במקרה שאין כלל צורך בתרגום, והתקשורת השפתית נעשית מתוך מניעים שונים לחלטין, היש טעם בקשורת בה שני הצדדים המקיימים את אותה התקשורת, לא יעדיפו להבין האחד את השני? ובכן, אני סבור שאין טעם בה, בשפה, אם הדוברים אותה אינם מבינים, זה כוונתו של זה ואינם שואפים להגיע, לפחות קרוב לאותה מידת הדיוק, לה אני ושכמותי זקוקים בכדי להיות בכלל מוכנים לאפשר תקשורת.

  מכל אלה נובעת, לדעתי, מסקנה אחת ויחידה: בכדי לקיים תקשורת הדדית אפקטיבית, אנו זקוקים לפרוטוקול ברור, שקוף ונקי של משמעותה של השפה – לפחות בכל הנוגע לטקסטים אשר אמורים להיות נגישים לאנשים בעלי שונות ניכרת זה מזה באותם המנגנונים העומדים בבסיסה של התקשורת.

  אולם עבורי, ישנה משמעות נוספת המתבקשת מכל זה. היות והכל סובב סביב מחשבה, הבנה ותרגום, הרי שמרגע שהצלחתי לתרגם חלק מסויים ממחשבתי ולהביאו בצורת טקסט אל המרחב התקשורתי, עבורי, באותו המרחב, אין דבר קדוש יותר מן

  המילה

‫בשורת האפוקליפסה‬

• ‫חשיכת המעמקים: חלום בלהות תת-מימי‬

  פורסם: 4 במאי 2010 5:40

  "קר," לחשה הנערה לעצמה כשצפה במי הים הקרים; צמרמורת אחזה בה.
  היא הייתה ערומה, ללא כל בד מתווך, רק היא – והים.
  היא לא זכרה מי הייתה או מה היו מעשיה שם,
  אך בתוכה חשה הרגשה מוכרת, היא כבר הייתה שם בעבר.

  מבעד לאפלה ולאור הירח החלוש, משך את מבטה גוף כהה, בטוח ויציב.
  היא החלה לשחות לשם – גופה רעד – אך היא ניסתה להרגיש את האומץ פועם בה.
  הגוף השחור נראה יותר ויותר יציב, על אף שהגלים פגעו בו והעלימו אותו לסירוגין.
  כעת זיהתה אותו, היה זה רציף עשוי מלוחות עץ שבחשיכה נראה שחור.
  הגאות גרמה לכך שהגלים כמעט כיסו לגמרי את הרציף,
  וכשהתרוממה ונעמדה ברגליים כושלות וקפואות על לוחות העץ,
  הביטה למטה אל כפות רגליה המכוסות במי הים,
  וחשה כאילו היה בכוחה ללכת על פני המים.

  שהו נע מתחת ללוחות העץ של הרציף. היא הרגישה תנועה, הלוחות רעדו ופחד מן הלא-מודע אפף אותה. הנערה הביטה במים ובעזרתו של אור הירח ראתה צל שחור עצום נע בתוך המים, ממש מתחתיה. היא התכופפה, הכניסה את אצבעותיה ברווח שבין לוח עץ אחד לשני ונאחזה בחוזקה. כשחשה בטוחה, קירבה את ראשה באיטיות אל המים בכדי לתפוס מבט טוב יותר של מה שנמצא שם. משהו התפתל שם, משהו שחי במים הרבה מאוד זמן, היא פחדה ממה שהסתתר, שנחבא – היא פחדה ממה שאולי העירה, משהו נוראי שחשה ששפיותה לא תוכל לעמוד במראהו. במים השקטים היא ראתה דבר כלשהו שגדל יותר ויותר, ואז היא זיהתה את זה, זאת הייתה עין גדולה, בערך בגודלו של גופה השלם. האישון החד הצטמצם – הוא זיהה אותה. הנערה התרוממה במהירות, מרגישה את הצמרמורת שאחזה בה, צמרמורת שהעבירה רעד בכל גופה. היא שמעה רחש במים, והחלה להתרחק לאחור, לא בטוחה מה עלייה לעשות כשפתאום אחד מלוחות העץ נשבר והיא ראתה חלק לא ברור יוצא מבעדו, זה נראה כמו זנבו של נחש, אך הוא היה ארוך וגדול יותר. הוא עלה באיטיות – כאילו בכדי לבדוק את השטח. כשצעדה לאחור, מבטה קפוא על הדבר הנוראי הזה, רגלה דרכה על לוח עץ שבור, קול תדהמה חלוש יצא מפיה, כאשר הזרוע הנחשית פנתה לכיוונה בחדות, ואז במהירות החלה להתקדם לעברה, חותכת את לוחות העץ הרקובים כאילו היו נייר המצפה לגורל המספריים, מרסקת אותם ומתקדמת במהירות לכיוון הנערה. היא צעקה ורצה מהר, נמצאת במרחק של מטר ממסלול ההרס של הזרוע עד שהגיעה לאדמה הרטובה ומעדה עליה. הזרוע נכנסה חזרה לתוך המים. בועות אוויר גדולות ביעבעו מתוך זירת הקרב המימית המכוסה בשברי עץ, והיא ידעה שמשהו עומד לפרוץ משם, משהו מחריד שלא יותיר אותה בין החיים.
  הנערה זחלה אחורה על הבוץ, לא מורידה את מבטה מן המים המבעבעים ואז זה יצא – כמו עלי כותרת של פרח אדמוני אשר נפתחים בכדי לחשוף את מה שמסתתר בפנים – כך פרץ היצור מתוך גלי הים. פיה ועיניה נפערו אך היא עדיין לא יכלה להתיק את מבטה, גופה קפא, אך כשהדבר העצום התרומם, מניח את רגלי העכביש הדקות שלו על האדמה, ניסתה להתרחק ממנו ככל יכולתה, עדיין על ארבע גפיים, במהירות, רק לברוח משם.הוא יאכל אותי, הייתה המחשבה הראשונה שעלתה בראשה,הוא יאכל אותי אפילו בלי להתאמץ. מבעד לחשיכה ראתה לסירוגין משהו מפלצתי ועצום בגודלו, רואה חלק קטן ככל שהתקרב, אור הירח לא גילה הרבה, אך מה שראתה הותיר אותה חיוורת. האדמה רעדה, החול הרטוב נפער וממנו יצאו קירות מושלמים מבחינה ארכיטקטורית, ירוקים מסוטטים בשיש חלק, אך הם פרצו בשיפוע אלכסוני, הם חסמו לה את המעבר. מעבר להם ראתה מזבח ובארבע מפינותיו היו שלשלאות ברזל. הרגשה מוזרה אפפה אותה, האם גורלי להיקשר כאן? היא לא ידעה להשיב. היא ניסתה לעקוף את הקיר, אך עוד אחד פרץ, ואחריו יצאו מתוך החול המשתנה עוד קירות ירוקים חלקים – היא הייתה לכודה. היצור הביט דרכה. הוא שלף את טפריו החדים והשמיע קול נהמה מחריד. הנערה התחלחלה וגופה קפא שוב, צמודה לאחד הקירות הירוקים ללא דרך להימלט; היצור דחף את עצמו עם רגליו הארוכות, פער את פיו המלא בשיניים חדות כסכיני קצבים וזינק לעברה והיא באימתה האחרונה רק צרחה.

  - 31 למאי 2005

• ‫נקרופתולוגיה‬

  פורסם: 18 באפריל 2010 16:10

  מפאתי המוות הקודח
  לא חשתי בצורך להתפכח,
  כשבעזרתו הנכלמת של מעדר על גבי האדמה הבוצית
  פערתי בור בתקרת הארון של הקבורה הנצחית.

  מן הכיליון של מעטה הטירוף סחפתי נערה,
  חסרת רוח חיים של ברייה קרועה ורקובה.
  חורי להב הסכין בערו באדמומיות נכוחה
  שנסתמו זה אחר בתאבונם של תולעי האפלה.

  על מצע של סאטן הנחתי את הגופה,
  את האריג המפריע קרעתי מנבכי אגן ירכיה כפרוצה.
  את שדיה הנוקשים מיששתי בגרומיות של קנאתי הארורה
  מאותם ימים שכוחי-אל בהם לאחר הייתה שייכת פנימיותה.

  ללא כל היסוס חדרתי פנימה מבעד לתחלואי גופה הנוזליים,
  מבעד לתודעת המותר והאסור אל עבר פלחי ישבנה העסיסיים.
  מכה על חטא ההיבריס של פגועי גורל ותועבת השנאה,
  תלשתי זרדי שיער חלושים מקרקפתה המתבלה.

  אל ראשה ניגשתי ופערתי פצע משונן,
  שפתיים בשרניות המבקשות להנציח הנאה בקורבנן.
  מן תהום הוויית הנשייה פרצתי בזעקות שבר,
  אך עדיין לא הבנתי לגמרי את יכולתי לחלל את הלמות הקבר.

  את בגדיי שוב לבשתי בתוכחה ניכרת,
  ואת כלי נשקי המטונף אספתי בתנועה מוכרת.
  ללא כל ירא הנפתי את פיסת המתכת אל-על
  בכוונה להנחית ולהשטיח כל עדות למעשיי הנ"ל.

  קולות חרחור משונים בקעו מגרוני
  כשסרחון עלום שם אפף את אפי
  בעוד שיד חרוכה בריקבון השפיות תפסה את גופי
  והתיקה את מיקומי אל הסלעים שלצידי.

  מן אפלת הקיום האנושי פרץ היצור הדמוני
  בדמות החילול בקוע התוכחה של הלמות קלוני,
  ומאחוריו עוד מיליציית שדים ורוחות שונאי אויב
  מהם כל אדם שפוי ימלט על אף ומפאת גופו הדואב.

  משלחת מלאכי שרף נפלה מן השמיים
  וקרב עקוב מדם פרץ מאוחר יותר משעת ערביים,
  כשקולות השעטה מן ספינות האויב בקעו ללא רחמים
  כך חשתי שניצלתי בעור שיניי מלולאת החנק של המתים.

  ניתז דם הרפאים לכל עבר אל קברי הכופרים
  ואני החשתי את פעמיי הרחק אל עבר בתי הישנים,
  כשלפניי חסמו אותי תופעות טבע איתניות בדמות אלים,
  גיצים בוערים וגלי מים עצומים המשמידים כל שינת ישרים.

  "לאן אתה חושב שאתה הולך?" אמרה תפלצת עם קוצים במקום שיניים ועקרבים לאצבעות.
  "כל שאני רוצה," אמרתי, "הוא לשים קץ לכל הסכנות המתעדות בנקל בדרכיי הנלוזות".
  כשפניתי לכיוון הנגדי כדי להתחמק מאותם מפלצות נבובות הזדון וההרס הנורא,
  להב קרח כסוף ערף את זרועי מבלי שהספקתי לומר – "בבקשה".

  "לא כל-כך מהר", אמרה רוחה של הנערה שכמעט הטחתי כל זכר מפניה היפות.
  "אינך יכול לברוח, לא אחרי שלל פעולותייך הגסות".
  "תנו לי ללכת!", צעקתי בעודי חומק מבעד לגופה הרקוב הבוער בשלהבות הנצח.
  אך הוטחתי באדמה ופלטתי דם ואפר כשרגליי בותקו מיושביהן כהכנה לקראת הרצח.

  "גופך נדון להיחלל על-ידי הקראקן, פעם אחר פעם, ללא כל תנומה או מנוחה לכפרת המעשה, ואילו נפשך תקרע בידי עדר מרבי רגליים מפלצתיים שיפרצו את תודעתך בכל פעם שתתכסה".
  גזר הדין נקבע בעוד שהפטיש נחת על בסיסו הנרצע
  ועבדכם הנאמן נלקח אל מצולות הים בכדי לבצע את הליך הגזירה במרוצה.

  ממלכת הקרקאן אפפה קורבנות אדם כלואים בתאי מאסר קפואים בחדוות בערת הגיהינום
  כל אדם התחנן על חייו ונקרע לגזרים סיזיפיים בלהבו המלוטש של יהלום.
  נלקחתי לתאי לצד יצורים מימיים משונים מבעד לפרגוד
  שהתעללו בגופי בסדרת עינויים תמנוניים כואבים עד מאוד.

  בלילות אפופי זימה ותקווה שמא אוכל להימלט מן הנצח הכובל
  פלשו מרבי הרגליים למחשבותיי ואנסו כל חלקיק מחשבה חופשית מפאת המוות הגובל.
  במקום לחשוב על אור היום הבוהק כשאפרוץ מן המים החונקים כל רבד קיום
  חשבתי על האפלה הקודחת כל רפש מעשיי בנבכי תודעת האיום.

  אך כעבור כמה שנים רעות ביקרה בתאי אותה רוח של נערה אומללה
  שתווי פניה היפים כבר אינם עוד וכל שנותרו הם קמטי קללה
  ואמרה ש – "יש לי דרך לגאול את נפשך המיוסרת וכפוית הטובה
  אם רק תתלווה אליי באישון הלילה מבעד לדרך הסתרים הישנה".

  וכך, כשכולם כבר ישנו את שינת הביעותים
  הסתנו אני והנערה את אבני היסוד מן הקיר ופערנו חור בתמימות דעים
  אל-על שחינו מבעד למעמקים אפופי הפחדים
  כשבכל העת רק פחדתי שזרועותיו העצומות של הקראקן ישאבו אותי חזרה אל הנידונים.

  פרצנו אל החוץ הקודר והאפל,
  אף קרן אור לא חדרה, אף לא יונק שפל.
  אף לא צליל חורבני, אף לא חלקיק תקווה,
  השמיים היו שחורים לגמרי, שחורים מפאת הבערה.

  "לאן הובלת אותי?" שאלתי, "האם לתוך חורבני החדש האבוד?"
  "לא", השיבה. "כי אם לממלכת הגשם והאבדון", אמרה בחיוך מדוד.
  "לממלכת קיומך האחרון".

  ואז גוף הרפאים שלה הפך לגשמי, והיא כבלה את ידיי עם שני מסמרים,
  בעודה נותנת לכפות רגליי להיאכל בידי חרקים ענקיים.
  היא תפסה את איברי ותלשהו ממקומו,
  ודחפה אותו לפי והכריחני לבלעו.

  "איך זה מרגיש?" שאלה במלוא הגרון,
  "להיחלל בחוסר עונים משווע, להיצלב במלוא החרון".
  היא לקחה את להב הסכין ופתחה את בטני החשופה
  ומתוכה הוציאה את קרביי והאכילני בהם ללא הפוגה.

  ואז, בעודה מביטה וצוחקת, מענגת את עצמה מפאת המקאבריות
  לקחה היא את מעדר התוכחה והניפה אותו בחלל המודרניות.
  ללא כל היסוס, או דאוס אקס מאכינה
  היא הנחיתה את בליל המתכת על גולגולתי ומחצה אותה פנימה.

  ואז במלוא הזעם,
  קרעה את שאר גופי לגזרים בלי טעם
  ושסיימה את המעשה
  נפשה נדדה לקברה המכוסה.

  וגופתה המבועלת, שהרי תמיד הייתה גם גופתי
  שוכבת קרועה למרגלות הים התופתי
  לצד ממלכתו של הקרקאן האיום והנורא
  בעולם הגשמי, התבונתי, של תהליך היצירה.

  2.11.2007

• ‫לידתה של ונוס-ליביטינה (Venus-Libitina)‬

  פורסם: 15 באפריל 2010 6:26

  לא לקח זמן רב עד שנשטפתי החוצה בעוצמה אל תעלת מים קטנה במורד הדרך. החושך היה אינסופי. כשהצלחתי להרים את עצמי, ספוג בזוהמה שתנית, הבחנתי שהתעלה נמצאה בקרבת חומת אבן לא גבוהה במיוחד והתחלתי ללכת בסמוך אליה. יכולתי לשמוע קולות שקטים ומלחששים, ואז הבחנתי גם באורות עמומים כשל לפידים הנישאים בידי אנשים עטויי ברדסי-גלימות כהים עם עיטורי זהב שכיסו את ראשם וגופם. הם החלו לטפס על גבעה ירוקה (ואני בעקבותיהם, מאחורי החומה) שככל שהתקדמנו בטיפוס, כך העשב הירוק והרטוב דהה ונעשה חום ועבש עד שלא נותר ממנו עוד דבר. במרום הגבעה היו הריסות של מקדש כלשהו שלא נראה לי מוכר. "גבעת אסקווילינוס. כאן היא תיוולד", שמעתי קול חרישי מהוסה מקיף אותי. פחד צינן את עורקיי החמים. מי זה שדיבר? תהיתי. היה זה קול מסתורי וצעיר של אישה, אך לא ראיתי אחת כזו בנמצא בקרבתי. "אל תפחד", נשמע הקול שוב. "אני כבר לא יכולה לפגוע באיש". ואז ראיתי דמות חיוורת לבושה בשמלת רפאים קרועה ורוויה בדם שכמו הייתה מטושטשת וניצבה בין המרחב-זמן הממשי לבין זה המטאפיזי. "מי את?" שאלתי. "את סוג של רוח רפאים?".
  "אני גרטל פנדרצקי. נידונתי להלך בין המימדים כדי לוודא שנכדתי היקרה תגשים את יעודה", היא אמרה בקול צלול ושחור. הבל נשימתה נפלט מפיה המטאפיזי בצורה של הדי ערפל סמיכים.

  "איך זה שאני רואה… מרגיש אותך, ואף אחד אחר כאן לא?" שאלתי מבלי שיהיה לי מושג מה היא עלולה להגיד.
  "בגלל שאתה נמצא מעבר למימד הרגיל. מעולם לא היית חלק ממנו מלכתחילה. לא הרגשת תמיד שונה ומוזר לעומת אחרים?" שאלה אך לא חיכתה לתשובה, כמו הדבר היה רטורי ומובן מאליו. "זה בגלל שאתה חווה את הזמן ואת המרחב אחרת מהנורמה הנראית לעין. אתה לא מרגיש כמוהם ואתה לא חווה את העולם כמוהם. אני לא אשליה מדומה," היא אמרה. "אני הולוגרמה אורגנית הנעה בין הקונטיניוום של הזמן-מרחב הממדי. מתתי מטורפת עם דם על הידיים. רצחתי את האהבה בשם אי-השפיות. עכשיו אני כאן כדי לתקן את זה. חיכיתי מעל ליובל כדי להגיע ליום הזה, אחרי שתיוולד ותגשים את ייעודה אהיה חופשיה". דמותה הערפילית הצביעה על מרכז המקדש החרוב, שם התאספו האנשים עם הגלימות סביב צרחותיה של אישה. גרטל תפסה אותי במגע-לא-מגע מעורפל ולפתע התפזרנו לרסיסי אבק והתמזגנו מחדש בנפרד ליד קהל העדים לטקס הריטואלי מעורר היראה שהתרחש במקום קדוש זה.
  "גרטל, מי זאת ש-"
  "ששש…" היא הניחה אצבע מיסטית על פי בכדי להשתיקני. "בקרוב תיווכח בעצמך".
  האישה ששכבה עם רגליים מפוסקות במרכז המעגל על מעין מזבח אבן הרוס הייתה בהיריון ובכתה בכי תמרורים מיוסר מרוב כאב. רציתי לשאול את גרטל למה הם לא לוקחים אותה לבית-החולים במקום לבצע את הלידה כאן תחת תנאי שטח לא סטריליים שעלולים לגרום למותה, אבל שיערתי שזה כל העניין בטקס הריטואלי הזה, דווקא במקדש הזה מכל המקומות.
  ראיתי אותם קוברים את פניהם בכפותיהם ומתפללים לישות כלשהי שלא הבנתי את פשרה. מבין קהל הסוגדים יכולתי לראות דמות דומיננטית אחת שבלטה מבין כל האחרים, פניה הנשיות הגסות מבעד לברדס השחור היו מוכרות להחריד, זו הייתה ג'סטין.
  "הגיעה העת להקים אותה לתחייה", היא אמרה בקול תעוזה ערמומי והנידה את סנטרה לעבר אחד מן המתפללים שעמד לצידה, כנראה סגנה. הוא אסף מספר אנשים עם לפידים והם הקיפו את המזבח שעליו התפתלה האישה הצורחת במכאובי תופת שבקרוב יתעצמו עד לכדי טירוף.
  ג'סטין חייכה וסימנה בתנועה לקונית לאנשיה להתחיל עם הטקס. קולות התפילה התעצמו ויכולתי לאימתי לראות כיצד מעגל האנשים מוריד את הלפידים אל האישה כשהבעירו אותה בעודה בחיים. צרחות הלידה התחלפו בצרחות אימה כשעורה החל להימס ושיערה התפורר ועינה התנפצו כבועות סבון מפוחמות. נעתי קדימה באינסטינקט מבוהל אך גרטל עצרה בעדי. "זה אמור לקרות כך", היא הרגיעה את הבלתי ניתן להרגעה. במהלך כל האקט הברוטאלי הזה יכולתי לפתע לראות קרן אור יורדת מן השמיים אל הבחורה הבוערת ומשם ירדה מעין ערפילית שחורה שהתייצבה מעל האישה הבוערת, חסרת זהות, חסרת ממשות.
  ג'סטין הפסיכוטית הוציאה מכיסה מטבע מסתורי והרימה אותו אל האוויר – קרן חשמל פרצה ממנו ופגעה בערפילית, גורמת לה להשתנות למשהו שהזכיר דמות אנושית. כנפיים שחורות מעורפלות בהקו מגבה, אילו היה זה גבה, וגופה הערפילי הוטח בעוצמה ונמוג בבטנה של האישה, שעדיין הוסיפה לצרוח ולרטוט כצלי מבושל אך בקרוב תחדל מכך לעד. ג'סטין התכופפה וקברה את המטבע באדמה הפצועה, מכסה אותו ברגבי חול ובוץ.
  ואז מאיבר מינה של האישה פרצה יד קטנטנה ואצבעותיה העדינות נתפסו חזק באבן המזבח. כמו מ'גוזו' של מייקה, הילודה גררה עצמה החוצה מתוך הואג'יינה הבוערת על כפות ידיה, נוזלי גוף ודם עיטרו את פניה וגופה. בכוח רב וללא חמלה, שלפה ג'סטין את התינוקת ואחזה אותה גבוה בצווארה כשהיא בוכה וצורחת כ"ביום היוולדה". מהאבזם שהחזיק את גלימתה היא שלפה פגיון מעוקל והרימה אותו גבוה כשאנשיה מריעים ותפילותיהם מתחזקות עוד יותר. “מן הלהבות יצאה ואל הלהבות תשוב,” היא הכריזה. “ובלהב התופת ייחרטו תוויה בפריסטיניות נכוחה". ואז היא חרטה על פניה של התינוקת מספר חתכים עמוקים וגאומטריים שוודאי היוו עבורה איזושהי סימבוליות מסוימת שרק היא ואנשיה הכירו, אך עבורי היה זה אקט ברוטאלי וחסר רחמים וחששתי לדעת לאיזו אישה מצולקת תהפוך תינוקת זו ברבות הימים.
  לאחר שהסתיים הטקס, והרוח נשאה את האפר של מי שהייתה פעם אמה של התינוקת, יכולתי לראות את ג'סטין מחזיקה את הילודה קרוב לחזה, ואז מגישה אותה בעדינות לאדם רכון וכנוע שנראה היה שכל שביקש היה לרצות. “קח את ליביטינה לארץ הבדולח המרוסקת,” היא אמרה בנוקשות. “הטרור שתשליט שם לא יישכח לעולם".

• ‫I wake up and I see the face of the devil \ Diamanda Galas‬

  פורסם: 12 באפריל 2010 4:03

  להוריד כאן ולשמוע תוך כדי

  אני מתעוררת ואני מגלה את פרצופו של השטן.
  ואני שואלת אותו:
  מה השעה?
  מה השעה?
  מה השעה?
  והוא שואל אותי:
  איך את מרגישה היום?
  איך את מרגישה היום?
  מה השעה?
  מה השעה?
  מה השעה?
  איך את מרגישה היום?
  מה השעה?
  איך את מרגישה
  איך את מרגישה היום?
  מה השע…

  ובכן, אני חושבת שאני מרגישה יותר טוב.
  כן, אני חושבת שאני מרגישה יותר טוב.
  אני חושבת שאני מרגישה יותר טוב.
  האומנם?
  ובכן, אני חושבת שאני מרגישה יותר טוב.
  כן, אני חושבת שאני מרגישה יותר טוב.
  האומנם?
  כן, אני חושבת שאני מרגישה יותר טוב.
  מה השעה?
  האומנם?
  מה השעה?
  כמה זמן את צריכה?
  מה השעה?
  כמה זמן את צריכה?
  מה השעה?
  מה השעה?!
  את בטוחה שאת מתמודדת עם דברים?
  מה השע…?
  אורות לבנים!
  אורות לבנים!
  אורות לבנים!
  אורות לבנים!
  אורות לבנים!
  אורות לבנים!
  שחור!
  שחור!
  שחור!
  שחור!
  שחור!
  שחור!
  שחור!
  אורות לבנים!
  אורות לבנים!
  אורות לבנים!
  אחות, אילו יכולתי לעשות את הכול שוב,
  הייתי עושה, אבל את יודעת שיש משהו
  לא טבעי בדבר הזה…
  מה שלומך?
  מה שלומך?
  מה שלומך?
  מה שלומך?
  מה שלומך?
  אני ממש בסדר.
  אני ממש בסדר.
  ובכן, מיס דבר, ובכן מיס דבר
  אני פשוט מרגיש צורך לשיר
  את המנון המלחמה של הרפובליקה!
  מה שלומך, בכל מקרה?
  עוף מכאן
  עוף מכאן
  עוף מכאן
  עוף!
  עוף!
  בבקשה אל תלך.
  בבקשה אל תלך.
  אתה האהבה של חיי
  מעולם לא אהבתי מישהו בצורה הזו בעבר
  ולעולם לא אוהב שוב.
  בבקשה אל תלך…

  אההההההההההההההההההההההההההה…

  (דיאמאנדה גאלאס)

‫מה עובר עליי?‬

• ‫הילדות שלי, תחומי העניין שלי וקצת כוסברה בצד‬

  פורסם: 10 באפריל 2010 3:11

  אני רוצה לספר לכם על הילדות שלי. אני אכתוב אותה ברפרוף, בלי דגש שווה ובלי ניסיון לבסס על הכתוב כאן אוטוביוגרפיה.
  נתחיל בגיל ארבע וחצי. אז ידעתי לקרוא. לא שיחקתי ממש עם אחרים, הייתי רק על המחשב ובספרייה, אם לא כפו עלי פעילות. שאנתי אומנות, הייתה לי קורדינאציה אפסית, בקיצור, מוזר מגיל צעיר.
  ככה עברו כל שנות הגן. אני עוד חשבתי שאני נורמלי ושאני לא משונה.
  כשנכנסתי לבית הספר, כבר התחלתי לחשוב שמשהו לא בסדר אצלי. הייתי אצל סייעת שילוב ששיננה באוזני כללים כמו "אל תדבר לעצמך בקול". חשבתי שזה בגלל שאני חכם. בקושי שיחקתי והייתי די בודד. הלימודים היו קלילים עבורי. ממש לא מה שאמא אמרה לי על בית הספר בגן. ואז בא מבחן המחוננים. הוא היה עבורי די קל. עברתי אותו. עדיין חשבתי שמעיין בדיתותי הוא חוכמתי. ואז הגעתי למרכז המחוננים. אז הבנתי שיש לי משהו די שונה. אמנם הייתי הכי חכם שם, אבל כולם היו ילדים "רגילים" שרחוקים מתיאור הדפוסים החברתיים שלי. התחלתי להבין שמשהו שונה בי, אבל לא ידעתי מה זה. כך עברה שנה ומספר חודשים, עד שגיליתי את מה שלא הייתי אמור לגלות.
  בשנה שעברה, חילקו לכולנו מעטפות להשתתפות במחקר על תוכנית לימודים על בריאות (שלא הייתה מעולם וכדי להשתתף הקרבנו את פרטינו האישיים).
  אני קיבלתי גם עוד מעטפה להורים. המעטפה הזו כללה 2 דברים ואחד מהם לא היה אמור להיות שם.
  היה זה שאלון למורה על ילד משולב. התפלאתי על הכותרת. אמנם ידעתי שאני מוזר, אבל לא חשבתי שחוק השילוב חל עלי. אז קרו לי המקרים עם הילד המנצל מהפוסט הלפני-קודם. באותה תקופה רציתי שיורידו קטע גזעני מטקס "הישוב שלי" בו מראים ערבים גונבים תוצרת חקלאית. זה נכשל.
  בחזרה לעניין. הסתכלתי על שם הלקות. ראיתי שם את לקות מספר 14, "אוטיזם/PDD". מחקתי כבר בראש את האופציה שכתובה בעברית, כי אני רחוק מאוד מהתיאורים של אוטיסטים בספרי ילדים, שמהם למדתי על אוטיזם. אז נתקעתי עם ראשי תיבות מסובכים, שאלוהים יודע מה פירושם. עברתי עמוד והגעתי לשאלון תפקוד. ראיתי שמה קריטריונים של תפקוד, בסגנון "כתב יד קריא" ו"התמודדות במצבי לחץ". התחלתי לשקשק. איך אני, תלמיד מצטיין שחטאו היחיד הוא היותו מתבודד ועם כישורים חברתיים לא משהו, מגיע לרמה של שאלוני תפקוד משונים וראשי תיבות משונים. כמובן שהחזרתי את זה למאיה. הייתי בשוק. רציתי להיקבר מרוב לחץ. לא ידעתי מה זו ההרגשה הזו. זו מעיין תערובת חייזרית ומשונה של בושה, פחד, בלסבוך (אם יורשה לי להעתיק ממרי ומקס), אי הבנה והלם. הייתי צריך, אני צריך ואצטרך רשימות כאלה כדי לתאר חלק מרגשותי.
  שום דבר לא ניחם אותי. קראתי באינטרנט (לא הרבה), אבל לא הבנתי לחלוטין מה זה ואיך זה נפל עלי. למרות שהבנתי למה ההורים לקחו אותי לביטוח הלאומי כדי שאקבל קצבה או משהו כזה ולמה יש לי סייעת שילוב, לא רציתי את הידע הזה. רציתי גם להתאבד. איכשהו הדחקתי את זה שנה, עד שזה עלה לי שוב. חקרתי קצת באינטרנט והגעתי לערך בויקיפדיה על תסמונת אספרגר. אני קראתי על זה וחשתי הזדהות עזה עם הכתוב. העדפתי את ההגדרה הזו כי היא לא ראשי תיבות מסובכים, אפשר לעשות איתה חידה מצוירת (הפוסט השני ללט"ל) והיא משתלבת בקלות בשירים.
  אחרי זה מצאתי את אס"י. אני הרגשתי שאני לא לבד סוף סוף ושיש מישהו כמוני. פתחתי משתמש ויצאתי לדרך. ביקשתי שיכניסו אותי לקטגוריית האס"ים מסולה (תודה לך!), נעניתי במהרה והתחלתי להשתתף בפורום.
  הפורום די עוזר לי בכך שאני מדבר עם מישהו שעבר את הקשיים שעברתי כדי לדעת מה לעשות, בניגוד למצב הקודם בו אף אחד לא יכול להזדהות איתי.
  עכשיו אני רוצה לספר לכם על תחביבי. תחומי העניין הקטגוריאליים שלי הם מלחה"ע ה-2, היפנוזה (באמת!), טכנולוגיה ואנשים שהתאבדו (באשמתי נכתב האשכול ההוא על אנשים שהתאבדו, אתם יכולים לירות בי כבר עכשיו) ולאחרונה גם ח"כים ופעולותיהם. אני יכול לדבר על זה שעות, אבל אין לי עם מי (חוץ מאמיר). אני גם חובב כתיבה. אני בחוג כתיבה יוצרת ואני עובד על כמה שירים, ועל הסיפורים "תתמקד בנקודה אחת" המוכר לגולשי פורום אס"י, "הילדים של הנס" (שאני בטוח שלא תדעו איזה הנס, אם אתם חושבים שאתם יודעים- תגידו בתגובות) וגם "קיצונים (לא) חמושים". כולם מצוידים באידיאולוגיה משונה, כולם מאוד קיצוניים באירועים ופרובוקטיביים, אבל תמיד הדמויות שוברות כל קוד חברתי. ויכוחים עזים עם פסיכיאטר, תנועות מוזרות לפני הארוחה, טקסים משונים וכנות מלאכית (גם באנשים הלא-כל-כך מלאכיים)- כל אלו בסיפורי. אני גם עובד על מערכונים סאטיריים שלעת עתה שוכנים במגירתי.
  אני גם חובב מוזיקה. אני יוצר מוזיקה במחשב, שר את שירי ומפיץ ברשת. אני עובד על השיר שלי "לרוץ הלאה", כדי שגם ריין יאהב את זה.
  ועכשיו, החלטתי לשתף אתכם באתר שאני מכיר. שמו הוא כוסברה (כתובתו היא http://www.cusbara.com) והוא אתר סאטירה ישראלי. סאטירה כמו שצריך, בלי חיקויים, עם עקיצות בכל נושא (גם הפרטה) וסרטוניו מצוירים. כן, כן. מצוירים.  הם היו אחראים על רבע שעה בערוץ 1, והפכו אותה תוך שנתיים לפנינה שחבל שנעלמה.
  לא, הם לא שילמו לי על זה.
  נתראה ברשומה הבאה,
  דרור.

‫בשורת האפוקליפסה‬

• ‫ארוכות אפוקליפטיות (Apocalyptic Scabs)‬

  פורסם: 7 באפריל 2010 20:34

  1.
  בפריקת שובלי התמותה
  היא חודרת באבחת הגיליוטינה אל
  אגמי התום המהווים את תופת מצעד האיוולת
  שאינה מסוגלת לפשר על אילו שהן קרבנות
  אפר; המוות הנו הסתגלות נרקיסיסטית
  אל מבואות השכחה.

  2.
  על כורסת האפריון היא מושיבה אותי.
  הזמן חדל עד בלי הרף היצורים המתים המתרפקים
  בראשי; מפלצות חסרות כל פשר המטילות את מומם
  אודות כאבי זיכרונות העבר. בדיית המציאות החולה
  מציפה את המחשבות המרוסקות בהתפוררות
  מבוכית מצולקת.

  3.
  בהשתלהבות גרוטסקית – המכונה מתדפקת
  ומרסקת עצמות פריכות; כל שנותר בנבכי האפלה
  הו(א)!
  להצטרף אל פוסט-קברט הבדולח, בין הניחוחות
  הארגמניים אל עבר מטעמי הפציעה
  העצמית.

  4.
  וידה שבשערי
  מלטפת בלא נחם.

• ‫מגע אחרון משדות הדמים‬

  פורסם: 6 באפריל 2010 7:59

  מבעד לפסולת הקיום הספורדית המבוזרת ברחבי הזמן-חלל, הוא שכב בלא ניע ובלא נע, שכב בעיניים פעורות אל עבר האש ותימרות העשן המיתמרים אל מעבר לתופת שדה הקרב.
  הוא יכול היה לראות את רופאי המגיפה בעלי מסיכת המקור המשוננת עוברים בין הגוויות ובין השורדים. בינות עץ מרקיב, נטול עלים ומעלה עובש הוא הבחין בנערה זהובת שיער אך מוכתמת דמים מוטלת בפיזור איברים. הוא הרים את עצמו מן האדמה הבוצית וזחל לעברה כמו הייתה תקוותו וגאולתו האחרונה.

  רגליו המרוסקות נגררו אחריו במכאובים של בערה מסמאת, וציפורניו השבורות משכו אט אט את זרועותיו השרוטות, הפצועות, אל עבר מקום מנוחה לצד הנערה הדומיה.
  באופק דהרו לוחמים על גבי סוסי קרב משוריינים, מכים בחרבותיהם על אילו שהם אויבים בלתי-נראים, מקיזים עוד דם למען המטרה המשותפת שאיש כבר לא ידע מהי.
  הוא הרים יד מטונפת אל עבר פניה החיוורות ובעדינות שלא תאמה לידיו הגסות קימר את כף ידו וניגב את הרטיבות מפניה. דמעה נוספת זלגה לה מעינה העצומה של הנערה, וצמרמורת עזה תקפה אותו ללא רחמים. הוא יכול היה להרגיש את בטנו מתפתלת.
  הוא העביר אצבע דקה בין קימורי לחיה אל מורד צווארה הרך. הוא נגע קלות במרווח שבין קנה הנשימה לבית החזה. הגיאומטריה של זוויות שפתיה חיללו את תפיסתו הרציונאלית במציאות.
  אצבעותיו ירדו אט אל עבר שריון הקשקשים שהולבש על גופה הנערי. בינות שיפולי המתכת נפער חור מדמם אליו חדרה חרב כלשהי בעבר הלא ידוע.
  הוא הסיר ממנה את השריון שנתפס בסוגרי בד מאחורי גבה. הוא הסיר בכדי לבדוק את איכות פציעתה, אך גם בכדי להתיר עוד חומות מביניהם.
  הקצות של אצבעותיו נגעו קלות בחור הפעור והארגמני. הנוזל שעטף אותן קורב ללשונו והוא ראה כי טוב. את שארית הדם מרח על פניו לאות אבל.
  לפני שכבר לא יכול היה לעמוד עוד בתווי פניה האירופאים שאיבדו מחיותן, קבר את פניו בחזהֲ, ונשם את ריחה המסתורי עמוקות.
  משהו נגע בשערו, אחז בו בעוצמה אך ברכות שאין עוד שנייה לה.
  הוא הרים את עיניו וראה אותה מסתכלת היישר בו. עיניה התכולות דמעו ללא הרף, שפתיה הכחולות והסדוקות מקור נפערו ונסגרו קלות, כמו רצתה לומר דבר מה אך לא ידעה כיצד.
  היא ליטפה את שערות ראשו השחורות והרטובות והסיטה אותן כדי שלא ידבקו עוד למצחו.
  החשמל שעבר בין מבע עיניהם קרע את נשמותיהם לגזרים.
  הוא איבד את נשימתו האחרונה זמן קצר אחרי שנפחה היא את שלה, כמו לא יכול היה לחיות בנפרד ממנה ליותר מזמן קצוב של ייסורי מוות.
  גופותיהם השבורות שכבו שלו על שלה; ידה עדיין אוחזת בשערותיו הארוכות, לחיו מחוצה על חזה המדמם, כתובות הקעקע המדממים שלה הטבועים בפניו ילוו אותו עד שתולעי האדמה ינקו ממנו כל בשר עד העצם. סימן הדמעה שנתייבשה כמה סנטימטרים מעינה השמאלית תיחקק בבשרה עד אשר לא יוותר ממנו כל זכר. עיניה התכולות נותרו פקוחות וימשיכו להביט בעיניו השחורות והמתות עד אשר יגיעו רופאי המגיפה ויפרידו את מחול גופם הסוער ויחללו את זיכרון מותם בפעם האחרונה.

‫מרק אספרגוס ללא מתכון‬

• ‫הזכות לחיים עצמאיים כערך עליון‬

  פורסם: 6 באפריל 2010 0:58

  הקדמה: אני רוצה לחרוג ממנהגי (אם כי לא בפעם הראשונה), ולהקדיש פוסט זה, באופן אישי, לדניאלה ברפמן. ידידת נפש הפועלת ללא לאות, לקידום החיים העצמאיים עבור אנשים עם מוגבלות בישראל ובכלל.

  ב30 בחודש מרץ בשנת 2007 חתמה ישראל, יחד עם מדינות נוספות, על אמנת האומות המאוחדות בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות. למעשה, ישראל והמשלחת ששלחה, היו בין התורמות המרכזיות ביותר לניסוח אמנה זו. אמנם גם באמנה זו ישנן לקויות בולטות ביותר בנוגע לתיקון מצבם של אנשים עם מוגבלויות (אימרה השגורה בפי מזה שנים היא שמי שאינו טועה, סימן שאינו עושה), אך בליקויים אלה איני רוצה לעסוק כאן. אומר רק שלדעתי האישית, כל עוד פרוטוקול הרשות של אמנה זו נשאר בגדר רשות וכל עוד ישראל אינה חתומה גם על פרוטוקול זה, הרי שחלק ניכר מן האחיזה שיש לאמנה זו בחיי אנשים עם מוגבלות בישראל, נעקר מן השורש. אני כן רוצה להתמקד בנקודה אחת מאוד חשובה אותה מביאה האמנה לתוך התודעה הציבורית הישראלית ובה עשויה האמנה, גם ללא פרוטוקול הרשות, להביא לשינויי משמעותי בחייהם של רבים מהאנשים עם מוגבלות, גם בישראל. נקודה זו היא הזכות לחיים עצמאיים ולהכלה בקהילה. אני סבור שהיתה זו טעות לכרוך שתי זכויות אלה זו בזו, שהרי ניתן וצריך לאפשר את כל אחת מן הזכויות הללו גם בנפרד מן השניה, ובכל זאת ראוי להתעמק בזכויות אלה. אני אתמקד כאן בזכות לחיים עצמאיים היות וזו נראית לי זכות יותר בסיסית וחדשנית. יש מי שרואים בשתי הזכויות הללו אותה מידה של חדשנות וחשיבות, וזה בסדר, אני חושב אחרת..

  לפני שאכנס למשמעות הזכות לחיים עצמאיים, אני מעוניין לגעת בסוגייה מעניינת לא פחות, אשר מתוך שיחות עם כמה מהאנשים שהשתתפו בדיונים באו"ם אני יודע שתפסה חלק נכבד בדיונים אלה.

  מתוך המבוא לאמנה:

  The States Parties to the present Convention
  …
  (b) Recognizing that the United Nations, in the Universal Declaration of Human Rights and in the International Covenants on Human Rights, has proclaimed and agreed that everyone is entitled to all the rights and freedoms set forth therein, without distinction of any kind,
  (c) Reaffirming the universality, indivisibility, interdependence and interrelatedness of all human rights and fundamental freedoms and the need for persons with disabilities to be guaranteed their full enjoyment without discrimination,
  …

  (התרגום שלי. תרגום רשמי, נכון לכתיבת שורות אלו, אינו קיים)
  המדינות השותפות לאמנה זו
  …
  (ב) מכירות בעובדה כי האומות המאוחדות, בהצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם ובאמנות הבין-לאומית בדבר זכויות האדם, הצהירו והסכימו כי כולם זכאים לכל הזכויות ווהחירויות המוזכרות בהן ללא אפליה מכל סוג,
  (ג) מאששות את האוניברסליות, הלכידות, התלות ההדדית ויחסי הגומלין שבין כל זכויות האדם וחירויות היסוד ואת הצורך בהבטחת ההנאה של אנשים עם מוגבלות מכל אלה ללא אפליה,
  …

  ואכן, כל מטרתה של אמנה זו היא להבטיח את קיומן של זכויות אדם כלפי אנשים עם מוגבלות. האם יש צורך בהבטחה נפרדת שכזאת? האם עצם העיסוק בסוגיה זו אינה מהווה אפליה של אנשים עם מוגבלות? סוגיות אלה הינן מחוץ למסגרת פוסט זה. אני סבור שהן תיעננה מאליהן בהמשך.

  פרק 19 באמנה עוסק ישירות בזכות לחיים עצמאיים ולהכלה בקהילה. אני רוצה להביא את הפרק הזה בשלמותו ולתרגמו, לפני שאמשיך בדיון (ההדגשות בתוך הפיסקאות הן שלי ואינן מופיעות במקור).

  Article 19
  Living independently and being included in the community
  States Parties to the present Convention recognize the equal right of all persons with disabilities to live in the community, with choices equal to others, and shall take effective and appropriate measures to facilitate full enjoyment by persons with disabilities of this right and their full inclusion and participation in the community, including by ensuring that:
  (a) Persons with disabilities have the opportunity to choose their place of residence and where and with whom they live on an equal basis with others and are not obliged to live in a particular living arrangement;
  (b) Persons with disabilities have access to a range of in-home, residential and other community support services, including personal assistance necessary to support living and inclusion in the community, and to prevent isolation or segregation from the community;
  (c) Community services and facilities for the general population are available on an equal basis to persons with disabilities and are responsive to their needs.

  פרק 19
  לחיות חיים עצמאיים ולהיות מוכלים בקהילה
  המדינות השותפות לאמנה זו מכירות בזכות השווה של כל האנשים עם מוגבלות לחיות בקהילה, עם אפשרויות שוות לאחרים, ותנקוטנה באמצעים אפקטיביים וממשיים למימוש הנאתם המלאה של אנשים עם מוגבלות מזכות זו ואת הכלתם והשתתפותם המלאה בקהילה, כולל ע"י וידוא כי:
  (א) לאנשים עם מוגבלות יש את ההזדמנות לבחור את מקום מגוריהם והיכן ועם מי הם חיים על בסיס שווה לאחרים והם אינם מוכרחים לחיות בסידור מגורים מסויים;
  (ב) יש לאנשים עם מוגבלות גישה למכלול תוך-ביתי, שכונתי וקהילתי אחר של שרותי עזר, כולל סיוע אישי הנדרש לתמיכה בחיים ולהכלה בקהילה, ולמנוע בידוד והדרה מהקהילה;
  (ג) שירותים ומתקנים קהילתיים לשימוש האוכלוסיה הכללית, זמינים על בסיס שווה לאנשים עם מוגבלות והם קשובים לצורכיהם ומספקים להם מענה.

  וכאן, טמונה סוגיה מהותית. האמנה באה לעגן את זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות לפי ההצהרה והאמנות בדבר זכויותיהם של כל בני האדם, ללא אפליה. בהצהרה ובאמנות בדבר זכויות האדם, עד כמה שידיעתי משגת, לא מוזכרת הזכות לחיים עצמאיים. האם אנחנו דורשים כאן זכות חדשה ובכך מבקשים בפועל, אפליה? ובכן, טענתי (שגם נשמעה והתקבלה באותם דיונים באו"ם) היא שהזכות לחיים עצמאיים היא זכות כל כך בסיסית עד שאף אחד מעולם לא נצרך להגדירה בטרם נוסחה אמנה זו. ומדוע זה קרה? מדוע מעולם לא היינו צריכים להגדיר זכות אדם כל כך בסיסית, בטרם נוסחו הזכויות הבסיסיות של אנשים עם מוגבלות? כנראה, מסיבות היסטוריות של כלל התרבות האנושית.

  משחר האנושות, אנשים מסויימים הודרו מקהילות שונות ובתרבויות שונות. בכך, אנשים עם מוגבלות אינם שונים. אולם, אם אנחנו מנסים לעשות ניתוח מעט יותר מעמיק, נגלה מהר מאוד, כי לאורך כל ההיסטוריה האנושית ולרוחב כל התרבויות האנושיות המוכרות לנו, היו קיימות רק שתי אוכלוסיות אשר החברה יצרה עבורן מסגרות פיזיות נפרדות מן האוכלוסיה הכללית – עבריינים ונכים. נכון, בתרבויות מסויימות ובזמנים מסויימים היו גם אוכלוסיות נוספות שאמירה זו נכונה לגביהן, אולם רק עבור שתי אוכלוסיות אלה הדבר נכון לכל אורך ההיסטוריה ולרוחב כל התרבויות המוכרות לנו. בעוד שעבור כל אדם אחר שאינו עובר על החוק, החופש האישי והחיים העצמאיים כרוכים זה בזה ומובנים מאליהם, המצב עבור אנשים עם מוגבלות שונה לחלוטין. והוא שונה בשל הבניה חברתית! מצב זה באה האמנה הנוכחית לתקן. אני מאמין ומקווה שבכוחה אכן לעשות זאת.

  אולם בכדי להבין מה היא באמת הזכות לחיים עצמאיים ועד כמה היא צריכה להיות ערך עליון בכל הנוגע לאנשים עם מוגבלות (כל האנשים עם מוגבלות, בלי שום קשר לסוג ו'או לרמת המוגבלות), אני רוצה לחדד מעט את הדגשים ששמתי בנוסח האמנה.

  אפשרות שווה לאחרים. אחת הביקורות הנפוצות ביותר כנגד עקרון החיים העצמאיים גורסת כי בעצם, אף אחד אינו חי חיים עצמאיים. גם לא אנשים ללא מוגבלות. כולנו חיים במסגרות המקיימות תלות מסויימת באחרים. ובכן, נכון. כל מה שאנו דורשים הוא את אותה מידה של חיים עצמאיים. בחברה בה כולם מתגוררים בבתי פח ובאוהלים, אף אחד מאיתנו לא יקום ויידרוש בית אבן. כיצד מודדים את מידת העצמאות של חיי אדם? על שאלה זו אנסה להשיב בהמשך. לעת זו, כל שברצוני לטעון הוא כי עקרון החיים העצמאיים מבקש, עבור אנשים עם מוגבלות את אותה רמה של חיים עצמאיים כמו האוכלוסיה הכללית. לא יותר, אך גם לא פחות.

  אמצעים אפקטיביים וממשיים. גם אם חוקקנו את כל החוקים האפשריים וגם אם ערכנו את כל הפעולות האפשריות בכדי למנוע אפליה, אם לא יצרנו את האפשרות לחיים עצמאיים באופן אקטיבי, החיים העצמאיים לא ייתממשו. עלינו כחברה, ליצור, באופן אקטיבי ובר קימא אפשרויות עבור אנשים עם מוגבלות לחיות חיים עצמאיים.

  ההזדמנות לבחור. ביקורת נוספת המושמעת לא פעם כנגד החיים העצמאיים היא כי ישנם אנשים עם מוגבלות שחיים עצמאיים אינם מתאימים להם. כל שיש לי להגיד על כך הוא: נכון. אבל מי הוא זה שצריך לבחור? על כך עונה האמנה הנוכחית גם היא, את תשובתי שלי. לאדם עם המוגבלות בעצמו צריכה להינתן ההזדמנות לבחור. חשוב להדגיש כי לפי הסעיף הקודם, הזדמנות זו צריכה להינתן באופן אקטיבי, אפקטיבי וממשי. אם לא נוצרו עבור האדם עם המוגבלות אפשרויות שונות, אין לו באמת הזדמנות לבחור. אבל יותר מכך. גם אם נוצרו האפשרויות אך לא הובהר לאדם באמצעים ואופנים המתאימים לו ובאופן האובייקטיבי ביותר, מה הן האופציות השונות ובמה הן שונות זו מזו, הרי שלא ניתנה לו באמת ההזדמנות לבחור. סוגיה זו היא אחת מהקריטיות ביותר, בין השאר, עבור אנשים עם שונות שכלית / קוגניטיבית. בלי שהאופציות השונות תהינה קיימות ונגישות אינטלקטואלית בהתאם לאופי הבנתו של האדם, הזדמנות זו לא קיימת. כמובן, שהזדמנות זו אינה יכולה להיות חד פעמית ממש כשם שהאדם אינו יכול לשנות את דעתו, אלא בפרקי זמן סבירים.

  היכן ועם מי האדם עם המוגבלות גר. זהו, לעניות דעתי חצי אחד בתשובה לשאלה כיצד מכמתים את מידת החיים העצמאיים של האדם. מידה זו איננה דיכוטומיה. כל אחד ואחת מאיתנו חי/ה במידה מסויימת של עצמאות ומידה מסויימת של תלות. אני סבור כי המידה בה חי האדם חיים עצמאיים היא המידה בה הוא יכול לענות "אני" על שתי השאלות הבאות:
  א. מי בחר את האנשים הזרים (שאינני קרוב להם קירבת דם) איתם אני חי?
  ב. מי קובע את סדר היום שלי?
  אנשים חיים עם בני זוג וסדר יומם של רוב האנשים (כשכירים) נקבע ע"י הבוסים שלהם. אז האם אפשרי בכלל לדבר על חיים עצמאיים? כן. זה בהחלט אפשרי וראוי! בני זוג אפשר להחליף כאשר אין התאמה. גם עבודה אפשר להחליף ובוודאי שהבוס אינו קובע (ברוב המוחלט של המקרים) מה תהיה פעילות הפנאי שלנו, מתי ומה נאכל ומתי עלינו להתקלח. אלה הן סוגיות שכאשר אנו קובעים בהן עבור אנשים עם מוגבלויות, בדרך כלל איננו שמים לב בכלל שאנו פוגעים ברמת החיים העצמאיים שלהם (ולרוב זה נעשה מתוך כל הכוונות הכי טובות ואלטרואיסטיות האפשריות).

  למנוע בידוד והדרה. כאן, אני סבור, טמונה המחלוקת העיקרית ביני ובין מנסחי האמנה. בחיבור הזכות לחיים עצמאיים עם הזכות להכלה בקהילה. גם אם האדם עם המוגבלות בוחר לחיות את חייו העצמאיים שלא בתוך הקהילה, עדיין יש לאפשר לו לחיות חיים עצמאיים. זאת צריכה להיות אחת מהאפשרויות שמספקת החברה לאדם עם מוגבלות. הדבר רלוונטי שבעתיים כאשר המוגבלות היא מוגבלות מן הספקטרום האוטיסטי (אם כי לא רק במקרה זה). ייתכן בהחלט מצב בו הדרך היחידה בה האדם יכול לממש את חייו העצמאיים, ואף לתרום בכך אפילו לחברה הכללית, איננה במסגרת קהילתית. אין למנוע מאדם כזה את החיים העצמאיים רק משום שאלה חיים שלא בתוך הקהילה הכללית. יש למנוע את הבידוד וההדרה, אך אין לשלול את הבדידות ואת הצורך להיות לבד.

  סיוע אישי. בניגוד גמור לסעיף הקודם, הסיוע האישי בהחלט כרוך יחד עם הזכות לחיים עצמאיים, ובמיוחד עם האמצעים הממשיים והאפקטיביים להבטיח זכות זו. הסיוע האישי הוא המנגנון המרכזי המאפשר את קיום החיים העצמאיים. זהו ההבדל המהותי ביותר בין אדם עם מוגבלות לאדם ללא מוגבלות. קיימים לכך יוצאים מן הכלל, אולם אלה, להערכתי, רק מחזקים את הכלל. בעוד שאדם ללא מוגבלות יכול לנהל חיים עצמאיים ללא סיוע אישי, הרי שאדם עם מוגבלות זקוק לסיוע האישי בכדי לממש את החיים העצמאיים. ביקורת נוספת המושמעת לא פעם, כנגד החיים העצמאיים, גורסת כי בכך מתקיימת סתירה פנימית. הסיוע האישי מגביר את התלות ומקטין את יכולתו של האדם להתמודד עם החיים העצמאיים. ביקרות זו אינה מבינה כלל את מהותו של הסיוע האישי. הסיוע האישי לא נועד בכדי להחליט עבור האדם כיצד הוא רוצה לחיות את חייו. הסיוע האישי נועד לסייע לאדם להבין את מכלול השיקולים הקיימים בכדי לאפשר את ההחלטה הזאת, ועוד יותר מכך, הסיוע האישי נועד בכדי לסייע לאדם לממש החלטה זו, במקום שבו הוא מתקשה במימוש זה בכוחות עצמו. הסיוע האישי נדרש בכל תחום ובכל רמה של מוגבלות, כגורם המאפשר את החיים העצמאיים. כאדם הנמצא בספקטרום האוטיסטי וחיי חיים עצמאיים, אני יודע באופן הכי אישי והכי מוחשי, כי המידה היחידה בה אינני מסוגל לממש את חיי העצמאיים היא בדיוק אותה המידה בה אין בנמצא שום מנגנון אשר מסוגל ובנוי לספק עבורי סיוע אישי (ומנגנונים אלה חסרים בכל תחום מחיי היום יום והדבר מורגש לגבי דידי, כמעט על בסיס יום יומי). בכל מקום ובכל הזדמנות בה אני מצליח לאתר מנגנון שכזה, אני מנצל אותו עד כמה שאפשר ובכך מגביר את מידת חיי העצמאיים. ללא הסיוע האישי, החיים העצמאיים אינם ערך כלל ובוודאי שלא ערך עליון.

  קבלת החיים העצמאיים והסיוע האישי כערך עליון ועידודם האקטיבי של חיים אלה, היא אבן הדרך הממשית ביותר בדרך להגיע לפתרון סביר כלשהו בכל תחום של מוגבלות

  תודה לד"ר שגית מור, על הסיוע בהיבטים משפטיים מסויימים של התרגום.

  עמוד באתר נציבות שוויון הזכויות, העוסק באמנת האומות המאוחדות.
  אתר האו"ם בנושא נכויות ומוגבלויות, עוסק באמנה.
  אמנת האומות המאוחדות בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות (כל הקישורים באנגלית):
  בפורמט Microsoft Word באתר נציבות שוויון הזכויות
  בפורמט PDF, יחד עם פרוטוקול הרשות, באתר האו"ם
  בפורמט HTML ללא פרוטוקול הרשות, באתר האו"ם
  בפורמט HTML פרוטוקול הרשות בלבד! באתר האו"ם

• ‫עוברים דירה‬

  פורסם: 3 באפריל 2010 9:08

  לכל קוראיי היקרים שלומות

  בלוג זה עבר דירה והוא נמצא מעכשיו בכתובת:
  [ronen.acisrael.org]

  כתובות מישניות (של פוסטים, תגובות, ערוצי RSS, נושאים וכד') שונו בהתאם.

  אנא, עדכנו קישורים, מועדפים, גרגרנים והפניות שונות.
  תודה מראש.

‫מה עובר עליי?‬

• ‫כל הקשור לבית הספר‬

  פורסם: 2 באפריל 2010 7:37

  היום בחרתי להתמקד, דווקא בחופשה, במקום בו אני שוהה רבע יום, 6 ימים בשבוע (מסגרת המחוננים נחשבת בי"ס) רוב השבועות.
  נתחיל בהפסקות. בהפסקות אני משוטט לבד וחושב. חושב על מה אכתוב, על כל מיני דברים ברומו של עולם, בניגוד לכולם. כל הילדים משחקים או מחליפים מדבקות. אני לא אוהב את שני אלו. בגלל שאני לא בעסקים האלה לא רוצים להיות חברים שלי.
  פעם אחד מהילדים שאל אותי למה אני מקטר שאין לי חברים אבל לא משחק בהפסקות. אמרתי לו שאני מעדיף לשוחח מאשר לשחק. אז הוא אמר לי שאם אני אשחק, הם ידברו איתי אחר כך ויהיו חברים שלי. נטשתי את הדיון כי אין לנו, כך התברר, שום הסכמה מינימאלית.
  המושגים חברות ולשוחח שונים אצלי. אצלי לשוחח זה לדבר על דברים ברומו של עולם, שמעניינים בעיקר אותי, לרוב כשאני תוקע מונולוגים ארוכים. אצל השאר המשמעות של זה היא לדבר על הטרנד הלוהט ב-7 מילים למשפט מקסימום. אצלי חברות זה קשר של הזדהות, רצון לשוחח עם החבר בהגדרה שלי והשלמת החבר. אצל השאר זה לשחק איתו לפעמים, לדבר איתו שיחות חולין דלות (ומשעממות בעיני),  לרמות אותו ולנצל אותו ולריב איתו כל שני וחמישי.
  נעבור לשיעורים. כל השיעורים קלים לי. אני עושה את המשימות בקלות ומקבל מאיות בלי להתאמץ. אני מודה שאני מעיין לרוב בספרי הלימוד ומזה לומד חלק נרחב מהתוכנית, למורת רוחם של התלמידים. אבל בניגוד להם, אני לא זקוק לפירושים, לציורים ולהסברים. זו אחת היכולות שכנראה הכי יועילו לי. אנגלית אני למדתי בעצמי ואני היום לומד בספר משלי, ברמה הגבוהה מזו של הכיתה. בכיתה א' לא למדתי קריאה, כי ידעתי כבר מגיל 4. למדתי מהתוכנה "יש לי סוד- אני קורא! למתקדמים". לכן אני לא יודע מי-יודע-מה ניקוד.
  הרבה פעמים יש רעש. אני סובל מזה מאוד. כשהמורה צווחת, אני מרגיש ת-מ-י-ד שהיא צווחת עלי.
  אני מקבל שעות שבועיות אצל גילי אחראית השילוב. היא מאוד נחמדה והיא עוזרת לי הרבה. היא עוזרת לי מהנקודה של היכולות שלי והתחביבים שלי. בתחילת השנה, יצרנו משחק בשם "תן דוגמה", משחק טריויה שפיתחתי (בקרוב בחנויות?) כדי לעודד אותי לשחק וליצור משחקים שבהם אשחק/ אשפוט. היא מלמדת אותי איך לשוחח עם אחרים, איך להקשיב וכו'. הרבה פעמים היא יוצרת לי הזדמנויות לאינטראקציות חברתיות.  אני מדבר איתה על הכול. על הכתיבה שלי, על כניסתי לפורום אס"י, ועוד דברים. אני מודה לה רבות.
  אבל אני תמיד אשאר אני, כפי שנאמר בשיר הילדים, ואני עדיין מוזר ועדיין המצב החברתי שלי נוראי.
  ועכשיו לדובדבן שבקצפת: מרכז המחוננים. אני שוהה בו יום אחד בשבוע במקום לימודים רגילים, לומד שיעורים מדליקים שמחדשים לי סוף סוף, וכותב. אני בקורס כתיבה יוצרת. שם הכרתי את אמיר.
  אמיר הוא החבר היחיד שלי. הוא מזדהה איתי כמעט בכול, הוא כותב איתי, לומד איתי היפנוזה (אל תגלו לרשויות החוק) ומשוחח איתי בהגדרה שלי. הוא כמעט כמוני. הוא קרא קצת על אספרגר, ודי הזדהה. כנראה שכמוני, הוא יעלה על אבחונים שנעשו מאחורי גבו במקרה (נושא לרשומה אחרת)…
  מצטער על האורך. היה לי הרבה מה לומר.
  מקווה שלמדתם מזה על עולמי ועל חיי.
  נתראה ברשומה הבאה,
  דרור.

‫מרק אספרגוס ללא מתכון‬

• ‫רעיון לפודקאסט חדש‬

  פורסם: 28 במרץ 2010 6:40

  אחד הדברים שקרו מאז עברנו דירה לפני כמה חודשים, הוא רכישה של שני מכשירי אייפון. העניין שמכרו לי משהו שבכלל לא הייתה לי שום כוונה לרכוש, הוא נושא מעניין, אבל לא בזה אני רוצה לעסוק עכשיו. המכשיר הזה הוא בדיוק מסוג הגאדג'טס שתמיד עניינו אותי, אז התחלתי לחקור אותו קצת. וככל שהתעמקתי יותר גיליתי יותר שהוא מוצא חן בעיניי בתור פלטפורמה ניידת ונוחה, אבל הוא זקוק לתכנים.

  תכנים לאייפון, יחד עם העובדה שאני אדם הרבה יותר אודיאלי מויזואלי בדרך הכלל, ודי מהר הגעתי לחיפוש אחר פודקאסטים מעניינים. כבר בחיפוש הראשון, צדה עייני אחד מעניין ביותר – עושים היסטוריה! של רן לוי. די מהר הגעתי למסקנה שאת זה צריך לשמוע מההתחלה, באופן מסודר. דרך הפודקאסט של רן ואורחיו, הגעתי גם לחשיפה לקהילה בתהליכי גיבוש, שיש לי איתה עניין משותף מובהק, הלא היא קהילת הספקנים. משם (דרך הערב הראשון של ספקנים בפאב שהיה נחמד ביותר), הגעתי גם לפודקאסט חדש ומעניין גם הוא – ספק סביר.

  וכך, תוך כדי התהליך, מתחיל להתגבש אצלי רעיון לעשות פודקאסט בנושאים המעסיקים אותי – הרי לכתוב, כפי שמעיד הבלוג המוזנח הזה, אני באמת לא ממש טוב בזה… אבל לדבר ולהקליט, זה כבר סיפור אחר. אז כרגע, זה רק בגדר רעיון. אני מאמין שיום יבוא והוא ייתממש, אלא שזה לא פשוט כמו להקים בלוג – בוודאי לא בסביבה של שתי דרדקיות פעילות ביותר בנות חמש ושבע. מה שכן יש לי כבר, הוא שם עבור הפודקאסוט. ברוכים הבאים להתחלת המסע (הרעיוני בלבד, בשלב זה) של:

  אוטיזֶמעניין

  עדכון: יצרתי גם כותרת גרפית:
  

‫מה עובר עליי?‬

• ‫ניסיוני עם ילדים בגילי ומעבר לגילי‬

  פורסם: 25 במרץ 2010 4:23

  ילדים היו עבורי תמיד קהל מעצבן. ילדים הם מאוד רגישים לאגו שלהם (שבחוסר הטקט שלי אני פוגע בו שוב ושוב בלי משים), שעבורו הם מוכנים לצאת לקרבות, לנטוש חברים, העיקר שהוא יגדל ושיקח נפח ענק.
  החלטתי במקום לקשקש לכם, לתת דוגמאות:
  1. הרבה פעמים קישקשתי שטויות על רעיונות שלי ליד תיכוניסטים בקטנותי. היום הם זוכרים את זה ומנג'סים לי על זה.
  2. ילד אחד, שלא אזכיר את שמו (אתיקה) מנצל אותי שוב ושוב. פעם אני השתתפתי בהצגות שהכין, תיסרטתי ה-כ-ל, אני בלי עזרתו, תרמתי תחפושות לעניין, והוא כל הזמן קיטר שאני לא בחזרות/אני מעכב אותו כשהוא בא הביתה מביה"ס וקורא לי/כל תירוץ אחר. הוא תקע אותי ערב ב"חקירת שב"כ" מטופשת שאירגן כדי להשפיל אותי, להביך אותי ולגרום לי להודות שפגעתי בו בכל מובן (שקר!). נשארתי שם מעבר לשעות שנתנו לי. הוא השתמש בבנות תמימות בכיתות ב-ג. אחרי שנה, הזכרתי לו את העניין, והוא אמר שהוא לא יודע מי יזם את זה.
  3. הרבה פעמים ילדים מלגלגים על סגנון דיבורי.

  הייתי יכול להמשיך עד אינסוף, אבל הנה המסקנות:
  1. ילדים הם אגואיסטים, חצופים ורצונם היחיד הוא שאני אהיה שק החבטות שלהם.
  2. אני תמים מדי. בטיפשותי מנצלים אותי ומלגלגים עלי כל פעם מחדש.
  3. ילדים עוקבים אחרי כל טיק שאתה עושה, ומנצלים את זה כדי להפוך אותך לשק חבטות שלהם.
  4. המקום המתאים לי הוא אוניברסיטת הרווארד. בכל מקום אחר ילגלגו עליי.

‫מרק אספרגוס ללא מתכון‬

• ‫יותר מידיי מילים בתוך הראש‬

  פורסם: 23 במרץ 2010 10:50

  שלשום חגגנו לקרן טל את יום הולדתה החמישי. לפי החלטה מוקדמת, החגיגה הזאת (שבמקרה היתה גם אות הפתיחה לחופשת הפסח) התרחשה בקיפצובה, שם חגגו קרן טל, אחותה מיה שכמעט בת 7 ואמם (אני העדפתי לא להימצא בסביבה כ"כ רועשת ורבת גירויים וניצלתי את ההזדמנות (ניצול מחושב מראש כמובן) לגשת עם אבי לצרעה מערכות אקטיביות…).

  בדרך לפלמ"ח צובה ובחזרה שאלו הבנות הרבה שאלות כהרגלן. אחת משאלותיהה של מיה עסקה בקו האופק. התחלתי להסביר למיה על קו האופק וכרגיל, ההסברים הללו צריכים להיות מאוד איטיים ומאוד חזרתיים. עוד דבר שקורה לפעמים בזמן ההסברים הללו, הוא שלב שבו מיה מתחילה ליילל "די" (בד"כ בפתאומיות גמורה). הפעם, זה קרה אחרי די הרבה זמן של הסברים (כבר דיברנו על קו האופק ליד מגדל אשכול בהתקרבנו הביתה), אבל זה גם הדגים הרבה יותר טוב מכל דבר שאני הייתי יכול להגיד, על תהליך התרגום והמחשבה שלנו ועל הצפה. מיה פרצה בפתאומיות בבכי תמרורים באומרה:

  "די. תפסיקו! אני לא מבינה מה אתם אומרים. יש לי כבר יותר מידיי מילים בתוך הראש!"

‫בשורת האפוקליפסה‬

• ‫אני ואני אחר (3)‬

  פורסם: 21 במרץ 2010 8:33

  "אז, את באה לפה הרבה?"
  "הזמנת אותי, אז באתי".
  "באת במיוחד בשבילי?"
  "אלא מה? אתה רואה פה עוד מישהו מלבדך?"
  "אני רואה אותך, ואני אוהב את מה שאני רואה".
  "אתה מדבר שטויות שוב, אין שום דבר יפה לראות בי".
  "אני חושב שזה הקסם שבך, החוסר מודעות עצמית לגבי ייחודך".
  "אני סתם עוד פסיכית, כמוך".
  "אין עוררין על הפסיכיות שלנו, אבל אנחנו לא עוד פסיכים, אלא הפסיכים".
  "אם אתה אומר".
  "אז זה סימן שזה נכון".
  "זה לא סימן לכלום, אתה לא תמיד צודק".
  "במקרה הזה אני צודק, את יפהפייה בעיניי בין אם את רואה את זה או לא".
  "טוב, עברנו נושא".
  "טוב".

  "אז, את באה לפה הרבה?"
  "אני כבר שבע שעות כאן, אתה לא רואה?"
  "אני לא יכול שלא לראות".
  "אתה רומז שאני שמנה?"
  "לא, רק שיש לך תחת גדול".
  "אתה מנייאק".
  "ואת אוהבת את זה שאני כזה".
  "לא, אני לא".
  "אני רק מתגרה בך, יקירתי, ובגלל זה את עדיין נשארת כאן ולא מתאדה לך לעולמך הפרטי".
  "לא נכון, אתה גם מוצא חן בעיניי".
  "לעתים אני מפחד לעשות איזו טעות ולהרחיק אותך".
  "כשאתה חושב יותר מדיי אתה נידון לעשות טעויות".
  "בגלל זה אני מעמיס על עצמי עבודה, כדי לא לחשוב וכדי לא לחרפן אותך שוב".
  "אני יודעת, ומודה לך על כך".
  "תלטפי לי את היד עוד קצת".
  "תלטף בעצמך".
  "די, את יודעת שאת זונת הליטופים שלי ואני זונת המסאג'ים שלך".
  "טוב, נו, יש בזה משהו".
  "אז קדימה – תלטפי".
  "מלטפת, רק תפסיק לחפור".
  "שותק עד שתתחנני שאחזור לדבר".
  "לא עומד לקרות, נהנית מהשקט".
  "…"
  "מה אתה עושה פרצופים?"
  "…"
  "נו?!"
  "אז פתאום את רוצה שאני אדבר?!"
  "חזרתי בי, תמשיך לשתוק".
  "טוב".

  "אז, את באה לפה הרבה?"
  "האמת שאני כבר צריכה ללכת. צריכה לקום מוקדם"
  "כבר? רק הגעת!"
  "אתה מאבד תחושה של זמן, מותק, אני כאן כבר יותר מדיי".
  "אין דבר כזה יותר מדיי בינינו".
  "תתפלא".
  "לא קונה את זה".
  "טוב, אז לא".
  "ניצחתי".
  "נכון".
  "בואי הורדת ידיים!"
  "לא רוצה".
  "נו!"
  "אבל אתה כל הזמן מנצח".
  "אני אתן לך לנצח".
  "לא רוצה, רוצה באמת לנצח".
  "אז תתאמצי".
  "לא יכולה, אתה חזק מדיי".
  "טוב, אז נעשה משהו אחר".
  "אבל אני באמת צריכה כבר ללכת".
  "לא רוצה לתת לך ללכת. מה תעשי לי?!"
  "אני אמעך אותך עם התחת הגדול שלי".
  "נראה אותך. אאוץ', הוא באמת עצום".
  "תפסיק!"
  "טוב טוב, הוא בסדר גמור, רק קצת מקומט".
  "אתה מקומט!"
  "יש מצב".
  "אז אתה מקפיץ אותי הביתה?"
  "לא, תישארי לישון כאן".
  "מה השעה בכלל?"
  "תנחשי".
  "לא יודעת, נו, תגיד!"
  "10".
  "ועכשיו ברצינות".
  "12".
  "2?"
  "קר".
  "3?"
  "רחוק".
  "4 וחצי?"
  "רחווווווווווווווווק".
  "תראה לי כבר מה השעה!"
  "לא רוצה".
  "3 ורבע?"
  "ה-4 וחצי היה יותר קרוב".
  "אוי ואבוי".
  "טוב, נו, קומי כבר ממני, את מועכת אותי. בואי נלך".
  "לא רוצה לקום".
  "עכשיו את עושה קונצ'ים? עד שהסכמתי ועכשיו את לא רוצה".
  "טוב, נו. נלך".

  "כמה זמן יש לך רישיון?"
  "מגיל 17".
  "מצחיק".
  "את רומזת שאני לא יודע לנהוג?"
  "אני לא רומזת, אני טוענת".
  "לפחות לי יש רישיון".
  "יאללה יאללה".
  "תלטפי!"
  "מלטפת".
  "אם נגיע לכביש הראשי, תדעי לכוון אותי?"
  "נראה לך?"
  "ואני חשבתי שאני לא מכיר את האזור שבו אני גר".
  "ככל הנראה, אני מכירה יותר טוב ממך".
  "טוב, פשוט ניסע ונראה לאן נגיע".
  "אני צריכה להתעורר כבר עוד 3 שעות".
  "אז אני אפעיל GPS".
  "הוא יביא אותנו לעזאזל".
  "סביר להניח".
  "אני לא יכולה לישון בעזאזל".
  "נישן שם ביחד, אני אחמם אותך".
  "בטח קפוא שם. לא אוהבת שקר לי".
  "יש לך אותי, זה מספיק".
  "אם אתה אומר".
  "כן, אני אומר".
  "טוב".

  "טוב, מפה את כבר אמורה להכיר".
  "אל תקשיב לGPS, תיסע ישר".
  "אבל הוא אומר שמאלה".
  "תיסע ישר!"
  "Yes miss Daisy".
  "עכשיו ימינה".
  "ה-GPS טוען אחרת".
  "שיזדיין ה-GPS"
  "הוא מחשב מסלול מחדש".
  "שיחשב".
  "הוא עושה את זה שוב".
  "שיעשה".
  "הוא אומר כאן ישר".
  "כן, הוא צודק הפעם".
  "אבל אני רוצה לדעת איפה הבית שלך ולא להגיע מסביב כמו בפעם הקודמת".
  "זה אותו דבר, רק מאחורה"
  "טוב, הוא אומר שעוד 3 דקות נגיע"
  "כן, זה ממש עוד רגע".
  "הנה, הגענו. לעצור כאן?"
  "כן, אני יכולה לרדת פה".
  "אוקיי".
  "נהניתי איתך".
  "גם אני איתך. לכי לישון".
  "לילה טוב".
  "לילה טוב, שין שן".
  "אני לא מחככת איתך אף באף, אתה יכול לשכוח מזה".
  "קצת תרגילים ביהייביוריסטיים, וגם זה יקרה".
  "יאללה, צריכה ללכת".
  "נשיקה".
  "נשיקה".
  "נומי נומי נימנומה".
  "להת' ".

‫מה עובר עליי?‬

• ‫שלום‬

  פורסם: 19 במרץ 2010 4:29

  שלום לכם,
  אני דרור. אני ילד בן 11. אני נחשב בתור "מוזר", אין לי מי-יודע-מה חברים, אני שטותניק ואני די מנודה. יש לי רק חבר אחד שאיתו אני יכול להיפגש רק פעם בשבוע וגם זה לפעמים.

  אני כותב את הבלוג הזה כדי שמישהו אחד על הפלנטה יבין מה עובר עליי.
  אני פותח את דלתי בפניכם. היכנסו, היכנסו.
  אם מישהו קורא את השורות האלה והוא גם קצת כמוני, כדאי לכם לעקוב אחרי. אולי כך ניצור קשר ויהיו לי כמה חברים אמיתיים.

  מקווה שתיהנו,
  דרור.

‫בשורת האפוקליפסה‬

• ‫אני ואני אחר (2)‬

  פורסם: 18 במרץ 2010 14:32

  "אז, את באה לפה הרבה?"
  "באה לעתים קרובות, כך מסתבר".
  "אפשר להזמין אותך לשתות משהו?"
  "אני מוכנה לשתות את דמך בכל עת".
  "סליחה?"

  "אני חושבת ששמעת אותי טוב מאוד".
  "או.קיי… Psycho".
  "אני לא פסיכוטית כמו שאתה מדמיין לעצמך".
  "אז מה את, בעצם?"
  "אני התגשמות כל חלומותיך".
  "הא, כן? תוכיחי".
  היא התנפלה עליי בנשיקה סוערת וכמעט הפילה אותי מהכסא.
  "אני מבין", השבתי כשחזרתי לעשתונותיי.
  "הכול טמון בכוחן המטאפיזי של המילים הכתובות".
  "למה את מתכוונת?" שאלתי.
  "כל מה שנכתב הינו המציאות בהתגלמותה".
  "אני, את והקונטיניום?"
  "אתה לא. אתה כותב אותן".
  "כלומר, אני לא כאן באמת, אלא כל מה שמתרחש כאן הוא רק בראשי?"
  "בדיוק".
  "תוכיחי".
  לפתע היא נעלמת, הבר נעלם, ואני מוצא את עצמי בתוך חדרי, מביט על מסמך הוורד.
  אני מוצא את עצמי כותב את שורות אלה, כותב ומוחק, כותב ומשכתב. אני מוצא את עצמי מתנסח על בריאת העולמות, על בריאת הדמויות. אני מוצא את עצמי חושב עד בלי הרף. אני מוצא את עצמי.
  "הו, שלום".
  "שלום גם לך, אדם יקר".
  "אז אני מניח שחזרנו לאותו מקום בו התחלנו".
  "לא בדיוק".
  "ומדוע לא?", אני שואל.
  "כי עכשיו אתה יודע את האמת".
  "שמה? שכל מה שאני כותב בדמיון?"
  "לא בדיוק, שהכול בדמיון".
  "הכול, כולל אותי כותב אותך?"
  "אכן, אתה לא באמת קיים כפי שאתה מדמיין, אתה רק אינפורמציה".
  "אני רק אינפורמציה? אבל אני מביט באצבעותיי מקלידות את המילים הללו, אני מרגיש את הצביטה הספציפית הזו שמוכיחה כי אני לא חולם".
  "אתה רק זרם התודעה. מחשבות אינפורמטיביות שחולפות אחת אחרי השנייה. בוראות עולם אחרי עולם".
  "עבור מה?"
  "אין לדעת. אולי כדי לא להשתעמם מרוב זמן 'פנוי' באינות"
  "אז אם שום דבר לא אמיתי, גם לא הנשימה שאני נושם ברגעים אלו, גם לא הבחורה המקסימה שדיברתי איתה בטלפון בליל אמש, בשביל מה צריך להמשיך לדמיין?"
  "הו, הבחורה היא אמיתית, אבל היא לא בחורה כפי שאתה תופס. היא גם אינפורמציה. אינפורמציה שמצאת בה מן המשותף עם מחשבותיך הבלתי נדלות".
  "אז בשביל מה יש מגע פיזי בין… ישויות?"
  "המגע הפיזי הוא חלק מהמגע האינטלקטואלי, שמתגשם לנגד עיניך. זו רק דרך גיוון מחשבתית כדי להרגיש קיים. שהעולם שיצרת הינו קיים".
  "אולי כל השיחה הזו היא תוצר של הדמיון שלי לא פחות?"
  "סביר להניח. יכול להיות ששום דבר מזה לא נכון. ואולי באמת לא נכון לחלוטין".
  "אז למה לי להאמין לכל זה?"
  "כי זה נובע ממך. הדמיון שלך הוא הדבר היחיד שקיים בתוכך".
  "הלוואי והייתה ממשית. קר לי לבד".
  "תרצה מספיק, וההשלכה של דמותה תתגשם לנגד עיניך. לתודעות יש את הכוח להחיות את עצמן.
  והנה אני ניצבת מולך בשר ודם".
  "מי את?"
  "אני היא זו שהתת-מודע שלך ניסה להכחיש. אני היא התגשמות הנשיות בעיניך".
  "למה אני לא מצליח לזהות פנים?"
  "כי הנשיות אינה ברורה לך, מלבד שהיא חזקה ויודעת מה היא רוצה. וכך אני."
  "מה את רוצה?", שאלתי.
  "אני רוצה שיהיה לך טוב"
  "לא טוב לי".
  "אני יודעת, לכן אני רוצה שיהיה".
  "איך אעשה שיהיה לי טוב?".
  "עליך להבין תחילה מהו פירוש 'טוב', ומה הוא מכיל. רק אחרי שתעמוד על כך, תוכל להכיל זאת".
  "הכול בדיה ממילא, מה זה באמת משנה".
  "הכול משנה, אינך מבין?".
  "איני מבין".
  "אז כך יהיה".
  "אני רוצה להבין. אני רוצה להכיל את מהות האינפורמציה".
  "אינפורמציה אינה דבר של מה בכך, היא מכילה את הכול.
  כפי שאמרתי – אתה אינפורמציה, אני אינפורמציה. הכול נובע ממך.
  ואתה משתלב עם אינפורמציות אחרות שאינן נובעות ממך".
  "איך אצור מגע עם אינפורמציות אחרות?"
  "אתה כבר יוצר. ומחבל בהן".
  "אני הורס את רצונן להשתלב בי ולקרוא ממני".
  "אכן. אתה אינפורמציה חמקמקה ומחוספסת".
  "אני רוצה להיות טוב. אני רוצה להכיל טוב".
  "זה לעולם לא יקרה, אם תמשיך בדרכך ההרסנית".
  "אני אוהב את דרכי ההרסנית".
  "טעות, אתה רגיל אליה. אתה לא מכיר דרך אחרת".
  "האם תישארי איתי להדריך אותי לדרכי ישרים?"
  "לא אוכל, זמני כאן קצוב. אבל יהיו אחרים ואחרות שיעזרו לך בכך".
  "אינפורמציות אחרות?"
  "אינפורמציות אחרות".
  "תודה לך על התמיכה".
  "בשמחה. לשם כך אני כאן".
  "אז אני מניח שזה להתראות".
  "חיובי. להתראות. שמור על עצמך".
  "אפשר חיבוק לפני שאת עוזבת?"
  היא מחבקת אותי מכל הלב, ואני יודע שאני הרגע כתבתי שהיא מחבקת אותי, ושזה לא באמת קרה.
  בכל זאת מסוגל להתנחם בכך שאני מחבק את עצמי במובן מסוים.
  "שין שן," היא אומרת.
  "Sleep Tight", אני משיב. לוחץ על שמור במסמך, בוחר שם חסר משמעות וחוזר לחשיכה תודעתית נוספת.

• ‫כאן. בראשי‬

  פורסם: 13 במרץ 2010 4:00

  כאן. בראשי – מצאתי מקום מקלט
  מפני התופת השוצפת בחוץ כל לבב אנוש.
  כאן, בינות קירות הממלכה הגשמית – איוותר בתומי
  ואביט בטיפות הקופאות להן לשלג רך ונוחתות על גופך.
  שם יחזרו לצורתן הגשמית, יזלחו בינות שפתייך הכחלחלות,
  וינזלו במורד גווך הערום, בין קימורי ירכייך ועד לכף ידי.

  לא ארצה לגלות עוד עד כמה אוכל להחזיק מעמד.
  אולי איני קיים עבורך – אך את קיימת בתוכי.

  כאן. בראשי – מצאתי מקום נחמה
  מפני המחשבות הקורעות אותי לגזרים.
  כאן, מבין פאתי מבוכי המוות – אביט בדמותך
  המכילה אותי במבט חד אחד של זיקוק חושים.
  במבט מלא תשוקה תיפול דמעה שקופה אחת,
  תיפול ותתרסק אל תוך ליבי השחור.

  לא ארצה לגלות עוד עד כמה אוכל להחזיק מעמד.
  אולי איני קיים עבורך – אך את קיימת בתוכי.

  כאן. בראשי – מצאתי מקדש לצער
  מפני האובדנות המרסקת את ליבי לאפר.
  כאן, מעבר לשדות הקטל והאימה – ארכון
  כדי לנשוק לשפתייך הטהורות נשיקת לילה טוב.
  בייסור אבחין כיצד גבך מופנה לעברי
  וגופך מתרסק לנחיל רסיסי דמעות כמו
  מעולם לא היית קיימת.

  גיליתי עד כמה עוד אוכל להחזיק מעמד.
  וכך – את קיימת בתוכי אך כרסיסי הולוגרמת זיכרון בלבד.

  

• ‫מקור הרוע: חלק ב' (לא לבעלי קיבה רגישה)‬

  פורסם: 7 במרץ 2010 5:54

  חלק א':
  כאן

  ואז היא הגיעה, וחלפה על פניי כרוח רפאים כמו לא הבחינה בי כלל. היא הגיעה בצעדים בטוחים, נועזים, אימתיים כמעט, כמו כל צעד שלה איים למחוץ מושבת נמלים שלמה (או שמא מושבת בני אנוש) מבלי להניד עפעף. היא הגיעה וניגשה היישר למסור החשמלי שהונח לו בפשטות על גבי הקיר. הונח מבלי לדעת לאיזה שימוש איום יילקח ויידרש לבצע. מה שהטריד אותי יותר מכול, עוד הרבה לפני שראיתי את תוצאות מעשיה היה המבט החודרני שהטיחה בי רגע לפני שנכנסה לבית כדי לבצע את זממה, כמו כדי להכריז בפניי שהיא מודעת לכך שאני כאן ושאני אהיה באל כורחי: העד העיקרי למעשיה הנוראיים.
  "אל תתן לה לחדור אליך", אמר פיטר מרחוק – היה נדמה לי כמו הוא נמצא בגלקסיה אחרת. “ג'סטין אוהבת קהל. היא אוהבת לדעת שיש מישהו שצופה בה מבצעת את מעשיה המחליאים. היא תעשה אותם בכל מקרה, אבל משום מה היא תמיד מצליחה באופן ממזרי משהו לסדר לעצמה קהל בו תותיר את חותמה בהליך פוסט-טראומתי מרושע לעדי עולם", ואז הוא השתתק. הבחנתי שנדמה כמו אני באמת מרוחק מפיטר כאילו אנו נמצאים על שתי גלקסיות מרוחקות. כל הסביבה שהקיפה אותי נמוגה, השמיים והאוויר נהפכו לריק שחור נטול כוכבים, לא יכולתי לראות עוד את הרצפה או על מה הסולם שלי עומד, ופיטר כלל לא נמצא בסביבה. הדבר היחיד שראיתי היה האור העמום של הנורה הרועדת והרוטטת שעל תקרת החדר עליו השקפתי מחלוני שנדמה היה כמו נעה למקצב צעדי הענק המתקרבים של הרוע בהתגלמותו ששכן בגופה של ג'ולייט; הנערה בת השש עשרה – ג'סטין בלאק.

  היא נכנסה לחדר כמו השתגרה לשם מעבר למימד הזמן-מרחב, המסור החשמלי היה בידה והיא ניסתה להפעילו אך הוא לא נדלק מיד, דבר שגרם לבחור להתחיל לקלוט כי הוא מיועד להוצאה להורג.
  "ג'ולייט? מה את חושבת שאת עושה?" הוא דיבר בהשתנקות מבעד לבד שחנק את פניו. ואז המסור נדלק, והוא יכול היה לשמוע צחוק מרושע מהדהד ברחבי החדר, צחוקו של הרוע המאיים להורגו. בזמן שהיא נעלמה הוא כמעט הצליח לשחרר את ידיו ובדיוק ברגע בו המסור נדלק הוא שיחרר יד אחת וכשהמסור ירד לעברו הוא שיחרר יד שנייה ומשך חלקית את בד המכנס מפניו וראה את המסור מתקרב במהירות לראשו – הוא הספיק לקפוץ הצידה אך ידו הימנית החזקה נתקעה בלהבי המסור וכשצרח וניסה לחלצה הוא יכול היה לראות את אהובתו לשעבר שכבר לא הייתה אהובתו עוד מרוכזת בניסור זרועו עם גיחוך מטורף וארשת של חולת נפש שהרגע ברחה מהמוסד הפסיכיאטרי שמיאן להחזיקה. רסיסי דמו הושפרצו לכל עבר; על פניו, על פניה, על קירות החדר, על התקרה. וכשהדם הותז על פניה היא נראתה עוד יותר מוטרפת על דעתה. ובמהרה ידו כבר לא הייתה שם וכל שנותר היה גדם מדמם ורווי קווצות בשר. ואז היא התכוונה לעבור לכיוון ראשו והרימה את המסור וכשהיא קפצה עליו, מבעד לכל ערפול האדרנלין, הוא היה מוכן, ובעודו צמוד לקיר בהתגוננות כיוון את שני רגליו ובעט בה היישר בבטנה בעוצמה מספקת כדי להעיף אותה מעבר למיטה בהתרסקות על הרצפה. המסור הועף לצד השני של החדר והיא פלטה אנחת רוגז של הפתעה. הוא התרומם אל הבחורה שלפני רגע הייתה מוכנה להתנות איתו אהבים וכרגע הייתה עושה הכול כדי לראות אותו מבותר לחתיכות ולדאוג לכך בעצמה והרים את אחד הכיסאות. הוא בעט את המסור הצידה – אם כמה שהוא היה נמצא בסכנת חיים, הוא לא היה מסוגל להשתמש בנשק הקטלני הזה בחזרה נגד היצור היפה ביותר שבו נתקל במשך כל חייו האבודים למרות שעמוק בתוכו ידע שהחלטה מוסרית זו עלולה לעלות לו בחייו. כשהיא התרוממה, הוא ניפץ את הכיסא על ראשה והיא נפלה אל הרצפה שוב, ואז כמו המכה החזקה לא הזיזה לה, היא התרוממה שוב כמו מחסל אנדרואיד שנשלח מהעתיד ואינו מסוגל למות לעולם בדרך הקונבנציונאלית של בני האנוש – ואז הוא הטיח בלית ברירה את שתי ידיו על ראשה באגרוף משולב יחדיו והיא התמוטטה על הרצפה, והפעם לא התרוממה עוד. מבולבל ומוטרד מהאירוע שכמעט גבה את חייו, הוא לא בדק לה אפילו את הדופק או אם היא נושמת, הרים אותה בגרירה עם ידו הפגומה וידו השלמה במהלכים של נכה אל המיטה וקשר אותה אל העמודים בעילגות באותו בד בו היא השתמשה כדי לקשור אותו רגע קודם לכן. לאחר שווידא שהיא לא תשתחרר, התיישב על קצה המיטה עם חצי-גבו אליה והחל לחייג למשטרה אחוז בהלה, כשתוך כדי הוא מחפש משהו לעצור את הדימום. לאחר שחייג הבנתי שהוא ככל הנראה הושם על ממתינה. שולח מבטים חטופים ומפוחדים לעברה, הוא הבחין שהיא עדיין מחוסרת הכרה. בחזרה לטלפון יכולתי לשמוע אותו אומר: "בבקשה, זה מקרה חירום. למה לעזאזל אתם לא עונים?", ואז הוא הפיל את הטלפון בהפתעה כששתי שוקי רגליה ננעלו על צווארו והחלו לחנוק אותו בעוצמה. הוא מיד שלח את ידו האחת כדי לנסות להסיר את חניקת הנחש של ג'סטין אך היא לא הרפתה. הוא יכול היה לשמוע אותה צוחקת כמו מכשפה מטורפת שהצליח לה הכישוף השחור כשהפכה את האדם השנוא עליה ביותר לקרפדה, והרגיש שפניו מכחילות ושהוא מתחיל לאבד הכרה. הדבר היחיד שיכול היה לעשות באותו הרגע באינסטינקט היה לנשוך את רגלה. הוא נשך אותה חזק ורק כשהרגיש שהוא מתחיל לבתק בשר עם שיניו שהיא שיחררה את החנק בקול נהמה רוגז. הוא ניגב את פיו מהדם בעזרת כף ידו הבריאה והתנדנד לרגע מעורפל ומיהר להיתפס בקיר כדי לא ליפול. הוא הביט בג'סטין הקשורה למיטה וראה אותה צוחקת עליו, מלגלגת בחיוכה השטני, עיניה בערו בלהבות המוות.

  "את שטן מהגיהנום," הוא אמר.
  "אין לך מושג עד כמה," היא השיבה לו בחזרה ובתנועה חלקה הרימה את ידיה הקשורות וביתקה את עמודי המיטה ממקומם במהלך עוצמתי ולא אנושי. הוא היה עדיין בהלם כשהיא התרוממה על המיטה וניצבה מעליו. הוא כבר לא היה יותר בהלם כשהיא הנחיתה את עמוד המתכת הקשור לשתי זרועותיה היישר בראשו ומחצה את גולגולתו פנימה, הוא היה מת. היא שיחררה את ידיה מהעמוד השבור, והרימה את המסור החשמלי כדי לסיים את העבודה השחורה. היא החלה לנסר את ידו השנייה, צוחקת היא זרקה אותה בפיזור נפש הצידה. וכך עשתה גם עם רגלו השמאלית והימנית. ואז תקעה את להב המסור בבטנו והחלה לשלות משם את איבריו הפנימיים, מעיים, כליות. היא נהנתה במיוחד להוציא את נחש המעי המזדנב החוצה כמו מיועד היה הוא לסולם גנבים מעבר לחלון. אך כל זה היה רק הכנה עבורה כדי להגיע לליבו, ובעזרת ידיה המדממות – נדהמתי לראות כיצד היא נוגסת בו ומלקקת את לשונה לאחר שבלעה את החתיכות. הבחנתי בכל העת כיצד אצבעותיי שתפסו את שמשת החלון מתכווצות באימה ומתרחבות, אך הפעם ציפורניי חרטו על החלון מרוב הלם וזוועה וג'סטין שמעה אותי, התיקה את מבטה היישר אליי כפי שעשתה בעבר, ולרגע קפצה בראשי תמונתה של הילדה הארורה מ"מגרש השדים" שמסובבת את ראשה הדמוני ב-360 מעלות לאחור בפנים מעוותות ובשיניים מגואלות בדם. היא תפסה את המסור, פנתה לכיווני וזינקה דרך שמשת החלון – הזמן לפתע נעצר ולפני שנפלתי לאחור באיטיות מרבית יכולתי לראות את פניה אחוזות הדיבוק והטירוף שכבר לא זיהיתי כג'ולייט יותר; פניה היו מעוותות ברוע ואימה וגועליות אינסופית עד כדי כיעור. ציפורניה היו שבורות, גופה היה ספוג בנוזל הארגמני, בחתיכות בשר, שברי גולגולת ונתזי החומר האפרפר ממנו עשוי המוח. להב המסור רווי הדם היה כמספר סנטימטרים מפניי, יוצר חתך דק אך עמוק מספיק כדי לכאוב ולדמם. עוד רגע ויחדור לתוכי כפי שעשה לבחור האומלל. עוד רגע קטן לפני המוות המיוחל.

‫מרק אספרגוס ללא מתכון‬

• ‫קצת על זמנים, תכנון, צרכים מיוחדים, כיתה א' ואטימות המערכת‬

  פורסם: 5 ביולי 2009 10:30

  החופש הגדול כבר החל. עיסוקים לילדה בת שש בטרם עליה לכיתה א', הם משימה לכל הורה הנמצא בשלב זה, אבל אצלנו (כרגיל) הדברים מעט יותר מורכבים. במשך מרבית שנת הלימודים האחרונה, נאלצנו "לריב" עם המערכת, עד שזו הבינה כי "שילוב יחידני" איננו פתרון הולם דיו עבור מיה ועבורנו. בסופו של דבר הגענו להסכמה זו עם המערכת אשר תרשום את מיה לכיתת PDD בבית ספר של החינוך הרגיל – מקום בו אנו רואים כפתרון ביניים שיכול להיות יעיל ביותר, במידה והכיוון אותו נוקט הצוות באותה כיתה ובאותו בית ספר, אכן הולם. במהלך אותו תהליך מורט עצבים, עם מערכת החינוך המקומית, ערכנו אף ביקור עצמאי במקום כזה, המתנהל באופן שמאוד מצא חן בעינינו ולהערכתנו, ככל שנגיע יותר קרוב למודל הזה, כך ייטב למיה ולסביבתה. אז המערכת נראית כאילו היא מסכימה איתנו סוף סוף, אלא מה…

  צד א'
  רישום תלמידים למערכת החינוך המקומית הרגילה (קריא: תלמידים שאינם בעלי צרכים מיוחדים) הסתיים לחלוטין כבר לפני כשלושה חודשים. את השיבוץ של מיה לכיתה א' – היכן מיה ותלמידים אחרים שיהיו בסופו של דבר בכיתתה של מיה ילמדו בשנת הלימודים הקרובה (קרובה מאוד) – עדיין לא קיבלנו. אם היה מדובר בטעות אנוש, של מישהו שבטעות שכח למסור לנו את השיבוץ הלז, זה היה דבר מרגיז אבל נסלח. אם היה מדובר בעיכוב הנובע מהעובדה שלקח לנו כ"כ הרבה זמן לשכנע את המערכת שזהו הפתרון הטוב ביותר עבור מיה – זה היה אפילו עוד יותר מרגיז – אבל עדיין מובן. אולם שני הדברים אינם כלל תיאור המציאות. המציאות היא שהמערכת עדיין (אנחנו כבר כשבוע לתוך החופש הגדול ופחות מחודשיים בטרם תתחיל שנת הלימודים) לא הגיעה להחלטה רשמית ומוסכמת בדבר שיבוצה של אותה כיתת PDD (כיתה של מספר תלמידים המאובחנים כנמצאים במקום כלשהו בתוך הקשת האוטיסטית ומסוגלים למידה כלשהי של השתלבות במערכת הרגילה מצד אחד, אך יהיו זכאים למסגרת משותפת משלהם, מן הצד השני. למה המערכת עדיין לא הגיעה להחלטה בדבר שיבוצם? התשובה היחידה שהצלחתי לקבל היא משהו בסגנון: “כי כך מתנהל תמיד שיבוץ לכיתה א בחינוך המיוחד".

  צד ב'
  אחד הצרכים המיוחדים הבולטים ביותר בספקטרום האוטיסטי הוא הצורך בידע מוקדם ובתכנון מראש. למעשה, באופן האישי ביותר, כאשר נערך האבחון, הן שלי והן של מיה, הצורך לא להיות מופתע ולתכנן כל דבר מראש, תפס מקום מרכזי מאוד, הן במה שהביא לאבחון והן במהלך האבחון עצמו. כאשר אנו מתכוננים כראוי מראש, בעיקר בעניין הכרות מוקדמת עם מקומות בהם אנו נדרשים לתפקד, אנו נצליח במשימה הרבה יותר טוב. ככל שניתן לנו יותר זמן לצורך התכוננות זו, הסיכוי שנצליח במשימה שלנו באותו מקום, יותר גבוה. אבל גם ההיפך נכון. ככל שיוותר לנו פחות זמן של היכרות מוקדמת עם מקום בו אנו נדרשים לעשות משימה מסוימת, כך הסיכוי שניכשל במשימה יהיה יותר גבוה.

  מתוך היכרות עם לא מעט אנשי הספקטרום האוטיסטי, אני יכול לציין את העובדה המוכרת היטב גם לאנשי מקצוע רבים, כי הצורך בתכנון ובידע מוקדם הוא צורך שאינו מאפיין רק את מיה ואותי, אלא את מרבית אנשי הספקטרום האוטיסטי – בכל רמות התפקוד ובכל גיל!

  שני פרטים מאוד מעניינים על הצורך המיוחד בידע מוקדם ובתכנון: א. הוא מתגבר ככל שהמקום והסיטואציה חדשים יותר ומוכרים פחות. ב. הוא מתגבר עוד יותר במעברים בין שלבים מסויימים (כדוגמאת מעבר ממסגרת חינוכית אחת לשניה).

  כיצד מתחברים שני הצדדים הללו? אין לי מושג!
  אבל אני כן יודע שני דברים:
  א. הדוגמה הזאת לאטימותה של המערכת לצרכים המיוחדים של לקוחותיהה, היא רק דוגמה. היא דוגמה מאוד קונסיסטנטית להתנהלותה של כל המערכת הזאת. במערכת שבה פקידים רשמיים מסוגלים להגיד דברים כגון: "החינוך המיוחד נועד לילדים שאינם מסוגלים לתפקד במערכת הרגילה", במערכת שבה שולטת החשיבה הסטריאוטיפית והסטיגמטית, בלי להבין שחשיבה כזאת היא פסולה, אין זה מפליא למצוא אטימות שכזאת.
  ב. ככל שדוגמאות כאלה ירבו, הרלוונטיות של מערכות הנוהגות כך תהיה פחותה. אולם עובדה זו תהיה נכונה רק כל עוד אנו פועלים ליצירת מערכות אלטרנטיביות המסוגלות לפעול אחרת.

  עדכון: 14 ביולי, היום קיבלנו את השיבוץ של מיה לכיתת תקשורת (אוי לה למכבסת המילים) בבית ספר בנהריה. עכשיו, כל שנותר הוא שהמערכת תתחיל כבר לזוז לכיוון של הכנת התלמידים למעבר לבית הספר…

  עדכון נוסף: 16 ביולי, כנראה שאף בעל סמכא במשרד (חוסר) החינוך לא קורא בבלוג הזה. משיחה עם מנהלת המת"י בנהריה הובהר לי חד משמעית שאף אחד לא מתכוון להכין את התלמידים זמן רב ובאופן הדרגתי, כפי הנחוץ. למה? כי תלמידים כבר שיבצו לכיתה החדשה… אבל צוות – עוד אין! למה? "כי ככה עובד משרד החינוך". ואני אוסיף: כי כך משרד (חוסר) החינוך סבור שהוא מתייחס נכון לצרכים מיוחדים של ילדים שאחד הצרכים המיוחדים הבולטים ביותר שלהם הוא צורך בהכנה ארוכה והדרגתית למעברים! – זה מה שכל כך מיוחד בחינוך המיוחד בישראל…

‫אי-שם על הקשת‬

• ‫שום דבר עלינו, בלעדינו: הכי פשוט?‬

  פורסם: 10 בפברואר 2008 11:57

  

  השבוע התחילה עבודתה של הוועדה לבדיקת הטיפול של מדינת ישראל בניצולי השואה. יו"ר הוועדה, השופטת בדימוס דליה דורנר, נגשה במרץ לעבודה: לברר מהם הצרכים המיוחדים של הניצולים, הנובעים מכך שעברו את השואה, במונחים מעשיים של שירותי בריאות או הקצבות כספיות. כתב על כך עדי שורץ בעיתון "הארץ": זהותם של חברי הוועדה הוכיחה כאלף עדים לאן פניה מועדות. פרופ` עומר מואב הוא מרצה לכלכלה באוניברסיטה העברית, ופרופ` צבי איזיקוביץ` הוא מרצה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. כלומר, יש כאן בעיה של תקציבים ושל תכנון נכון של שירותים. נמצא מה האנשים צריכים, נספק להם את צרכיהם ולפחות, באיחור, נמלא את חובתנו כלפיהם.

  ברור שיש לאפשר לניצולים שעדיין חיים, לחיות את שארית שנותיהם בכבוד, מה שמחייב בין השאר מימון שירותים רפואיים ואחרים. אבל, לפחות לפי העדויות שנשמעו השבוע, הניצולים עצמם רוצים משהו נוסף: הם רוצים שקולם יישמע. אלה שהעידו השבוע בפני הוועדה, עמדו על כך שיינתן להם לספר את סיפורם האישי, ולא רק לפרט את הבעיות הרפואיות והביורוקרטיות איתן עליהם להתמודד. נעשה להם עוול במשך שנים, ועתה, כאשר המדינה סוף-סוף מכירה בחובתה כלפיהם, הם רוצים לא רק להביא עובדות כלכליות ורפואיות על מצבם כיום, אלא גם להביע את מחאתם על עוול זה. כפי שאמר מרדכי ויזל בעדותו: אם היו מטפלים בנו נכון בשנות ה-50, כל ההתמרמרות שאנחנו מרגישים היום היתה נמנעת.

  נח פלוג, ניצול שואה וסגן נשיא וועדת התביעות, העיד כי בשום שלב, במשך עשרות שנות הדיונים על הפיצויים לניצולי השואה, לא שולבו הניצולים. על כך העיר הכתב: ספק אם מישהו שם לב שגם הפעם, בין חברי הוועדה שאמורה לקבוע כיצד ייראו שנותיהם האחרונות של אחרוני הניצולים, אין אף נציג לניצולים עצמם.

  אילו היו משלבים ניצולי שואה בתכנון ומתן טיפול לניצולים בשנות ה-50, סביר להניח שהטיפול אז היה מתאים יותר. אילו היו משלבים ניצול שואה בוועדה לבדיקת מצבם כיום, סביר להניח שחברי הוועדה היו רגישים יותר לעדים המופיעים בפניה, ולא היו מופתעים מהתעקשותם של העדים לספר פרטים מן העבר, אשר כביכול מעכבים את הוועדה בדרכה למטרות המעשיות.

  

  ולעניין לחלוטין לא קשור, למעט מעורבותה של השופטת-בדימוס דורנר: הרכבה של הוועדה הציבורית לבחינת מערכת החינוך המיוחד בישראל, הוא:

  • שופטת בית המשפט העליון בדימוס הגב` דליה דורנר – יו"ר הוועדה
  • מר אלון פוטרמן, יועץ השרה ומזכיר הועדה
  • הגב` עינת קסוטו שפי, סמנכלי"ת עמותת אלו"ט – חברת וועדה
  • מר יוסי מלכה, מנכ"ל עמותת אקי"ם – חבר וועדה
  • הגב` רות פן, מנהלת אגף חינוך מיוחד, נציגת משרד החינוך- חברת ועדה :
  • מר רביב סובול – ממשרד האוצר , אגף כספים
  • עו"ד סיגל שלימוף רכטמן – נציגת לשכת עורכי הדין

  כדברי שיר-הילדים: ומי לא בא?

  כמובן, נציגיהם של צרכני השירות: תלמידי החינוך המיוחד, בעבר ובהווה. בוועדה יש נציגות לנותני השירותים (הן משרד החינוך והן עמותות כדוגמת אלו"ט) ולארגוני הורים (אשר חלקם נותני שירותים בעצמם), אבל לא למתבגרים או בוגרים עם צרכים מיוחדים, אשר יוכלו להעיד על יחסה של המערכת לצרכיהם ועל יכולתה להכין אותם לחיים כבוגרים עם צרכים מיוחדים.

  אז ככה ייעשה בעירנו: קולטים עלייה בלי לשתף עולים, מטפלים בניצולי שואה בלי לשאול את הניצולים, בודקים את החינוך המיוחד בלי לשמוע את קולם של אנשים עם צרכים מיוחדים.

  ואחר כך עוד מתפלאים, כאשר הפתרונות לא מצליחים, ומקימים עוד וועדות בדיקה. בלי לשתף נציגים בעלי-העניין האמיתיים.

• ‫רחוק מן העין רחוק מן הלב, או: על נקודות ועל אוטיזם‬

  פורסם: 15 באוקטובר 2007 13:39

  

  בעקבות המלצתו של השרוט, החלטתי להצטרף ל- Blog Action Day ולכתוב על איכות הסביבה. מאחר שבלוג זה עוסק באוטיזם, אכתוב על הקשר בין אוטיזם ואיכות הסביבה.

  לא אכתוב על הנושא שכבר זכה להרבה כותרות: האם זיהום סביבתי "גורם לאוטיזם", או, בלשון קצת יותר מדעית, "מעלה את שכיחות מקרי האוטיזם באוכלוסייה". למיטב ידיעתי אין הוכחה לכך, גם לא במקרה של אותו מחוז בחוף המזרחי בארצות-הברית, אשר באחת העיירות שבו התגלו מקרים רבים של אוטיזם (ומקרים רבים של יותר מילד אוטיסטי אחד במשפחה), מעבר לשכיחות הכללית בעולם או בארצות הברית. אני לא מתעניינת בזה, לא רק בגלל שאינני רואה באוטיזם טרגדיה או משהו שצריך להשקיע משאבים ב"מניעה" שלו. אני פשוט חושבת שזיהום סביבתי כשלעצמו הוא דבר רע שיש למונעו, גם בלי הוכחה מדעית שהוא גורם לתופעות שונות, אפילו כאלה שהן מסוכנות באמת (למשל סוגים שונים של סרטן). אין צורך לחכות להוכחה מדעית שהימצאותם בסביבה של חומרים הידועים מכבר כמסוכנים (חומרים רדיואקטיביים, מתכות כבדות, חומרים מסרטנים והרשימה ארוכה) גורמת לנזק לא רק לעולם החי אלא גם לבני אדם.

  מדוע, אם כן, נמשך זיהום הסביבה בממדים מבהילים, ומדוע כל כך קשה לשכנע אנשים לצמצמו?

  

  אחת התוכניות המעטות שאני צופה בהן בטלוויזיה היא הסדרה "חוק וסדר". הסדרה מעניינת כי בנוסף לעלילה הבלשית, היא מעלה שאלות חברתיות ומוסריות. הפרק שהוקרן בשבוע שעבר עסק בנוכל שמכר מנות-חיסון לשפעת, אשר בעצם הכילו תמיסה פיזיולוגית. התרמית התגלתה בעקבות סדרה של מקרי-מוות כתוצאה מסיבוכים בעקבות שפעת, בהם בבדיקה שלאחר המוות לא נמצאו נוגדנים לשפעת בדמם של הנפטרים, למרות שבתיק הרפואי שלהם נרשם שקיבלו חיסון. התביעה בחרה לתבוע את הנוכל רק על אותם מקרי מוות של אנשים שהיו בסיכון, ושהיה סביר לצפות שהידבקות במחלה תהווה סכנת-מוות עבורם. על דוכן העדים, טען הנתבע כי לא צפה מראש את השלכות מעשהו, כי הרי התמיסה הפיזיולוגית לא יכולה לגרום שום נזק, אם תוזרק לאנשים.

  כדי לסתור את ההיתממות של הנתבע, שאל אותו התובע האם ראה את הסרט "האדם השלישי". בסרט זה מגלם אורסון וולס דמות של נוכל בווינה שלאחר מלחמת העולם השנייה, אשר מוכר בשוק השחור פניצילין מדולל, מה שגורם למוות בייסורים של ילדים. התובע מתאר סצנה שבו יושבים הנוכל וידידו על גלגל-ענק בלונה-פארק, והידיד מתקשה להבין איך יכול היה הנוכל לרצוח בשל בצע-כסף. איך נשאר אדיש מול סבלם של ילדים? כשהם יושבים במרומי הגלגל, מצביע הנוכל על דמויותיהם הזעירות של האנשים שלמטה ואומר: "תראה את הנקודות האלה. האם ישנה לך אם אחת מהן תפסיק פתאום לנוע?".

  אם מקורו של הרוע באדישות, אז מקורה של האדישות בהרחקה: מרחוק שום דבר לא באמת חשוב, לא באמת נוגע.

  זהו לדעתי ההסבר להתמשכותו של הזיהום הסביבתי: אין רואים אותו, לפחות לא מייד. אותם מטיילים שמשליכים בנחל עטיפות חטיפים, לא יעשו זאת על הרצפה בביתם. המפעל שמזרים בוצה רעילה אל קרקעית הים, לא ישפוך אותה בחצרו. זה טבעה של אשפה – "מפנים" אותה. מרגע ש"פונתה", האשפה כבר "לא כאן", ומבחינתנו, חדלה להתקיים.

  למעשה זה של "פינוי אשפה" יש היבטים חברתיים, הנקראים באנגלית בקיצור NIMBY: Not In My Back Yard. כלומר, כל אותן תופעות בלתי-נעימות – יש להרחיקן ממני, לאיזשהו מקום שבו לא תפרענה לי. הכבישים המהירים (העמוסים והמזהמים) יעברו "מחוץ לעיר", אבל לא בקרבת פרברים בהם גרים אנשים אמידים, אלא בקרבת כפרים ערביים או שכונות מצוקה. מקלט לנשים מוכות יוקם ב"שכונה", לא באזור שבו הוא עלול "להוריד את ערך הדירות". כנ"ל גם הוסטל לבוגרים אוטיסטים. אוכלוסיות "מסוכנות" יותר, כמו למשל נפגעי נפש, יש לסגור בבתי-חולים משלהן, מחוץ לקהילה כמובן.
  ומרגע ש"הרחקנו את הבעיה", קל יותר להתעלם ממנה. זה לא אני, כאן. אלה "הם", "שם". הדרה הוא שם המשחק. מי שאיננו קיים, ממילא אי אפשר לפגוע בזכויותיו. וכאן אנו חוזרים לנושא האוטיזם, או: הדרתם של אוטיסטים (מכל רמות התפקוד), שהוא כמובן אחד הנושאים המרכזיים בבלוג זה.

• ‫חשיבה מדעית‬

  פורסם: 4 באוקטובר 2007 11:19

  השבוע הזדמן לי לצפות בערוץ 8 בתוכנית בסידרה "מלחמת המינים" על הבדלים בין גברים ונשים. הפרק הזה עסק במאפיינים תקשורתיים-חברתיים, והמסר העיקרי היה, כצפוי, שנשים עולות בהרבה על גברים בתחומים אלה. לגבי הנקודה האוטיסטית, אציין שבתוכנית גם רואיין ברון-כהן, הוגה התיאוריה של אוטיזם כתסמונת המוח הגברי המוקצן (אם כי למיטב ידיעתי, אוטיזם לא הוזכר בתוכנית).

   

  בין השאר סופר על מחקר שבדק האם ההבדלים בין המינים בהעדפת צעצועים הם מולדים או נרכשים. לקבוצת קופים ניתנו צעצועים שונים, חלקם "נשיים" (כלומר בובות בד) וחלקם "גבריים" (למשל משאית). בתוכנית הראו זכר שמיהר לבדוק את גלגליה של משאית, ונקבה שחטפה בובת בד ומיהרה איתה לעץ מרוחק. (בתוכנית לא צוטטו סטטיסטיקות על שכיחות ההעדפות בין המינים או על מובהקות ההבדלים, אבל לשם הדיון, בואו נניח שכל הזכרים לקחו צעצועים הנחשבים "גבריים" וכל הנקבות לקחו בובות).

  מה הסיקו מזה החוקרים?

  שההבדלים בין המינים מולדים, שהרי חיות, שאין להן "תרבות", הראו הבדלים כאלה.

  הלו, חוקרי פסיכולוגיה! לא שמעתם על מחקרים בתחום מדע התנהגות בעלי החיים, אשר מראים בבירור סוציאליזציה, ואפילו מבנים חברתיים משוכללים, בקרב קופים?

  אה כן, כל הקופים שהראו בקטע ההוא היו בוגרים, לא צעירים או תינוקות.

• ‫נחירה, פיצה, ורגע אחד של אי-שפיות‬

  פורסם: 3 באוקטובר 2007 19:36

  

  אלה ימים של סגירת מעגל עבורי, ונדמה שהכל מתחבר להכל.

  הידיד הקרוב הראשון שהיה לי מעודי הוא אוטיסט. (גם כיום אין לי הרבה חברים, אבל יש לי כמה, וכולם א"סים). ג'ים סינקלר הוא בין האנשים הבולטים בקהילה האוטיסטית, מה שהקשה עלי בתחילה לזהות את הקשר בינינו כידידות. החלטתי לכתוב היום על התחלת הקשר בינינו כאשר חיפשתי חומר מקורי על ראשיתו של הביטוי Self-narrating zoo exhibit. מסתבר, שהקשר התחיל ממש ביום בו הופיע הביטוי לראשונה באינטרנט, בפוסט של ג`ים לקבוצת-הדיון האינטרנטית בנושא אוטיזם, היחידה שהייתה קיימת אז.

  האינטרנט היה אז ממש בראשיתו (מישהו זוכר את "מוזאיק"? אז זה היה לפני, עוד בימי "גופר"). אני הייתי בשנות השלושים שלי, אמא לילד שאובחן כאוטיסט, בגיל 5 (כן, גם אבחון אוטיזם היה אז בראשיתו). אבל אני לא ממש האמנתי לאבחנה, כי איש לא סיפר לי שיש מדריך סטטיסטי דיאגנוסטי וגם לא מה כתוב בו (ברגע ששמעתי על קיומו של המדריך וראיתי את הקריטריונים, מייד הבנתי שהאבחנה נכונה). כל מה שידעתי הוא שאמרו לי שיש לי ילד מנותק (מה שידעתי שלא היה נכון), בעל לקות כל קשה ומקפת, שאין שום אפשרות להכניסו למסגרת לימודית. על אפי וחמתי, הוא נכנס לבית-ספר מיוחד לילדים אוטיסטים (כן, גם שילוב היה אז חלום רחוק, וגם יכולתם של ההורים להשפיע הייתה אז כנוצה ברוח). זו אולי הסיבה ש"גנבתי" כמה דקות בעבודה (למי היה אז אינטרנט בבית???) וחיפשתי "אוטיזם" ברשימת קבוצות-הדיון הפומביות, Usenet. בינגו! מצאתי קבוצת דיון בדיוק בשם זה. למעשה זו הייתה רשימת-דיון מסוג Listserv שכל דיוניה הוזרמו לשרת Usenet. רוב המשתתפים בדיונים היו הורים, מדי פעם אפשר היה לראות הודעה בודדת מאיש-מקצוע, אבל מה שמשך את עיניי היו כמה משתתפים אוטיסטים. תוך דקות נרשמתי ל-Listserv והתחלתי לקבל הודעות ישר לתיבת הדואר שלי (בעבודה כמובן, למי היה אז אימייל פרטי???).

  

  הדבר הראשון שראיתי בדיונים הוא, שההורים שם ממש לא סמכו ללא תנאי על אנשי מקצוע. הם קראו על שיטות טיפול שונות, בררו על זכויות המגיעות להם על פי חוק (הרוב המוחלט של משתתפים היו מארה"ב), ביניהן הזכות לשילוב במערכת החינוך הרגילה, השתתפו בכנסים על אוטיזם וגם קראו הרבה וידעו על כל ספר שיצא בנושא. הורים לא"סים המשתתפים בפורומים על אוטיזם ימצאו את התיאור הזה מוכר, אלא שאז לא היה בארץ שום דבר מכל זה. עם זאת, הדינאמיקה המתוארת בהמשך חוזרת כמעט בכל פורום שנוסד ע"י ולמען הורים, ושא"סים מנסים למצוא בו את מקומם.

  מדיונים שוטפים אי אפשר היה ללמוד בצורה מסודרת על אוטיזם, אבל לא זה מה שעניין אותי: מייד התחלתי לחפש חומר על שילוב, כולל שליפת קבצים מארכיון הקבוצה (ע"י משלוח פקודות אימייל כמובן – ממשק WEB עוד לא היה קיים אז ל-Listserv). אחד האשכולות, שהתחיל כמה חודשים לפני כן, נשא את הכותרת Inclusion Revision, כלומר "שילוב במחשבה שנייה". זה נשמע מעניין, אולי נימוקים בעד ונגד? אבל כאשר התחלתי לקרוא את הדיונים, ראיתי משהו אחר לגמרי: אחד מן הא"סים ניצל את אחת ההודעות הראשונות באשכול הזה, והשתמש באפשרות "תגובה" כדי להתחיל דיון שממש לא היה קשור לנושא, אלא לשיתוף בחוויות על כנס שהתקיים בטורונטו שבקנדה בקיץ 1993, ושבו נפגשו כמה א"סים (וגם כמה הורים שהיו מתומכי ANI) פנים אל פנים.

  אותו כנס היווה נקודת-מפנה בהיסטוריה של ANI, ובמאבק של תנועת האוטיסטים בכלל, כפי שכותב סינקלייר: הדבר הראשון שייחד את הכנס הזה מכנסים קודמים היה ההרצאה שלי. דיברתי בכנסים לפני כן; בדרך כלל ביקשו אותי לתאר בפשטות כמה היבטים של "איך זה להיות אוטיסט" ואז לענות על שאלות של ההורים. הפעם, היה לי מסר משלי שרציתי להציג. בשנה שלפני כן הגשתי הצעה להרצאה זו לכנס של החברה לאוטיזם של אמריקה, אבל נשיא ASA נקט בצעד לא שגרתי והורה באופן אישי לוועדה המארגנת לא לקבל את הצעתי. הגשתי אותה שוב לכנס הבינלאומי ב-1993, והארגון המארח הקנדי קיבל אותה. וכך יצא שבכנס זה הצגתי את "אל תתאבלו עלינו", הקורא תיגר בגלוי על הפרדיגמה של "אוטיזם כטרגדיה", אשר עליה התבססו הכנס – והארגונים שערכו אותו.

  אני מניחה שהגולשים המתמצאים בספרות הקשורה באוטיזם קראו את "אל תתאבלו עלינו", או לפחות שמעו על המאמר. אני מזכירה אותו כאן כאחת הדוגמאות הראשונות (אם לא הראשונה) להרצאה של אוטיסט בכנס של ארגוני-הורים, הרצאה החורגת מן התבנית הרגילה של "האוטיסט התורן". בניגוד לאוטיסטים אחרים, המוזמנים ע"י המארגנים כדי "לקשט את הכנס" בתור קוריוז, ושבדרך כלל הנימוק היחיד להזמנתם הוא בכך שהם עצמם אוטיסטים, הרצאה זו של סינקלייר התקבלה לכנס כמו כל תרומה אחרת של אנשי מקצוע והורים: היה לה רעיון ברור ונוקב (לא רק שאוטיזם איננו טרגדיה, אלא שהוא מהווה את המהות הפנימית, בלתי ניתן להפרדה מן האדם), שהועלה ע"י המרצה. סינקלייר הציג – כמו כל מרצה אחר בכל כנס שמכבד את עצמו – את פירות הגותו, לא פרטים אינטימיים של חייו. מאז ייסודו של אוטריט, תנאי זה להגשת הצעה – שיהיה בה ערך מוסף, מעבר לחייו האישיים של המגיש – הפך למובן מאליו בתוך הקהילה האוטיסטית וגם באירועים בודדים מחוצה לה; אבל עדיין רבים הארגונים הסבורים שעצם ההזמנה של כמה אנשים על הספקטרום האוטיסטי להופיע על במותיהם מהווה סימן לקדמה ולפתיחות.

  

  אילו חוויות הועלו תחת הכותרת "שילוב במחשבה שנייה"? לא משהו שיכול לעניין חוקר-אוטיזם. למשל, איך הופכים נסיעה של 10 דקות להרפתקה של שעתיים, או איך גורמים לאדם השקוע בשינה עמוקה להפסיק לנחור, או הערכת-מסוכנות של מוטוריקה מסורבלת. נושאים טריוויאליים אלה שימשו הזדמנות לשיח חברתי – כמו בכל קבוצה אחרת – מתובל בהרבה הומור, דמיון, חזרתיות וציטוטי-ציטוטים. עבור הא"סים והבנדודים שהשתתפו בדיון, הייתה זו חוויה של תקשורת חברתית (משהו שא"סים לא אמורים להיות מסוגלים לו ובוודאי לא ליהנות ממנו). הדבר העיקרי שאני – בתור אמא לילד שזה עתה אובחן – למדתי הוא, שאוטיסטים כן יכולים להיות אינטליגנטיים ובעלי חוש הומור. קריאת דיונים מסוג זה (לא ממש הדיון הזה, אשר קרה לפני שמצאתי את bit.listserv.autism ולכן ראיתי אותו רק כאשר התחלתי לקרוא את הארכיון) היא שעזרה לי להבין שהאבחנה של אוטיזם, אין הכרח שתשלול מבני את אנושיותו. מעבר לכך שנהניתי לקרוא את הדיונים האלה כי הם היו משעשעים, לא ראיתי בהם "בזבוז מקום", כי הם אפשרו מפגש חי עם אוטיסטים כבני-אדם, לא כ"תיאורי-מקרה" קליניים.

  למרות שלא הייתי ההורה היחיד בקבוצה שסבר כך, הורים רבים אחרים התקוממו על "בזבוז רוחב-סרט" בגלל שטף של הודעות שאינן עוסקות בנושא של הקבוצה. הם דרשו, שההתכתבות הזאת תעבור לדוא"ל פרטי. האוטיסטים ענו, שהם חלק מן הקבוצה בדיוק כמו ההורים, ושאי-אפשר להגביל את השיח רק לדיונים מלומדים על אוטיזם כמחלה (בעיני אנשי מקצוע) או כבעיה הדורשת פיתרון (בעיני הורים). בדרך כלל, הרבו ההורים להודות לאוטיסטים על השתתפותם, ופנו אליהם כדי להבין טוב יותר את התנהגותם של ילדיהם ולקבל הצעות לפתרון בעיות ספציפיות. זכורה לי דוגמא אחת מני רבות: פעוט אחד נהג לפשוט את הפיג`מה שלו ולישון ערום, ואמו שאלה מה ניתן לעשות כדי למנוע זאת. הורים בקבוצה הציעו הצעות, למשל להלביש את הפיג`מה הפוך, כדי שהפעוט לא יוכל להגיע לרוכסן. אחד האוטיסטים סיפר על רגישות חושית, והציע לבדוק האם הפיג`מה גורמת לבעיות חושיות ולחפש פיג`מה עשויה מחומר שלא יגרום בעיות אלה. הסברים ופתרונות מסוג זה זכו בדרך כלל להכרת תודה מצד ההורים על תרומתם הרבה של האוטיסטים לדיונים בקבוצה. יחס זה המשיך, כל עוד הסכימו האוטיסטים לשרת את מטרותיהם של ההורים מבלי לערער על הגישה הכללית כלפי הילד, וכל עוד התשובות התקבלו מספיק מהר (לטעמם של ההורים). זכור לי מקרה (מקבוצה משותפת הורים-א"סים אחרת שקמה כשנה אחר כך) שא"סית הודיעה על כוונתה לפרוש זמנית מן הקבוצה בגלל לחצים בחייה האישיים. כמה הורים הביעו את צערם וכתבו שעזרתה תחסר להם, אבל אם אחת אפילו הרחיקה לכת והאשימה אותה באנוכיות, על שהיא דואגת לעצמה במקום לחשוב על טובתם של כל אותם ילדים אוטיסטים להם היא יכולה לעזור.

  

  נושא נוסף לחיכוכים בין הורים לא"סים ובנדודים היה הטיפול בילד במטרה להכחיד את האוטיזם. וויכוחים חריפים התנהלו בין א"סים להורים שמילאו באדיקות פרוטוקולים כוללניים כמו עיצוב-התנהגות ודיאטות מיוחדות. היו א"סים שתיארו אילו נזקים היו עלולים להיגרם להם מטיפולים כאלה, אילו הופעלו עליהם (וכמה מהם אפילו "שרדו" טיפולים כאלה, כך שיכלו לספר על כך מניסיונם), היו שיצאו נגד הפעלת טיפול שלא נבדק מספיק ושעלול לגרום נזק, והיו שפשוט יצאו נגד "מלחמת החורמה" שהוכרזה על כל התנהגות אוטיסטית, מה שהיווה מדד ל"יעילות הטיפול". כאשר גיליתי את הקבוצה, בסוף 1993, התנהל וויכוח מר על דיאטות נטולות גלוטן וקסאין (כלומר ללא קמח דגנים וללא מוצרי חלב). בשלב מסוים כתב גרשון בלקמור, איש אספרגר ואב למתבגר עם אספרגר, תיאור הומוריסטי על הכנת פיצה או אטריות עם גבינה (מאכלים חביבים עליו). פוסט זה העלה עוד את מפלס הלהבות, עד כדי כך שהאוטיסטים שהשתתפו בקבוצה התחילו לשקול אפשרות לפרוש ממנה.

  הביטוי Self-narrating zoo exhibit הוזכר לראשונה בדיון שדווקא יצא מנקודת מוצא של הערכה לדבריהם של אוטיסטים. הורה אחד שקרא את האוטוביוגרפיה של טמפל גרנדין הציע לאסוף ולפרסם אוטוביוגרפיות של אוטיסטים אחרים, כדי שיוכל לקרוא על חוויות שונות של אוטיסטים שונים ולהתכונן טוב יותר ליום שבו בנו יוכל לשתפו בחוויותיו. אחת התגובות הייתה, שאוטיסטים כבר כותבים על עצמם, אפילו בקבוצה עצמה, אבל אין התייחסות רצינית לדבריהם, במיוחד כאשר הם מביעים דעות המנוגדות לאלה של ההורים. על כך כתב סינקלייר: נכון. הגעתי למסקנה שקבוצה זו היא בהחלט לא פורום ידידותי לאוטיזם. אוטיסטים ובנדודים לא מתקבלים בברכה כדי שיתקשרו אלה עם אלה כאן. מצפים מאיתנו לדבר רק כאשר אנשים עם נוירולוגיה טיפוסית מדברים אלינו, ורק לשם המטרה של אספקת מידע אינפורמטיבי לצורכיהם של אחרים, כמו מוצג גן-חיות שמספר על עצמו. זהו מקום לדון על דרכים לעשות אותנו אחרים ממה שאנחנו, ועל כמה נפלא אנשים חושבים שיהיה ליצור עולם שבו אנחנו כלל לא קיימים.

  בתקופה ההיא כבר קראתי מספיק מכתביו של סינקלייר (כולל המאמר "גישור על הפערים") כדי להבין עד כמה חשוב לי לשמור על קשר איתו. קשר זה התאפשר בעקיפין כל עוד הוא השתתף בקבוצת הדיון. המחשבה על האפשרות שהוא ייעלם מחיי בלי שאוכל לשמוע ממנו עוד הייתה כל כך קשה, עד שלרגע השתבשה עלי דעתי ועשיתי משהו שמעולם לא עשיתי קודם לכן: ישבתי וניסחתי מכתב אישי, עד כמה אני מעריכה אותו לא רק כמי שעוזר להורים אלא כאדם בעל דעות מעניינות. (טוב זאת לא הייתה אי-שפיות רגעית, כי ניסוח המכתב לקח לי שעתיים!). פנייתי אליו בתור אמא לילד אוטיסט, המעוניינת בשינוי פני הדברים בישראל, התפתחה להתכתבות ענפה, לחברות, ולבסוף – לאחר שקיבלתי אבחון רשמי על הספקטרום – גם לשותפות-דרך במאבק למען זכויותיהם של אנשי הספקטרום.

• ‫מהו Self-narrating zoo exhibit או: איש-הפיל וחור בקיבה‬

  פורסם: 30 בספטמבר 2007 15:52

  
  מקור התמונה: אנציקלופדיה בריטנקיה

  Self-narrating zoo exhibit הוא ביטוי שטבע ג'ים סינקלר, רכז ANI ומוותיקי הפעילים בתנועה האוטיסטית העולמית. לא מצאתי תרגום קצר וקולע למונח, לכן אני מביאה אותו באנגלית. תרגום מילולי הוא: "מוצג גן-חיות המספר על עצמו". אנשים מרקע תרבותי אירופאי אולי יבינו טוב יותר את מקורו של הביטוי. לגביי, הדבר הקרוב ביותר שראיתי ל"מופע החריג" (הצעה לתרגום של freak show) היה בסרט "איש הפיל", המבוסס על חייו של ג'וזף מֶריק. מריק כונה "איש הפיל" משום שמצחו היה גדול מהרגיל אצל בני אדם ודמה לקדמת ראשו של פיל. בהתחלת הסרט, צופה הרופא פרדריק טרבס ב"מופע" שבו מוצג גופו המעוות של "איש הפיל" לראווה. בהתחלה מתעניין הרופא בעיקר בסיבה הרפואית למצב הגופני, אולם בהמשך הוא לומד להכיר את מֶריק האיש, והופך לידידו. "מופעים" מסוג זה היו נפוצים באירופה, והמשותף לכולם היה שכולם הראו אנשים חריגים בגופם או בהתנהגותם, כסוג של בידור ביריד או בקרקס. תפקידו של ה"חריג" היה פשוט להיות שם, מוצג לעיני הקהל כחיה בגן-חיות. אם היו דברים כלשהם לרקע או להסבר, הם נאמרו ע"י כרוז שהנחה את המופע, לא ע"י ה"מוצג" עצמו. מופעים כאלה שללו ממושאיהם צלם אנוש, בכך שהתעלמו מעצמיותו של ה"אובייקט" והתבססו אך ורק על יחס החברה לחריגותו.

  

  הסקרנות לגבי אוטיזם, הנחשב עדיין ל"חידה", נובעת לא כל כך מן התשתית העצבית השונה הגורמת לו (אשר גם כאשר תתגלה, תישאר חבויה בתוך גלגלתו של האדם) אלא מן ההתנהגות החריגה המאפיינת אותו. גישה זו אומרת, במקרה הטוב: הוא מתנהג מוזר, אני לא הייתי רואה את עצמי מתנהג כך בשום מצב. מה יכול לגרום לאדם להתנהג כך?, ובמקרה הרע: היה מעניין ללמוד עוד על המנגנונים הפתולוגיים הפנימיים, אשר ההתנהגות הנצפית היא הביטוי החיצוני שלהם. יחס זה מסביר את העניין הרב של החוקרים ב"צד הגבוה של הספקטרום": אנשים על הספקטרום האוטיסטי שיש להם מצד אחד מספיק כישורים תקשורתיים לענות על שאלונים או לפעול לפי פרוטוקול מחקרי כלשהו, ומצד שני מבינים היטב שיש להם מה להפסיד אם לא ישתפו פעולה עם החוקרים. בדומה לאותו פצוע-ירי, אשר החור שנותר בקיבתו לאחר שהחלים אפשר לרופאו להציץ בתהליך העיכול בזמן התרחשותו, כך אותם אוטיסטים שסיפרו על עצמם היוו עבור החוקרים חלון-הצצה לנפש האוטיסטית, כלי-עזר בניסיון להבין את מנגנוניה.

  בחוברת הראשונה של "נתיבי קשר" (1994) בפרק המסביר את הטיפול באוטיזם בשיטת אינטגרציה חושית מוזכרת טמפל גרנדין בלשון הבאה: אחת מן העדויות הבולטות לקשיים בתחום התחושה ולשיטת טיפול זו הינה של טמפל גרנדין. היא מתארת את קשיי התחושה שלה כילדה (שהוגדרה אוטיסטית). בדיווחיה המפורטים היא מסבירה, שבשיטת טיפול זו נעזרה רבות עד כדי יכולת להגיע לרמת תיפקד גבוהה ביותר ולחיים של עצמאות מלאה. אף מילה על כך שד"ר גרנדין כתבה ספרים ומאמרים בנושא האוטיזם וכן בנושא ההתמחות המקצועית שלה: התפתחות והתנהגות בעלי-חיים. בהמשך כתוב: קיימות עדויות נוספות בכתב ובעל-פה של צעירים אוטיסטים, אשר התקדמו במידה כזאת שהיו מסוגלים לשתף אותנו בהרגשותיהם. גם אם אין זה נאמר במפורש, כמעט מתבקש לקרוא זאת כך: "כדאי לקדם כישורי תקשורת של אוטיסטים, כי אז נוכל להרחיב את חרך ההצצה אל נפשותיהם".

  בחזרה לביטוי Self-narrating zoo exhibit, נוכל לסכם שהמונח מתייחס ל"מופע החריג"; אלא שהפעם, במקום שכרוז יפליג בתיאור חריגותו של המוצג, עושה זאת "המוצג" בעצמו. אינני יודעת האם מופע מסוג זה דוחה פחות מ"מופע החריג" הקלאסי, דוגמת אלה שמהם התפרנס "איש הפיל". בעצם, מה רע בכך? מדוע לא להקשיב לאוטיסטים, כדי להבין אותם טוב יותר? זיפנדורף ליקט הסברים שונים על מה פסול ב"הופעות" של "האוטיסט התורן" – ביניהם הסברו של ג`ים סינקלר, ממציא הביטוי. סינקלייר מוצא מקבילות בין היחס שקיבל פרדריק דגלאס, לוחם נגד עבדות ובעד זכויות לשחורים (ולנשים), משומעיו הלבנים, ליחס שמקבלים אוטיסטים המנסים לתת ביטוי לקולם שלהם. מספר דגלאס: בשלושת או ארבעת החודשים הראשונים, הנאומים שלי היו כמעט רק סיפורים על חוויותיי האישיות כעבד. "תן לנו את העובדות", אמרו האנשים. כך גם אמר ג'ורג' פוסטר, אשר שאף תמיד להצמיד אותי לסיפורי הפשוט. "תן לנו את העובדות", אמר קולינס, "אנחנו נדאג לפילוסופיה". ובהמשך: לא תמיד הספיק לי לספר על העוולות; התחשק לי גם להוקיע אותן.

  הקהל שבא להרצאותיו של דגלאס אולי התעניין יותר בסיפורים מסמרי-השיער על אכזריות בעלי האחוזות כלפי העבדים, אבל לדגלאס הייתה מטרה כאשר סיפר את הסיפורים האלה. היה לו מסר להעביר, וכך גם פעילים אוטיסטים רבים, אשר רוצים לקדם סדר-יום חברתי של סובלנות ושל שוויון-זכויות לאוטיסטים.

  בהקשבה כשלעצמה כמובן אין כל רע, ואפילו יכול להיות הרבה טוב, אם מקשיבים לאדם ולא רק לסימפטומים. אוטיסטים רבים רוצים לקדם הבנה של החברה הכללית ושל אנשי מקצוע, ובזה בדיוק העניין: הם רוצים לא רק לספק את העובדות, אלא להיות שותפים שווי-ערך בעיבודן ובהפקת הלקחים. למיטב הידוע לי, גרנדין מעולם לא טענה שמכונת-הלחיצה שהמציאה היא הדבר שבזכותו הגיעה לרמת עצמאות אישית וכלכלית (האחרונה היא בוודאי תוצאה של הצלחה מקצועית ומסחרית); אבל כאשר כל איש-מקצוע רואה את עצמו כבעל הבנה טובה יותר מאלה שאותם הוא "לומד", אין לו בעיה להעלות השערות לא מבוססות על הקשרים הסיבתיים בין העובדות, מאחר שתפקידו של ה"מושא" מסתיים עם "אספקתן".
  האם מכך משתמע, שאני מתנגדת נחרצות לכך שאוטיסטים ידברו על ניסיון-החיים שלהם ועל עולמם הפנימי? כלל וכלל לא. על כך, ברשומה הבאה.

• ‫בדיחרא, או: אסוציאציות על תוכי (תגובה על הטור של נרי לבנה בעיתון "הארץ")‬

  פורסם: 26 ביולי 2007 10:43

  

  התוכי כמשל

  אנשים קונים תוכי, וחושבים שהם מלמדים אותו לדבר. למרות ההוראה, התוכי לומד (אולי הוא יוצא מדעתו מרוב שעמום או שהוא לומד שהוא מקבל תגמול על ביצוע). זה עושה רושם על האנשים, כי עכשיו יש להם תוכי "חכם". התוכי שלהם יכול "לעשות דברים". מגיע מומחה ואומר שהתוכי מדבר רק לכאורה. המומחה אומר שאין לתוכי שפה, רק יכולת דיבור. אבל לתוכי הייתה שפה. מעבר לתעלולים זולים, לתוכי תמיד הייתה שפה. הייתה לו ותמיד תהיה לו שפתו שלו.

  דונה וויליאמס, "מישהי איפה-שהוא", עמ` 18.

   

  השבוע נזכרתי בציטטה זו בשני הקשרים: בדיון בפורום אס"י על טיפול בילדים, ובטור אישי של נרי ליבנה בעיתון "הארץ". ליבנה הגיבה על כתבה שהתפרסמה כשלושה שבועות קודם לכן, ואשר תיארה בהרחבה כמה אנשים מן הקבוצה שלנו. בדומה לכמה מן התגובות לכתבה (אליהן אתייחס בנפרד), היא העלתה חשש שכתבה כזאת מחטיאה את המטרה, משום שהיא מאפשרת לכולנו להתחמק מאחריות כלפי האנשים הסובלים באמת. ומי הם אלה הסובלים באמת? לפי המשפט המסכם את הטור, ומי שלא מאמין לי, מוזמן בחום לאמץ לו ילד עם תסמונת דאון או אוטיסט, כמו לפי כמה פסקאות הפותחות אותו, הסובלים האמיתיים הם ההורים: גורל אכזר הנחית בחיקם צאצאים שבוודאי לא היו מסכימים לגדל, אילו יכלו לדעת מראש ואילו יכלו לבחור. אני לגמרי מסכימה עם ליבנה, שאין זה הגיוני לזמן לעצמנו צרות, גם אם מובטח לנו שנלמד רבות מהתמודדות עם קשיים ואפילו אם יתגלו בנו כישרונות חבויים. אני אפילו שמחה שברשימה אישית המעמידה במרכז את ההורים (המיוצגים, במקרה זה, ע"י חברתה שהיא אם לאישה אוטיסטית צעירה), היא בכל זאת מוצאת לנכון להתייחס גם לגורמי הסבל להורים, כלומר לצאצאים החריגים. חבל רק, שאנשים אלה, אשר הוריהם מקדישים את כל חייהם למענם (לפחות לפי עדות הכותבת), אינם זוכים אצל ליבנה לכבוד בסיסי כבני אדם. וכך היא כותבת על אנשים עם תסמונת דאון: עצוב יותר על הילד, שגם בבגרותו לא יסתדר באמת במסגרת לא מוגנת ושיכולתו השכלית תעלה אך בדוחק על זו של התוכי אלכסנדר (שקראתי בעיתון שהוא "בעל רמה קוגניטיווית של ילד בן ארבע", וגם הוא, כידוע, נשמר בכלוב).

  מאחר שבעיתון "הארץ" עצמו התרכז המאמר בלמידה בכלבים, וליבנה ציטטה משם בעיקר את ההשוואה בין ביצועי התוכי במעבדה לביצועיו של ילד ממוצע בן ארבע, חיפשתי עוד מידע על אלכס, ובאתר התוכים מצאתי מאמר המבוסס על המחקר שעליו דיווח עיתון "הארץ". למי שמתעניין, שם יש גם קישור ל"מכון אלכסנדר" שבו נערך המחקר. מאתר המכון לקוחה גם תמונת התוכי שלמעלה (אשר אינו אלכס). לנושא שלנו, חשובה הפיסקה הבאה (ההדגשות הן שלי):

  מחקר זה, שאפשר תקשורת עם התוכי, גילה כי יש לציפור יכולת לתפוס מושגים מופשטים כמו שונה ודומה, צבע וצורה. אלכס ידע לענות על שאלות כמו "מה משותף" (או מה שונה) בין שני עצמים, בתשובות כמו צבע, צורה, חומר. הוא הבין כי ירוק, כחול או אפור הם דוגמאות של המושג הכללי "צבע". הוא למד לבקש עצמים מסוימים ולתקן את החוקרים אם הביאו לו דבר אחר.

  אני רוצה להדגיש, שהחוקרים לא לימדו את התוכי להכליל מושגים. אינני יודעת האם השאלה, אם תהליכי חשיבה כאלה בכלל ניתנים להוראה (למי שכלל לא השתמש בתהליכים כאלה לפני שניסו ללמדו), נבדקה מעולם במחקר מדעי, בין על בני אדם ובין על בעלי חיים. מה שהחוקרים עשו, היה ללמד את התוכי דרכי תקשורת, ע"י יצירת סיטואציות שיעודדו את התוכי לתקשר: הם הדגימו לו כיצד מתרחשת תקשורת, ומה השפעתה על התנהגות המשתתפים בה. במילים אחרות, החוקרים הדגימו לתוכי לשם מה מתקשרים. ככל שהתוכי למד דרכי תקשורת מתוחכמות יותר, הייתה לחוקרים אפשרות טובה יותר לעמוד על היכולות השכליות שלו. מה שהשתנה לא היה היכולת השכלית של התוכי, אלא היכולת לבדוק את תהליכי החשיבה של התוכי.

  תנאי הכרחי לתקשורת הוא מתן כבוד בסיסי לשותפים-לאינטראקציה. ברור שהחוקרים שעבדו עם אלכסנדר הניחו מראש שתיתכן אפשרות שהתוכי יוכל להסיק מסקנות מתוך התבוננות באינטראקציה חברתית בין שני בני אדם (והמאמר בעיתון "הארץ" דווח על מחקר שמצא יכולת הסקת מסקנות גם בכלבים). נרי ליבנה לא מעלה בטור שלה אפשרות כזאת לגבי אנשים עם נכויות קוגניטיביות: היא כבר יודעת למה הם מסוגלים ולמה הם לא מסוגלים, וגם כיצד יש לנהוג בהם.

  לא זה המקום להיכנס לשאלות הפילוסופיות האם יש הבדל מהותי, מבחינת מודעות עצמית, בין בני אדם לבעלי חיים. יש שיראו בהשוואה בין אדם לבעל-חיים משום יחס מבזה לאדם. גם מי שמכבדים בעלי חיים כיצורים בעלי תבונה ואישיות משלהם, מדגישים שהשוואה בין בעל חיים לבן-אדם בעייתית ביותר, מאחר שהיא נעשית בדרך כלל מתוך עולמו של האדם, ולכן חסרת משמעות בהקשר של בעל החיים אותו משווים (ולכן "הגיל הקוגניטיבי" של אלכס חסר משמעות). הבאתי את דבריה של דונה וויליאמס ואת מסקנות המחקר על תוכים כדי להדגיש, עד כמה תיאור מבחוץ של מי ששונה מאיתנו עלול להוביל למסקנות שגויות, מאחר שהוא נעשה מחוץ להקשר של עולמו של המתואר.

  במקרה של נרי לבנה ברור, שההשוואה בין התוכי לאדם עם תסמונת דאון נעשתה במטרה לבזות את האחרון, ובתוך כך את כל האנשים עם לקויות קוגניטיביות. כך היא מתארת את ביתה של חברתה: סתם אוטיסטית במובן הישן של המלה, כלומר אישה צעירה שאינה מסוגלת לתקשר עם הסביבה, שסובלת מפרצי אלימות לא מוסברים, ושממש אי אפשר להניח לה להסתובב ברחוב לבדה.

  אף אוטיסט אינו "סתם". כל אדם, אוטיסט או לא, הוא עולם ומלואו. אולם, בגלל קשיי תקשורת וגם בגלל שוני בסיסי בחוויה הפנימית, קשה מאוד להיכנס לעולמו של אוטיסט. זה קשה גם למי שמניח את קיומו של עולם כזה ומנסה כל דרך להקשיב וללמוד; זה בלתי אפשרי, אם מראש מניחים שאין עולם כזה, או שמתעלמים ממנו בשם טיעונים מדעיים-כביכול.

  על כך יהיו שיגידו (וגם כאלה שכבר הגיבו בבלוגי ברוח זו): עם כל הכבוד לעולם הפנימי, איזה מן חיים יש לאדם שלא יכול לנגב לעצמו את התחת. וזה מביא אותי לנושא הבא.

  

  כמה הגיגים על חרא.

  לצד המיניות, אין נושא שמעורר כל כך הרבה יצרים כמו הפרשות הגוף. פרויד ותלמידיו בנו על כך תילי תילים (לטובת הקוראים שאכלו לאחרונה, אתאפק ולא אתאר ויזואלית תילים אלה). אולי זו הסיבה שאזכור חרא, והפיכתו למשל על נכות בכלל, הוא אחד הדברים שקוממו אותי בטור של ליבנה. אולי זה היה מכוון – לעורר תגובות אצל הקוראים – ואכן הצליח. כך היא כותבת על חייה של אישה אוטיסטית:

  אני זוכרת את האושר הגדול של ההורים כשהילדה החלה ללכת לשירותים. היא הייתה אז בת שש. כמה שנים לאחר מכן גם למדה להתלבש לגמרי לבד. מאז, למען האמת, לא זכורים לי שיאים נוספים.

  בהרבה מקרים, מתייחסים לשליטה על הסוגרים כאבן-בוחן לאיכות חיים. שמירה על היגיינה אישית נחשבת למיומנות בסיסית, אחד הדברים הראשונים שאדם אמור ללמוד. מכאן מסיקים מייד (וללא מחשבה מודעת) שמי שחסר מיומנות זו, משול לתינוק חסר ישע. הביטוי "נמצא בחיתוליו", המציין דבר בראשית התפתחותו, מדגים זאת היטב. כאשר מצרפים לכך את הרתיעה מן הריח (ומן המגע החלקלק, במקרה של צואה) שהוטבעו בנו מגיל צעיר, קל להבין מדוע היחס הראשוני אל אדם שלא שולט בצרכיו הוא כאל מישהו (למעשה לא-מישהו) חסר תודעה ומודעות. מתאר זאת יואב קריים, דובר מטה המאבק של הנכים, בכתבה בעיתון הארץ: "זה הדבר שהכי קשה לי לקבל בנכות. זה די משפיל. זה ההיפך המוחלט מלהיות בנאדם עצמאי, חכם, יוצר. פעם זה קרה לי לפני מבחן בעל פה שנאבקתי לקבל אותו במשך שנתיים בבית ברל. כשסוף כל סוף המרצה הסכימה, הייתי צריך לבוא אליה ולהגיד לה: `יצא לי קקי, ניפגש מחר`. והיא בוודאי גם הריחה שיצא לי קקי". פעם רצה להיות פסיכולוג. "בסוף הבנתי שקצת קשה להגיד לפציינט באמצע פגישה: `סליחה, אבל הפסיכולוג חירבן עכשיו במכנסיים`", הוא צוחק. במקום אחר בכתבה: "אני חושב שכמות החברים שלי, והעובדה שהם חברים כל כך טובים, היא תוצאה של הנכות", הוא אומר. "קשה לפעמים להיות אתי, צריך לפעמים להרים אותי במדרגות ולסבול קקי במכנסיים. אבל זה גם אומר שצריך להיות הרבה יותר אינטימי. לכן יש לי המון חברים, ואף אחד מהם הוא לא סתם מכר. יש לי המון חברים וכולם טובים". במאמר "תרבות הנכות, זו דרך חיים" מנסה הכותבת, ואסי, להסביר כיצד נכות טווה את עצמה לתוך אריג-החיים בכל הבטיו תוך שימוש בדוגמא של שימוש בשירותים: חשוב להדגיש, שזו איננה חוויה שלילית לגמרי. למשל, תוך כדי קבלת עזרה להתיישב באסלה, רכשתי לעצמי כמה וכמה חברים. למעשה, אני מוצאת את השירותים כמקום אידאלי ללמוד על בני אדם, או לבסס מערכת יחסים. כפי שהציטטה הקצרה מדגימה, המאמר כתוב בהומור רב, אבל הנושא רציני מאוד: כמו כל מצב בחיים, גם בנכות יש צדדים חיוביים לצד השליליים. זה בדיוק המסר נגדו מתקוממת ליבנה, כאשר היא כותבת: כי החרא הרי מחמם, בדיוק כפי שהמאניה-דיפרסיה מייצרת משוררים גאונים, הדיכאון מצמיח ציירים מחוננים, התמכרות לסמים מטפחת אלילי רוק ואלכוהוליזם מתאים במיוחד לשחקנים שייקספיריים דגולים. ממש גאולה דרך הביבים.

  וכאן אנו מגיעים לבדיחרא. כדי לרענן את זיכרונה של נרי לבנה, אשר מזכירה בדיחה שהיא לא זוכרת, אספר אותה בקיצור: ציפור קטנה נשארה בארצות הצפון, וכל חברותיה נדדו דרומה. כאשר הגיע הקור, הציפור בוודאי הייתה קופאת למוות, לולא עברה במקום פרה וחרבנה עליה. הציפור שהפשירה קצת מן החום שבחרא פצחה בשיר. שועל רעב שמע את הציפור, הוציא אותה מן החרא וטרף אותה.
  מוסר-השכל ראשון: לא כל מי שמחרבן עליך, רוצה ברעתך.
  מוסר-השכל שני: לא כל מי ששולף אותך מן החרא, רוצה בטובתך.
  מוסר-השכל שלישי: אם את תקוע בחרא, אל תצייץ.

  כאימא לבוגר אוטיסט, אני מבינה היטב את הלקח הראשון. מי שמחרבן עליך, בדרך כלל לא רוצה ברעתך, כי הוא לא ממש מודע לקיומך. במשך שנים התעלמו מקיומם אל א"סים שאינם "סתם אוטיסטים קלאסיים" כדבריה של ליבנה, התעלמו מצרכיהם ובמילים אחרות, חרבנו עליהם. תשאלו כל הורה לאוטיסט מעל גיל 20 שמסוגל לדבר ולנגב לעצמו את התחת, אבל לא ללכת חופשי ברחוב (בלי ששוטרים או מאבטחים ייטפלו אליו בגלל שפת הגוף המוזרה שלו), או להחזיק מעמד במקום עבודה (למרות יכולת מצוינת לעשות את העבודה), או לדאוג לעצמו לאוכל מבושל, בית שאפשר לדרוך בו על הרצפה או בגדים נקיים. תשאלו אותם מה אמרו להם במשרד הרווחה או במשרד החינוך או אפילו באלו"ט, עמותת הורים שקוראת לעצמה "לאומית", כלומר דואגת לכוווווווווווווולם. בכל פעם שהועלו צרכיהם (השונים אך לא פחות חיוניים), הייתה התשובה "יש מקרים יותר קשים". ומה יעשו אלה שאינם "קשים" אבל בכל זאת זקוקים לעזרה כדי לשרוד? יחכו במקפיא, עד שיגמרו לדאוג לכל ה"קשים"?

  גם הלקח השני רלוונטי לענייננו. תחום האוטיזם מלא בנשמות טובות שרוצות להוציא את האוטיסט מן הבועה המבודדת שלו, להטעימו מנפלאות האינטראקציה החברתית ולשנותו כך שיוכל להשתלב בחברה בלי שתוכר בו שונותו. אלא שהכוונות הטובות להושיע את המנודים נובעות לרוב לא מהזדהות אמיתית עם שאיפותיו של האוטיסט אלא מפחד מן השונה, ומהנחה שגם האוטיסט עצמו סובל מעצם היותו שונה (הנחה שאין לה על מה לסמוך). טיפולים רבים מיועדים ללמד את האוטיסט התנהגות נורמלית ככל האפשר, ולא מיומנויות שיקדמו את העצמאות ואת יכולת הייצוג-העצמי שלו. טיפולים אלה מבוססים על ההנחה שאוטיזם הוא רע מטבעו, ממש תחתית הביוב, ושיש לעקור את האוטיזם מתוך האדם. גם אם אלה שמפעילים טיפולים אלה חושבים שהם עוזרים לאוטיסט, הרי עצם ראיית האוטיזם, שהוא מרכיב מרכזי באישיות, כרע-מעיקרו, גורמת נזק רב לרווחתו הנפשית של האוטיסט ועלולה לדרדר אותו לתהום.
  המסר השלישי מתאים במיוחד לנרי ליבנה: מה יותר מגעיל מדעות קדומות, התנשאות ופחד קמאי מנכות? אבל לא רק שהיא שקועה בהם עד צוואר, היא גם מכריזה ברבים על קלונה.

• ‫מזווית אחרת: נורמן קונץ‬

  פורסם: 20 באפריל 2007 14:41

  

  כל מה שכדאי לדעת, למדתי מהיותי נכה.
  זו טרגדיה, שיש אנשים שנולדים ללא נכויות. בגלל מקריות של הגורל, אנשים לא נכים נידונים לחיות את חיים כשהם מנסים נואשות להוכיח את שוויים כבני אנוש, ומעריכים את עצמם לפי סטנדרטים שרירותיים של נורמליות, שלמות וערך.

  נורמן קונץ

  ציטטה נוספת מאותו אתר:
  מה שאנחנו מכנים "בעיות התנהגות" הן לרוב מצבים של קונפליקט לגיטימי; אנחנו פשוט יכולים לקרוא להן בעיות התנהגות משום שלנו יש יותר כוח מאשר לאדם השני.

• ‫היהודים לא היו הראשונים‬

  פורסם: 16 באפריל 2007 12:33

  

  בעיתון "הארץ" מתפרסם היום מאמר מאת זאב שטרנהל, בו הוא כותב: הקפיטליזם יוצר עולם שבו שולטים אינטרסים קרים והכל עומד בו למכירה, בני אדם לא פחות ממצרכים ומשירותים. זוהי מציאות שבה צורכי השוק מכתיבים נורמות ודפוסי התנהגות ויוצרים מערכת יחסים חברתיים המושתתת על כוח. מושג הצדק אינו קיים כאן, במקרה הטוב ביותר יש חמלה.

  הכיתוב בכרזה הנאצית שלמעלה אומר: חולה כרוני זה עולה לעם הגרמני 60,000 רייכסמארק במהלך חייו. בן העם הגרמני – זהו גם כספך. מעשי הנאצים מתוארים לרוב במונחים של רשע, ואי אפשר להתעלם מן המרכיב הרגשי, שנאת הזר ובכללו שנאת היהודים, בעליית הנאציזם. אולם, בשונה מאנטישמיות מסורתית, האידיאולוגיה הנאצית התעטפה באיצטלה של מדעיות. שורשיה נעוצים ברעיונותיו של דארווין על הברירה הטבעית בטבע: החזק שורד, החלש נעלם.

  בהמשך הורחבו רעיונות אלה לגבי בני אדם בשני כיוונים משלימים: בהקשר החברתי, "דארוויניזם חברתי" עוסק במאזני כוח בחברה, כאשר "חוזק" מתורגם למונחים של עושר, השכלה, קשרים חברתיים או כל מה שמהווה יתרון כלכלי. כאידיאולוגיה, דארוויניזם חברתי דוגל במתן חופש פעולה לחזקים, תוך התעלמות מצורכי החלשים. קפיטליזם קיצוני מתיישב היטב עם דרך מחשבה זו. בהקשר הרפואי-טיפולי, התפתחו רעיונות "אאוגניים" של שמירה על "מאגר גנטי בריא", כלומר מניעת התפשטות של "גנים פגומים" באוכלוסייה. התוצאה הישירה של הלך מחשבה זה הוא, כמובן, מניעת התרבותם של "אנשים פגומים". בראשית המאה העשרים הייתה בארצות הברית מגמה של עיקור כפוי של מוגבלים וחולי נפש, אשר אף קיבלה אישור של בית המשפט העליון. גם הנאצים פתחו בפעולה מסודרת ל"היגיינת הגזע" מייד עם עלייתם לשלטון. "בתי-דין לתורשה" הם שפסקו מי חייב בעיקור כפוי. כמו-כן השתמשו במונח "חיים שאינם ראויים לחיותם", כדי לאפיין אנשים עם "מחלות חשוכות מרפא", בכללן פיגור, מחלות נפש ואפילפסיה. עוד בשנת 1920 כתבו שני רופאים גרמנים ספר, ובו טענו שסיום "חיים שאין טעם לחיותם" מוסרי מבחינת האתיקה הרפואית. היטלר שיער שלא יצליח להנהיג חוקים ל"המתת חסד", אבל רופאים ומטפלים קיבלו הנחיות לבצע המתות חסד, ובתי דין קיבלו הנחיות לזכות את מבצעיהן מאשמת רצח. מייד עם התחלת המלחמה, הונהגה "תוכנית T4", תוכנית שיטתית לרצח המוני של נכים החוסים במוסדות של המדינה ושל הכנסייה, בשישה "מרכזי המתה". בשלב ראשון השתמשו בעיקר בזריקות רעל ובהרעבה למוות, אולם בשנת 1940 הונהגה המתה המונית בגז. תאי הגזים, ההסוואה כמקלחות, הוצאת שיני זהב מן הגופות ושריפתן בכבשן – היו זהים למה שנעשה לאחר מכן במחנות המוות. בסופו של דבר הופסקה התוכנית במתכונת הרחבה, בגלל התנגדות של מספר אנשי דת ושופטים, ושל חלק מקרובי הנרצחים. תאי הגזים פורקו, והיו הראשונים שהורכבו במחנות-המוות שנבנו ל"פתרון השאלה היהודית". גם מרבית הצוותים שעבדו בתוכנית, נלקחו לתרום מניסיונם בבניית ובניהול מחנות המוות.

  עד סוף 1941, נרצחו קרוב ל-100,000 חוסים, או, בלשון הדיווח הנאצי, "93,000 מיטות ריקות". אין להשוות בין רצח המוגבלים בגרמניה הנאצית, לשואה של עם, שהחריבה משפחות וקהילות שלמות. אבל ה"חידוש" של הנאצים לא היה בכך שתייגו אנשים כ"תקינים" לעומת "פגומים", אלא בכך שכללו את היהודים בקטגוריה של "פגומים", ובכך שילבו בין רעיונות שהיו מקובלים במדינות רבות, לאנטישמיות קיצונית. חשוב מאוד לזהות את מקור הרוע, ולבערו מקרבנו. למושג של "חיים שלא כדאי לחיותם" עדיין יש כיום אוזן קשבת. המושג של "נטל על החברה", Ballastexistenz בלשון הנאצים, עדיין קיים. אלה שמנסים לזרוע בהלה מ"מגיפת האוטיזם" בארצות הברית אפילו מדברים במונחים של "נזקים כלכליים" הנגרמים מ"מגיפה" זו.

  לא פחות מכך, מעוררת דאגה שאיפתם של ההורים בישראל ללידת "ילד מושלם", ע"י עריכת בדיקות טרום-לידתיות וביצוע הפלה במקרה של חשש ללידת "ילד פגום". במקרים רבים, כ"פגמים" נחשבים שינויים קטנים באיבר מסוים בגוף, אשר יגרמו לפגיעה מזערית באיכות החיים. אבל אימהות שרואיינו למחקר שנעשה לאחרונה, אמרו שמטרתן לתת לילדן יתרון בחיים. אמהות אלה אולי לא קראו על דארוויניזם חברתי, אבל הן שולטות בעקרונותיו. מעניין לא פחות, שלפי אותו מחקר, בגרמניה נערכות הרבה פחות בדיקות טרום-לידתיות מאשר בישראל. המחקר מייחס את ההימנעות מן החיפוש אחר יתרון גנטי ללקח מעברה של החברה הגרמנית.

  ומה עם הלקח מעברה של החברה הישראלית?

• ‫מה עוד אפשר לעשות, או: מיהו אדם יצרני ותורם לחברה.‬

  פורסם: 20 במרץ 2007 0:29

  

  הלילה במקלחת (שם תמיד באות המחשבות הכי רעננות) חשבתי על הרבה דברים שאפשר וכדאי לעשות, ומייד התנגן בי השיר:

  מָלאוּ אֲסָמֵינו בר וִיקָבֵינו יין
  בתינו הומים, הומים מתינוקות
  וּבהֶמתֵנו פּוֹרָה.
  מה עוד תבקשי מאיתנו מְכוֹרה
  ואֵין עֲדַין?

  כן, יש כל כך הרבה לעשות, וצריך, ואפשר. בכל יום עולים בדעתי דברים שברצוני לומר, ושעכשיו יש לי הכלים לפרסם אותם – לאחר שנים כה רבות של תסכול ושל הרגשת "קול קורא במדבר". כי יש לי בלוג (בעצם שניים, אבל בשני עוד לא ממש התחלתי לכתוב), ויש מי שקוראים ושאיכפת להם. כי המוח מבעבע מרוב נושאים ומרעיונות על דרך הצגתם. כי אני, בתור קוראת, יודעת עד כמה חשוב ועוזר לקבל מידע ורעיונות. כי כל כך הרבה פעמים אמרו לי "את צריכה לכתוב ספר" או "זה כל כך חשוב, דבר שהורים ואנשי מקצוע צריכים לשמוע". כי אסור לחכות אפילו רגע, כאשר רבים כל כך מאיתנו נאבקים בלי שום עזרה בחברה מנוכרת, או נתונים ל"טיפולים" שכל מטרתם היא לקחת מהם את החשוב מכל – עצמיותם.

  כי עכשיו אני לא לבד, לא רק בעולם אלא גם בישראל. כי יש לי שותפים-לדרך הדוגלים בעקרונות שאני מאמינה בהם ומוכנים לפעול ביחד לקידומם. כי הקהילה האוטיסטית בישראל קיימת וגדֵלה.

  כי אני אמא לאוטיסט בוגר, שבהיותו פעוט, עשה בדיוק את כל הדברים שבעֵטיים אומרים שאוטיזם הוא אסון. לי אי אפשר להגיד שאני לא יודעת איך מרגישה אמא שבנה דופק את הראש, או משתולל וצורח מחוסר יכולת לבטא כאב או צורך. כי עברנו כברת-דרך ארוכה, ואני יודעת איך נראים הדברים בינקות, בילדות ובגיל ההתבגרות.

  כי לי אי אפשר להגיד שאני נטל על החברה, חיה על חשבון משלמי המיסים: אני בין משלמי המיסים, משלמת סכומים לא מבוטלים. וזו הנקודה, בעצם: יום-יום אני נלחמת בעצמי להמשיך, כי אם אוותר, אפול. לי יש מה להפסיד. אני אפילו לא רוצה לדמיין מה יקרה, אם אאבד את מקום עבודתי. לכן אני משקיעה את האנרגיות המועטות שלי בהישרדות, בתפקוד בעבודה, בהופעה נורמאלית (עד כמה שניתן). המעט שנשאר, בעצם שלא נשאר, מוקדש לתפקידי כאמא. כאשר בני הצעיר היה במערכת החינוך, הותשתי במאבקים בלתי פוסקים עם צוות בית-הספר. כל זה כבר מאחוריי, אבל התוצאות עדיין כאן, בעייפות המתמדת, מֵעבר לגיל ולמצב הבריאותי.

  אז מה עוד אפשר לעשות? הנה דוגמא למעשה ראוי: לאחר כמה שנים של פגישות בגנים ציבוריים ובשמורות טבע, נפגשנו לאחרונה במקום מסודר. בעקבות פעולות פרסום שלנו על דבר המפגש, פנו אלי מספר הורים ושאלו האם יש לנו "קבוצה לבני …" (גיל הבן או הבת). הלוואי שיכולנו לקיים מפגשים סדירים, שיהוו בית חברתי לא"סים צעירים. כיום כבר יש לנו מקום בחיפה (התקדמות בפני עצמה!), אבל אפילו שאיפתנו לקיים שם מפגש כל חודש, קשה למימוש. אלה מאיתנו הפעילים מעבר לאינטרנט מפוזרים בכל הארץ, ועסוקים כמוני בהישרדות. כל הפעילות שלנו למען הקהילה האוטיסטית היא בנוסף למאמץ יומיומי לעשות את הדברים שרוב האנשים עושים בלי להרגיש. אפילו כתיבה באינטרנט, שלרובנו מהווה אמצעי נוח יותר לביטוי, להתחברות ולהפצת רעיונותינו, דורשת זמן ומאמץ שקשה לנו לגייס.

  התפקיד המכריע שמילא וממלא האינטרנט בצמיחת הקהילה האוטיסטית ברור כיום לכל. ברור גם, שהשתייכות לקהילה משפרת את איכות חייו של היחיד לא רק בתמיכה ההדדית, אלא גם בהרגשת הערך העצמי והיכולת להשפיע, שהיא נותנת לאדם. מכאן גם הכבוד שרוחשים בתוך הקהילה וגם מחוץ לה, לפעילים אוטיסטים שמילאו וממלאים תפקיד מרכזי ביצירתה של הקהילה והתרבות האוטיסטית ובסנגור בקרב החברה הרחבה.

  ג'ים סינקלר היה בין הראשונים שיזם (החל משנת 1989) התארגנות עצמית של אוטיסטים. מאז הקים את ANI, יחד עם עוד שלוש אוטיסטיות, הוא משמש כרכז הארגון, והוא הפעיל המרכזי (אם כי בהחלט לא היחיד) בו. הוא יזם את כנסי אוטריט (הראשון שבהם התקיים ב-1996). אחד המאמרים הראשונים שכתב, אל תתאבלו עלינו, הוא מאבני-היסוד של הסינגור-העצמי האוטיסטי. מעבר להקמה ולטיפוח של קהילה ותרבות אוטיסטית, שבעצם קיומם עזרו רבות גם לאוטיסטים ולהורים רבים, ייעץ ועזר באופן אישי לאוטיסטים ולמשפחותיהם. במקביל, למד לתואר שני במסלול לייעוץ שיקומי, ולא מזמן הצליח לסיימו ולקבל הסמכה כיועץ שיקומי. במשך כל התקופה הזאת, חי סינקלר בעוני, כשהוא מתקיים מקצבת נכות. את כל הפעילות הענפה הוא עושה בהתנדבות, ולמעט מקרים ספורים בהם הוזמן לייעוץ חד-פעמי בתשלום, גם עזרה פרטנית הוא נותן ללא תשלום. האם סינקלר אינו אדם יצרני ותורם לחברה?

  אישה אוטיסטית, המכנה את עצמה ballastexistenz, שהתה ב"מסגרות שיקומיות" שונות (אשר לדבריה אינן אלא גירסאות שונות של מוסד סגור), אשר גרמו לה נזקים חמורים, חלקם בלתי-הפיכים. כל ניסיונותיה לעבוד כדי להתפרנס, גם אלה שבהם קיבלה תמיכה, הסתיימו בהתמוטטות נפשית. כיום גם היא חיה מקצבת נכות, ומקבלת סיוע בחיי יומיום. היא גרה לבדה, וקובעת לעצמה את סדר יומה ואת פעילויותיה. היא אחת מן הכותבים של הפורטל האוטיסטי המצויין autistics.org. היא המחברת של האתר המטלטל Getting the Truth Out, אשר שינה באופן דראסטי את דעתם של הורים על "אוטיזם בתפקוד נמוך" ועל חלוקה לרמות תפקוד שונות. היא כותבת בלוג מצוין, העוסק בסינגור אוטיסטי מזוויות שונות – חברתי, פוליטי ומוסרי. האין היא אדם יצרני ומועיל לחברה?

  פטי קלארק (1944-2005) הייתה פעילה רהוטה ונמרצת למען זכויותיהם של אוטיסטים, במיוחד אוטיסטים בוגרים. בשנותיה האחרונות עברה למדינת ג`ורג`יה והתגוררה עם בן זוגה, ג`רד רדין, אותו הכירה בקבוצת דיון לא"סים באינטרנט. היא הייתה חברה באגודה לאוטיזם (ASA) של ג`ורג`יה, הרצתה בכנסים שונים על חיים עם אוטיזם ועל סנגור, והייתה פעילה מאוד בפורומים שונים באינטרנט, פורומים לא"סים ופורומים משותפים לא"סים ולהורים ואנשי מקצוע. בנאומה בכנס של פעילים לזכויות נכים, תיארה למשתתפים (שרובם לא הכירו אוטיזם מקרוב) את קשיי האדם האוטיסט ואת קשיי השילוב שלו בחברה. מה טבעי יותר אם כך מאשר צמיחתה של תנועה אוטיסטית למען זכויות אדם, ומדוע כה מעטים האוטיסטים העוסקים בפעילות זו? היא מסבירה:

  עבדתי במשך 25 שנים בעבודה פשוטה, אחר כך כטכנאית. כאשר לא יכולתי לעבוד עוד, הלכתי לקולג`, ולמדתי הרבה על התפקוד בחברה. כאשר התחלתי לקבל קצבת סעד וקצבת נכות, היה לי מספיק זמן פנוי לבחון את הנכות שלי ולגבש דעה על הדברים שישפרו את חייהם של האוטיסטים. עכשיו אני בת 60 – התקדמתי והתפתחתי מספיק כדי להיות פעילה חברתית במובן המנטלי, ואולי במובן החברתי.

  קלארק נגעה בחייהם של רבים בקהילה האוטיסטית ומחוצה לה, רבים מהם מעולם לא פגשו אותה פנים אל פנים. האם בשנותיה האחרונות, בהן חייתה מקצבת נכות, לא הטביעה קלארק את חותמה במידה רבה בהרבה מעשרות השנים הקודמות, בהן השתכרה למחייתה ונאבקה על קיומה?

  מה שעולה מן התיאורים שלמעלה הוא, שבמקרים רבים, קשה או אף בלתי אפשרי לאדם עם לקות מנטאלית משמעותית לעסוק גם בדאגה לצרכי יומיום, גם בפרנסה וגם בסינגור. כמובן אין זה אומר שעדיף לוותר מראש על הניסיון להתפרנס בכבוד, במטרה לעסוק בסינגור. אבל עצם העובדה שעבודה למען הקהילה נעשית בהתנדבות, איננה הופכת אותה לבלתי יצרנית או מורידה כהוא זה את תרומתה לקהילה. אנשים רבים המועסקים ע"י עמותות הניזונות מתרומות ומתמיכת המדינה מקבלים שכר על עבודתם זו, והם נחשבים לאזרחים מכובדים ותורמים לחברה. אבל אדם שאין ביכולתו להתפרנס כשכיר או עצמאי, ואשר חי מקצבת נכות, יכול לחיות בכבוד וגם לתרום לקהילה.

• ‫גלים לידידי‬

  פורסם: 5 במרץ 2007 10:09

  ממעמקי הערפל בוקעת צעקה. זו שריקתו של גוף נופל בטרם המכה. כשהעולם מציף אותך מכה גלים-גלים, ואין נתיב בחשכה - אבדו גם הכללים,

   

  בתוכך – רק זאת תדע -

  תבל רבת-גוונים.

  ולא יוכלו להשמידה

  גם מים איתנים.

  כי העוצמה המטלטלת

  עד-כדי נפילה,

  היא גם זו שתשלשל את

  חבל ההצלה.

  השחר יעל במהרה

  יפתח את הנופים.

  ובמכת כנף צחורה

  תעוף עם השחפים.

  

‫תרבות אוטיסטית בישראל‬

• ‫ראיון עם בראם כהן‬

  פורסם: 13 בפברואר 2007 11:01

  

   מתכנת המחשבים האמריקאי בראם כהן, שהתפרסם בזכות רשת הביטורנט שפיתח, הוא איש הקשת האוטיסטית.

   אני מביא היום ראיון עם בראם כהן, שנערך על ידי אלכס פלאנק, מפעיל אתר "כוכב שגוי".

  הראיון המקורי (באנגלית) נמצא כאן. אני מודה לאלכס פלאנק על שהירשה לי להביא כאן את הגירסה העברית של הראיון:

   כאשר קראתי ראיון בשם "אפקט הביטורנט", שהופיע בגליון ינואר 2005 של כתב העת וויירד, הופתעתי לגלות שמפתח רשת הביטורנט, בראם כהן, הוא איש תסמונת אספרגר. לאחר שסיימתי לקרוא את הראיון, החלטתי לאתר את כהן ולשאול אותו מספר שאלות על השפעתה של תסמונת אספרגר על חייו המוצלחים מאוד. לבסוף מצאתי אותו באינטרנט והצלחתי לראיין אותו לגבי היחס שלו לתסמונת אספרגר. אני מודה למר כהן על שהתפנה מלוח הזמנים העמוס שלו בכדי לענות על השאלות המעט אישיות האלה.

   כהן החל לעבוד על ביטורנט באפריל 2001. מאז יצאה טכנולוגיה זו לאור, בקיץ 2001, היא הפכה במהירות לאחת משיטות הפצת הקבצים המובילות בעולם, במיוחד במוצרי קוד פתוח, כגון לינוקס. האופי המבוזר של ביטורנט מאפשר ליחיד או לחברה לשתף את הקבצים שלהם מבלי שיהיו מוטרדים מרוחב הפס. כל לקוח המוריד קובץ מהרשת יתרום בדרך כלל חלק מרוחב הפס שלו אשר, בצירוף רוחבי הפס של שאר הלקוחות המורידים את הקובץ, יהיה די גדול, מה שהופך אותה להרבה יותר מהירה מטכנולוגיות כגון גנוטלה (או קאזה).

   מכיוון שיש כבר המון מידע על ביטורנט, הראיון הזה נוקט בגישה אחרת ומתרכז בתסמונת האספרגר של כהן. סיפורו של כהן מהווה השראה יוצאת מהכלל לאלה מאתנו שיש להם אספרגר, וסביר שיהווה השראה גם לאנשים נטולי אספרגר (מצטער, האספרגר מקשה עלי לדעת מה אנשים אחרים יחשבו, אז אני רק מנחש שהסיפור יהווה השראה ;-). אני יודע שרבים ממכם, בעלי האספרגר, נמצאים בנקודות שפל בחייכם, אבל זה רק באופן זמני! גם בראם היה שם וכיום הוא אחת הדמויות המכובדות ביותר בתחום מדעי המחשב.

   כוכב שגוי: כיצד עזרה לך תסמונת אספרגר בתחום התכנות?

       בראם כהן:  או, הה, אני לא יודע. אני נוטה לפתח כפייתיות לנושאים טכנולוגיים, ויש לי טווח קשב מאוד ארוך, ואלה כמובן תכונות טובות בשביל להיות מתכנת, והן נראות כמו תכונות של אספרגר, אבל מכיוון שאין לי גירסה נטולת אספרגר של עצמי, אז קשה להשוות.

   כוכב שגוי: איך היו החיים בבית הספר?

       בראם כהן: שנאתי את בית הספר ונשרתי מהמכללה. ירדו עלי הרבה בבית הספר והיה לי קשה למצוא חברים.

   כוכב שגוי: זה היה נכון גם לגבי. קשה לי להתרכז בדברים שלא מעניינים אותי. יש לך את הבעייה הזו?

       בראם כהן: כן, אני מאוד גרוע בעבודה על דברים שנראים חסרי תכלית (עם דברים לא מעניינים אני בדרך כלל מסוגל להתמודד). זה גרם לי לבעיות במספר מקומות עבודה, במיוחד כשהעבודה הייתה לעדכן תוכנות שנכתבו בצורה גרועה מלכתחילה.

   כוכב שגוי: אז לימדת את עצמך את השפות שאתה יודע?

       בראם כהן: אבא שלי לימד אותי בייסיק ואת היסודות של C. את כל השאר למדתי בעצמי, אפילו סיבוכיות חישובית למדתי בעצמי. אבל זה בעיקר בגלל הגיל שלי יותר מכל דבר אחר – בתקופה בה למדתי בבית הספר עדיין כמעט ולא לימדו תכנות.

   כוכב שגוי: כיצד הכרת את אישתך? [לרבים מאתנו, בעלי האספרגר, יש קשיים בקשרים רומנטיים].

       בראם כהן: הכרתי את אשתי כי היא הכירה מישהו שעבד אתי. אני לא רוצה לפרט בנושא.

   כוכב שגוי: אני מבין וזה בסדר גמור. כיצד השפיע האספרגר על נסיונותיך למצוא עבודה [או להחזיק בעבודה]?

       בראם כהן: בנושאי עבודה תמיד הייתה לי גישה רעה, בזה שאני לא מוכן לעבוד במקום שיש בו שעות עבודה קשיחות או שצריך להתלבש בו בצורה מסויימת. אני לא יודע אם זה קשור לאספרגר, ניראה לי שזה פשוט הגיוני.

   כוכב שגוי: רבים מאיתנו יסכימו אתך על כך. יש עוד משהו שאתה רוצה להוסיף [על תסמונת אספרגר באופן כללי]?

       בראם כהן: על תסמונת אספרגר באופן כללי, אני רוצה להעיר שאף פעם לא ממש הבנתי שיש לי אותה עד שהתחלתי ללמוד כמה כללים חברתיים בסיסיים והבנתי את חומרת הבעייה שלי.

       זה מאוד מתסכל עכשיו, כי אני זוכר אירועים בחיי מספיק טוב בשביל להבין עכשיו מה אנשים חשבו בזמנו, למרות שלא היה לי אז מושג מה קורה, אבל כמובן שאין אפשרות לשוב לעבר ולהסביר את זה לעצמי.

   כוכב שגוי: ניראה שהרבה אנשים מרגישים ככה כאשר הם מגלים בשלב מאוחר בחיים. עם מה הכי קשה לך במצבים חברתיים?

       בראם כהן: אין דבר אחד שגורם לבעיות, זה חוסר כללי של יכולת לקרוא הבעות פנים, ושל יכולת לבטא מחשבות באמצעות הבעות פנים בצורה נכונה (יש כמובן גם אותות חברתיים נוספים, אבל במקרה שלי למדתי להתחיל מהבעות הפנים ואחר כך כל השאר כבר נהייה קל).

       לפעמים אני עדיין מתעייף ומאבד הכל. כשזה קורה, אני משתדל להמנע מיצירת קשר עיין. למרבה המזל, אנשים מאוד מקבלים אותך כשאתה לפתע `הולך לאיבוד`, אז אם אני מתנהג מוזר על יד אנשים ביום אחד ואז אני די מתקשר ביום שאחריו, הם בדרך כלל מבינים שהייתי פשוט עייף או מוסח או משהו.

   כוכב שגוי: זה לגמרי לא שייך, זה יותר משהו שאני שואל את כל מי שאני מדבר אתו: איזו מערכת הפעלה אתה מעדיף?

       בראם כהן: אני שונא להתעסק עם מחשבים באופן כללי, אז אין לי כל כך מושג במערכות הפעלה. לא מזמן זכיתי להתעללות ממכונת "חלונות", אז זו המערכת שאני הכי שונא כרגע.

   כוכב שגוי: הה הה. טוב, אני לא רוצה לגזול ממך יותר מדי מזמנך. תודה עבור העזרה!

       בראם כהן: על לא דבר.

• ‫האם תהיתם אי פעם מדוע אתם כל כך שונים?‬

  פורסם: 8 בפברואר 2007 14:28

  הסטודנטית האמריקאית קיית גולדפילד גילתה שהיא אוטיסטית במהלך לימודיה באוניברסיטה. היא כתבה על כך מאמר יפה, בשם "האם תהיתם אי פעם מדוע אתם כל כך שונים?". אני מודה לקיית על שהירשתה לי להביא כאן תרגום עברי של המאמר:

   במהלך השנה הראשונה שלי באוניברסיטה, מישהו שאל חברה שלי אם אני אוטיסטית. מכיוון שלא היה לי מושג מה זה אוטיזם, חוץ מאשר זיכרון מעומעם של דמות כמו "איש הגשם", שמתנדנדת בפינה ושאינה מדברת, הייתי המומה. איך מישהו יכול היה לחשוב שאני כזאת?

   כשנתיים לאחר מכן, גיליתי שוב את האוטיזם כשראיתי סרט תיעודי בנושא. הסתקרנתי מכמה מהרעיונות שבסרט והתחלתי לקרוא כל מה שהצלחתי למצוא על אוטיזם, מתוך סקרנות אינטלקטואלית בלבד.

   שמתי לב שהרבה ממה שקראתי הזכיר לי את עצמי. למדתי שהאוטיזם הוא למעשה הפרעת קשת (הפרעת ספקטרום), כלאמר, שיש אנשים בעלי רמות שונות של אוטיזם. גיליתי משהו שנקרא תסמונת אספרגר, שהוא אוטיזם בתפקוד גבוה ושהוא שונה מאוד ממה שניתן לקרוא לו אוטיזם קלאסי.

   לאנשים בעלי תסמונת אספרגר, למדתי, יש בעייה בקריאת אותות חברתיים ובהבנת תקשורת בלתי מלולית. יש להם בעייה לדעת מה להגיד בשיחות, מתי להתחיל לדבר ומתי להפסיק לדבר. הם לא מבחינים באותות דקים כגון שינויים בנימת הקול ובתנוחת הגוף. למעשה, יש להם בעיות בתקשורת חברתית באופן כללי.

   לעתים קרובות, הם מאוד אינטליגנטים, במיוחד בתחומי עניין ייחודיים שהם מתעניינים בהם, אבל קשה להם לנהל שיחות. לכן, קשה להם להתיידד עם אנשים ורבים מהם מבלים את כל שנות התיכון והאוניברסיטה מבלי שיהיו להם חברים.

   בעיות תחושתיות הן נפוצות בקרב אנשים עם תסמונת אספרגר. הם יכולים לשמוע מישהו שמתופף עם עיפרון בקצה השני של החדר. ריח של עשן סיגריות או של חומרי ניקוי יכול לשגע אותם. אורות הם לרוב חזקים מדי או חלשים מדי בשבילם ויש הרבה סוגי לבוש שהם חשים בהם שלא בנוח. הרבה פעמים, הם סובלים מעומס תחושתי וצריכים לקחת פסקי זמן מהפעילויות שהם עוסקים בהן בכדי להבין את כל מה שעובר עליהם.

   מסיבה זאת, יצירת קשר עין עשוייה להכאיב להם. אינטראקציות חברתיות עבור מישהו שיש לו תסמונת אספרגר עשויות להיות כמו נסיון להרכיב פאזל בן 500 חלקים תוך זמן קצוב. אנחנו אפילו מדברים אחרת; סגנון השיחה שלנו נוטה להיות די כן. אנחנו אומרים את מה שאנחנו חושבים.

   זו הכנות הזו, שהופכת אותנו ליקרים להרבה אנשים. אנחנו לא משחקים משחקי ניחושים עם אנשים; אנחנו אומרים את מה שאנחנו מתכוונים אליו. כמועסקים וכחברים, אנחנו נאמנים. אנחנו יכולים להתרכז לחלוטין במשימות שמעניינות אותנו לאורך שעות ארוכות וגם לזכור כמויות עצומות של עובדות הקשורות לתחומי העניין שלנו די בקלות.

   כשאובחנתי כבעלת תסמונת אספרגר, בקיץ שעבר, חשתי הקלה עצומה. סוף סוף הבנתי למה תמיד הסתובבתי מחוץ לחיים החברתיים, תמיד רציתי להצטרף אבל לא היה לי מושג איך עושים את זה. יכולתי סוף סוף למצוא אנשים אחרים שהבינו אותי ושהיו כמוני.

   לרוע המזל, הרבה אנשים אינם ברי מזל כפי שהייתי כשזכיתי בהבנה עצמית זו. יש יחסית מעט מידע על תסמונת אספרגר. היא הוכנסה למגדיר ההפרעות הפסיכיאטריות האמריקאי ב-1994. יש הרבה אנשים שתוהים מדוע הם שונים, שנואשים למצוא את החלק החסר, אבל שמעולם לא שמעו על תסמונת אספרגר.

   אני מסבירה את כל זה בכדי לתת לאדם הממוצע מושג לגבי החיים על הקשת האוטיסטית (הספקטרום האוטיסטי). אני מאמינה שרק מלימוד אודות מאבקיהם של אחרים ומנסיון אמיתי להבינם נוכל לבנות עולם שהוא בטוח בעבור כולם – עולם שבו נוכל לגדול ולהשתפר כי ננצל את כוחותיהם של כולם, לא רק את כוחותיו של מיעוט נבחר. זהו סוג העולם שבו אני רוצה לחיות. זהו סוג העולם שבו כולנו רוצים לחיות.

• ‫האם לואיס קרול היה איש הקשת האוטיסטית?‬

  פורסם: 4 בפברואר 2007 18:59

  גם מצגת הוידאו "לואיס קרול והקשר האוטיסטי" נוצרה על ידי איימי נלסון מ- "אספים למען החירות". אני שוב מודה לאיימי על שאיפשרה לי להביא כאן את הנוסח העברי של תמליל המצגת:

   אנשים רבים מאמינים שהסופר והמתמטיקאי לואיס קרול היה איש הקשת האוטיסטית. הדבר מוזכר בספרו של מייקל פיצג`רלד "אוטיזם ויצירתיות – האם יש קשר בין אוטיזם בגברים ליכולות יוצאות דופן" (Michael Fitzgerald, "Autism and Creativity",
  Routledge, 2004) ובספרה של ג`ניפר אלדר "גבורי האוטיזם שלי" (Jennifer elder, "Different like me: My book of autism heroes", Jessica Kingsley Publishers, 2005).

   פרופסור מייקל פיצג`רלד, מטריניטי קולג` שבדבלין, מאמין שלואיס קרול הראה סימנים של תסמונת אספרגר. הוא מאמין שאנשים בעלי התסמונת הם לעתים קרובות מבריקים ובעלי כשורים מלוליים גבוהים מהממוצע. הוא הגיע למסקנתו לאחר שהישווה בין ההתנהגויות של מטופליו לבין ההתנהגויות המתוארות בביוגרפיה של קרול. הוא אמר שלתסמונת אספרגר יש יתרונות, שהיא הופכת אנשים ליצירתיים יותר. אנשים בעלי התסמונת נוטים להיות בעלי ריכוז עילאי. הם נוטים להתרכז מאוד העבודתם ולראות דברים מהפרט אל הכלל במקום מהכלל אל הפרט (כפי שרוב האנשים עושים). הוא אומר שזה מראה שעלינו לקבל אנשים חריגים ולהיות סבלניים כלפיהם.

   לואיס קרול כתב הרבה ספרי פרוזה ושירה לילדים ולמבוגרים, שהידועים בינהם הם "אליס בארץ הפלאות" ו- "אליס בארץ המראה". בנוסף, הוא כתב גם ספרים בנושאי עבודתו המתמטית וספרי חידות הגיון, שהקסימו אותו.

   צ`ארלס לוטווידג` דודג`סון נולד ב- 1832 בכפר דרסברי, שבמחוז צ`שייר שבאנגליה. מאוחר יותר, הוא התפרסם בשם העט שלו, לואיס קרול. הוא התגורר במחוז צ`שייר, עם משפחתו הגדולה, עד שמלאו לו אחת עשרה שנים. בשנותיו הראשונות, התחנך דודג`סון בבית הוריו. תפיסתו הייתה טובה ביחס לגילו. כשהיה בן תשע, כבר קרא ספרים למבוגרים. הוא כתב שירה וסיפורים קצרים מגיל צעיר. הוא היה כשרוני במיוחד והישגיו באו לו בקלות. בשנת 1852, הוא זכה בפרס וכשרונו המתמטי זיכה אותו במישרת מרצה למתמטיקה באוקספורד, בה החזיק במשך עשרים ושש השנים הבאות.

   דודג`סון היה בעל הליכה אסימטרית, נוקשה ומוזרה והוא היה מגמגם. התכונות הללו מרמזות על דיספרקציה, שהיא תכונה נפוצה אצל אנשי תסמונת אספרגר.

   בשנת 1856, החל דודג`סון לעסוק בצילום. במהרה הפך לצלם מצטיין ונודע כצלם בכל העולם. הוא נחשב כיום כאחד הטובים שבצלמי התקופה הויקטוריאנית. בשנת 1872, פורסם ספרו "אליס בארץ המראה". הספר כלל חידות שחמט והוא יותר הגיוני מ- "אליס בארץ הפלאות". זהו באמת ספר ראוי לציון. בשנת 1868, אביו מת ודודג`סון שקע בדיכאון שנמשך מספר שנים. בשנת 1876, יצר דודג`סון את עבודתו הגדולה האחרונה: "צייד הסנארק". זוהי פואמת שטויות פנטסטית המתארת את הרפתקאותיה של קבוצה מוזרה של יצורים דמיוניים. למרות שבשנותיו המאוחרות זכה בתהילה ובעושר, חייו השתנו אך במעט. הוא מעולם לא נישא, המשיך ללמד באוקספורד עד שנת 1881 והתגורר בעיר גילדפורד עד מותו בשנת 1898. ישנן אגודות העוסקות בחקר עבודותיו וחייו במקומות רבים בעולם, כולל צפון אמריקה, יפן, הממלכה המאוחדת וניו זילנד. עבודותיו עדיין מוערכות בכל העולם.

• ‫האם אלברט איינשטיין היה איש הקשת האוטיסטית?‬

  פורסם: 3 בפברואר 2007 15:20

  מצגת הוידאו "איינשטיין והקשר האוטיסטי" נוצרה על ידי איימי נלסון, ממפעילות אתר "אספים למען החירות" של הקהילה האוטיסטית העולמית. אני מודה לאיימי על שאיפשרה לי לפרסם כאן את הנוסח העברי של תמליל המצגת:

   אנשים רבים מאמינים שהפיזיקאי הנודע אלברט איינשטיין היה איש הקשת האוטיסטית. חוקרי אוטיזם פירטו את הסיבות שגורמות להם להאמין בכך.

   אלברט איינשטיין נולד ב-1879 בעיר אולם שבגרמניה. חוקרים טוענים שהוא הראה סימני אוטיזם מגיל צעיר. הוא לא דיבר עד גיל ארבע ומלותיו הראשונות היו מאוד מפתיעות - "מרק קר". כשהיה בן חמש, הראה לו אביו מצפן כיס. בבגרותו, טען איינשטיין שכבר אז הבין שהחלל הריק השפיע על מחט המצפן.

   בילדותו, נהג איינשטיין להתבודד. הוא נהג לחזור שוב ושוב על אותם המשפטים באופן כפייתי, עד שמלאו לו שבע שנים. זהו מאפיין אוטיסטי נפוץ, הקרוי אקולליה. הוא היה תלמיד איטי בבית הספר, אך היה בעל אינטליגנציה גבוהה. תופעה זו נפוצה אצל ילדים אוטיסטים בעלי מנת משכל גבוהה אשר אינם מסוגלים לתקשר בצורה יעילה. בביתו, העדיף איינשטיין להיות לבדו והוא נהנה לבנות מכשירים מכניים. הוא החל ללמוד מתמטיקה כשהיה בן שתיים עשרה וכשהיה בן חמש עשרה כתב את מאמרו המדעי הראשון – "חקירת מצב האתר בשדות מגנטיים".

   כמו אוטיסטים רבים, איינשטיין נחשב לעתים קרובות לתמהוני. כמו אוטיסטים רבים, הייתה לו יכולת ריכוז עילאית בתחום העניין שלו, אבל הוא התקשה להסביר את רעיונותיו והרצאותיו היו מבלבלות.

   בשנת 1914, מונה איינשטיין למנהל המכון הפיזיקלי על שם הקיסר וילהלם ולפרופסור באוניברסיטת ברלין. בשנת 1921, הוא קיבל את פרס נובל בפיזיקה עבור תרומתו לתחום הפיזיקה התיאורטית. בשנת 1933, בעקבות עליית המפלגה הנאצית לשלטון, הוא הביע את מחאתו באמצעות ויתור על אזרחותו הגרמנית ובאמצעות התבטאויות פומביות כנגד היטלר. הוא היגר לארצות הברית והחל לעבוד כפרופסור לפיזיקה תיאורטית באוניברסיטת פרינסטון. עם תום מלחמת העולם השנייה, הוא החל להטיף בעד פירוז העולם מנשק גרעיני ובעד הקמת ממשלה כלל עולמית.

   פרופסור סיימון ברון-כהן, מומחה לאוטיזם, מאמין שאיינשטיין היה אוטיסט בתפקוד גבוה. הוא אומר שאי אפשר לאבחן באופן ודאי מישהו שכבר אינו בין החיים, אבל שהוא מקווה שסוג זה של מחקרים יוכל להסביר מדוע אוטיסטים מסויימים מצליחים מאוד בחייהם, בעוד שאוטיסטים אחרים בקושי שורדים.

   האוטיזם הוא תורשתי, וקיימים מחקרים המראים שהגנים הקשורים לאוטיזם קשורים גם ליכולת להבין מערכות מורכבות. למתמטיקאים, למהנדסים ולפיזיקאים יש בדרך כלל כמות גדולה יחסית של קרובי משפחה אוטיסטים.

   איינשטיין היה הגיוני, אנליטי ונהג להתבודד מדי יום. הוא היה מסור לעבודתו. נטייתו האוטיסטית להתרכז באופן קיצוני בתחומי העניין שלו – פיזיקה ומתמטיקה – איפשרה לו להגיע להישגיו המרשימים.

   במאמר בשם "מבט מבפנים על האוטיזם", כתבה טמפל גרנדין, שהיא עצמה אוטיסטית – "הזדמן לי לבקר כמה מקרובי משפחתו של איינשטיין. במשפחתו היו מקרים רבים של אוטיזם, דיסלקציה, אלרגיות לסוגי מזון שונים, מחוננות וכשרון מוסיקלי. לאיינשטיין עצמו היו מאפיינים אוטיסטיים רבים".

   איינשטיין נפטר בשנת 1955, והוא עדיין מוערך בכל העולם בזכות הישגיו בתחומי הפיזיקה והמתמטיקה. לסיום, הינה כמה ממלותיו של איינשטיין עצמו – "השאיפה החזקה שלי לצדק חברתי ולאחריות חברתית היוותה ניגוד מוזר לחוסר הצורך שלי במגע ישיר עם אנשים אחרים ועם קהילות אחרות. אני באמת בודד במסעי ומעולם לא השתייכתי בכל לבי לארצי, לביתי, לחבריי ואפילו למשפחתי הקרובה. במרכז כל הקשרים האלה, מעולם לא איבדתי את תחושת הריחוק ואת הצורך להתבודד".

• ‫האם אנדי וורהול היה איש הקשת האוטיסטית?‬

  פורסם: 29 בינואר 2007 21:01

  אנשים רבים מאמינים שאנדי וורהול, האמן הנודע, היה איש הקשת האוטיסטית.

   ד"ר ג`ודית גולד, מנהלת "בית אליוט", מרכז אבחון האוטיזם הגדול בבריטניה, אמרה: "זה מדהים שכל כך הרבה מהדברים שהוא עשה הם אופייניים לאוטיסטים". היא אמרה שראתה מחקרים המצביעים על כך שוורהול היה כמעט ללא ספק איש תסמונת אספרגר (תסמונת אספרגר היא חלק מהקשת אוטיסטית).

   פרופסור מייקל פיצג`רלד, חוקר אוטיזם מטריניטי קולג` שבדבלין, אמר על וורהול: "הוא היה אספן כפייתי של מוצרים, אבל הוא אפילו לא הוציא אותם מהאריזות שלהם – ביתו ניראה כמו מאוזוליאום – והיו לו את אותם הקשיים גם בבית הספר". התנהגותו התמוהה של וורהול, מערכות היחסים המוזרות שלו ואמנותו הייחודית מצביעים על כך שסביר שהיה איש הקשת האוטיסטית, אמר פרופסור פיצג`רלד.

   רוברט היוז כתב בספרו "הלם החדש" (הוצאת עם עובד, 1989): "מבטו האוטיסטי של וורהול על גיבורים וגיבורות היה זהה למבטו על מוות ואסונות".

   פאט האקט כתבה עליו: "ללא ספק היה בו משהו מוזר…", השיגרה היומית שלו הייתה מאוד חשובה לו. הוא חרג ממנה רק כשהיה חייב – זהו מאפיין אוטיסטי.

   בפרק האחרון של האוטוביוגרפיה שלו "מא` ל-ב` ובחזרה: הפילוסופיה של אנדי וורהול" (הוצאת בבל, 2005) מתאר וורהול כיצד היה נוהג לקנות תחתונים: קודם כל, היה בודק את התווית שעל האריזה בכדי לוודא שדבר לא השתנה – זהו מאפיין אוטיסטי. אחר כך, היה בודק את הוראות הכביסה והוקל לו כשגילה שדבר לא השתנה – גם זהו מאפיין אוטיסטי. לאחר מכן, מתאר וורהול כמה שהוא שונא כשהמוצרים האהובים עליו משתנים – גם זהו מאפיין אוטיסטי. כשביקש וורהול לקנות עשרים ושמונה תחתונים, העיר לו חברו שמכיוון שהם מגיעים באריזות של שלושה, עליו לרכוש עשרים ושבעה או שלושים. וורהול השיב "אוקיי, אז אני אקח חמישה עשר".

   וורהול כתב שלא היה קרוב לאף אדם – זהו מאפיין אוטיסטי.

   וורהול כתב שהרגיש שמשאירים אותו בצד – זהו מאפיין אוטיסטי.

   וורהול כתב "אתם הרי יודעים שאני אף פעם לא מזהה אף אחד". זה מעיד על כך שכניראה הייתה לו פרוסופגנוזיה (עיוורון פרצופים), שהיא תכונה נפוצה אצל אוטיסטים.

   לוורהול הייתה "הפרעת דיבור, חוסר יכולת לעבד דיבור אנושי באופן נכון" – זהו מאפיין אוטיסטי.

   וורהול כתב: "אני דובר שפה אחת בלבד ולפעמים באמצע משפט אני מרגיש כאילו שזו שפה זרה, כי בזמן שאני אומר מלים מסויימות אז חלקים מהן נשמעים לי מוזר ואז אני חושב `הו, זה לא יכול להיות נכון – זה נשמע מאוד מוזר, אני לא יודע אם לנסות לסיים את המלה הזו או להפוך אותה למשהו אחר, כי אם זה יצא נכון זה יהיה טוב, אבל אם זה לא יצא נכון אז זה יישמע מפגר`, אז באמצע מלים בנות יותר מהברה אחת, אני לפעמים מתבלבל ומנסה להלביש עליהן מלים אחרות".

   ביומנים של וורהול יש מספר רשימות המצביעות על כך שהיה אוטיסט. כמו רוב האנשים שבקצה העליון של הקשת האוטיסטית, הוא היה מודע להיותו שונה והוא סבל מכך.

   ב- 1981, כתב וורהול: "כל דבר פשוט שאני עושה ניראה מוזר. יש לי כזו הליכה מוזרה וכזה מראה מוזר… מה הבעייה אתי?"

   ב- 1983, כתב וורהול: "אני פשוט פריק. אני לא יכול לשנות את זה. אני יותר מדי משונה".

   וורהול צייר את אותם העצמים שוב ושוב – זהו מאפיין אוטיסטי.

   פעם אחת, האזין וורהול לאותו תקליט פופ תשעים פעמים ברציפות – זהו מאפיין אוטיסטי.

   פעם אחת, האזין וורהול לאותו תקליט פופ תשעים פעמים ברציפות – זהו מאפיין אוטיסטי.

   פעם אחת, האזין וורהול לאותו תקליט פופ תשעים פעמים ברציפות – זהו מאפיין אוטיסטי.

   פעם אחת, האזין וורהול לאותו תקליט פופ תשעים פעמים ברציפות – זהו מאפיין אוטיסטי.

   פעם אחת, האזין וורהול לאותו תקליט פופ תשעים פעמים ברציפות – זהו מאפיין אוטיסטי.

   פעם אחת, האזין וורהול לאותו תקליט פופ תשעים פעמים ברציפות – זהו מאפיין אוטיסטי.

   פעם אחת, האזין וורהול לאותו תקליט פופ תשעים פעמים ברציפות – זהו מאפיין אוטיסטי.

   פעם אחת, האזין וורהול לאותו תקליט פופ תשעים פעמים ברציפות – זהו מאפיין אוטיסטי.

   פעם אחת, האזין וורהול לאותו תקליט פופ תשעים פעמים ברציפות – זהו מאפיין אוטיסטי.

  מקורות:

  - – - – -

  1) האם סוד אמנותו של וורהול היה אוטיזם? (ונסה ת`ורפ, עתון הגרדיאן, 14.03.1999)

  [www.guardian.co.uk]

  2) האם סוקרטס, דרווין, אנדי וורהול ואיינשטיין היו אוטיסטים? (מגזין חדשות הרפואה היום 11.01.2004)

  [www.medicalnewstoday.com]

  3) ייתכן שאנדי וורהול היה אוטיסט (סוכנות רוייטרס, 15.03.1999)

  http://www.spidernet.nl/~martijn_dekker/internaut/news/9903/15.warhol.spml

  4) אנדי וורהול והאוטיזם (מאת המלחין האוטיסט איאן סטיוארט) [autisticconjectureoftheday.blogspot.com]

  5) פעילות כנגד הארטיזם? (מאת מייק סטנטון, 25.01.2006)

  http://mikestanton.wordpress.com/2006/01/25/action-against-artism